טיירי וידר – Mariza

הערכת משך קריאה כ- 6 דקות

התרגשות

כשבעל מקצוע עובד, הוא עובד. הוא בעולם שלו, בריכוז שלו, בהבנה שלו את הדברים, התהליכים, הוא שולט, הוא מכיר, הוא מזהה, הוא מגיב, משנה אם יש צורך, התנועות שלו נכונות, מדויקות.

תמיד אהבתי ואוהב להסתכל על בעלי מקצוע, יהיו אלו ספרים, מתקני פנצ’רים, טרקטוריסטים, טכנאי רנטגן, נגנים, מלצרים… עבורי זה כמו לראות מופע. הכל נכון ומדויק ונעים ומתנהל. לרגע נדמה אולי שמכונה עומדת מולנו מרוב שזה עגול ומוגמר.
מתוך הקסם, קורה לפעמים שמופיע הבן אדם. אין לו מה לעשות שם, הוא לא קשור למצב. הוא בפנים ושם מקומו. אבל אם לאלפית השניה נפרץ הריכוז יכול להיווצר שם סדק דרכו ייצא הבן אדם.

ראינו את זה עם זיזו בגמר 2006… מאיפה הראסיה עכשיו?

אחרי גמר תחרות אוסטרליה הפתוחה ב- 2009 בה נדאל ניצח את איש השיש, רוג’ר פדרר. פדרר שתמיד שולט בכל, בא לנאום אחרי ההפסד, זה חלק מהריטואל והוא מיומן גם לזה. עומד מול המיקרופון נרגש, שומעים קריאות מהקהל, ומישהו צועק “I love you Federeeeeer” והשליטה של רוג’ר נסדקת, משהו עובר לו בראש והמכונה משתבשת, הוא כבר לא יגמור את דבריו באותו המעמד.

אלו דוגמאות מעולם הספורט עמוס אנרגיות, אמוציות, אנשים רצים עד כלות הנשימה, נלחמים על כל נקודה, אולי אפשר למצוא הסבר לדמעות.

>זמרת הפאדו המפורסמת, מריזה, שרה את השיר Gente da minha terra, בני אדמתי, בני מולדתי, בני עמי, ב- 2005 באחת מהופעותיה בליסבון, העיר בה גדלה.

השיר הולחן עבורה על מילים של מלכת הפאדו עמליה רודריגז. זהו שיר נוגה על פאדו (גורל) ועצב המחברים ביניהם את בני העם הפורטוגלי.

מריזה היא זמרת מרשימה, בשליטה עצמית ושמורת על הבעת רגשות אישיים להזדמנויות אחרות. הפזמון החוזר הראשון מגיע בדקה 02:00, הלחן שלו הבעתי ודרמטי במיוחד, פורץ מתוך השקט שמריזה מחליטה מתי יבוא קיצו.

בסוף המשפט הראשון של אותו הפזמון, הקהל נקרע ומוחא לה כפיים מהתרגשות.

היא לא אמורה לשמוע את זה כי היא בבועה, ביצירה שלה, ועם זאת זה מבלבל אותה קלות. היא בולעת דמעה לקראת סוף המשפט השני, עיניה בורקות, היא איכשהו מגיעה לסוף הפזמון, שרה עוד בית, ומגיעה ב- 03:28 לפזמון החוזר השני… היא שרה בכל הדרמטיות הפורטוגלית הנדרשת את המשפט הראשון, הקהל שוב מתרגש ומוחה לה כפיים, היא לא מסוגלת לשיר את המשפט השני, הקהל קולט, נעמד על רגליו, מוחא כפליים, שורק לאות עידוד… בסוף הפזמון סולו של נגן הגיטרה הפורטוגזית (מתוכנן ככל הנראה), ובשקט שאמור להכין את הכניסה לפזמון החוזר האחרון היא מצטרפת למחיאות הכפיים ומודה לקהל, מסתכלת ‘מבט רונלדו’ אל המנצח במבוכה קלה, וכעבור 30 שניות ארוכות, היא מנחיתה פזמון מהשמיים כמו רעם עצום בו היא מוציאה את כל הרגשות, כל מה שהתכוונה להביע והשתבש.

Mariza – Gente Da Minha Terra ao vivo em Lisboa


לא קשור, ואולי כן, באוגוסט 2010 נסענו משפחתי ואני לפורטו לבקר חבר ומשפחתו. היינו ביחד שתי המשפחות 5 ימים… היו אלו ימים של קסם, חברות וחוויות שהאלצהיימר יתקשה למחוק. כשהגיעה השעה להיפרד נפרדנו: חיבוקים, נשיקות, בדיחות מבוכה ונכנסנו למכונית. חברי, ארסינדו, ומשפחתו עמדו על המדרכה ובכו בשקט אצילי. אנחנו שבאים מעולם ציני שכולו טוב, לא מצוידים בכלים המתאימים להבנת מצבים, מעמדים כאלה. אבל אולי הדמעות שם הן חלק מאוצר ההבעות הזמינות לפורטוגלים…


  1. טיירי וידר – מיילס דייויס
  2. טיירי וידר – ביל אוואנס
  3. טיירי וידר – ג’אז
  4. טיירי וידר – Barbara
  5. טיירי וידר – Tose Proeski
  6. טיירי וידר – Ibrahim Maalouf, Juliette Greco
  7. טיירי וידר – קול ללא סווינג
  8. טיירי וידר – Yamandú Costa
  9. טיירי וידר – אין לי מושג
  10. טיירי וידר – הללויה לאונרד כהן
  11. טיירי וידר – ואן היילן
Share