שניים בעשר, אחד לא
יום ששי אחר הצהריים. השעות הקסומות, אחרי בית הקפה בו אני עם המחשב, רוכב לככר הבימה. גרפיקה אנושית מרצדת.
הסתובבתי בכיכר. ליד הפתח השמאלי של היכל התרבות הבחנתי במוכר בייגאלאך ליד אישה מבוגרת. אני עם האיטינג דיסאורדר שלי לא מתעכב על השאלה האם אני רעב או לא – לא – רואה בייגאלע, רוצה.
"כמה זה בייגלה?" שאלתי זומם להתקיף בייגלה חסר ישע עתיר קלוריות, מדמה את הבייגאלע שומשום הכבדים וקשים יותר מילדותי, ובלתי ניתנים להשגה היום.
"עשר שקל לשניים" ענה המוכר.
"כמה זה אחד?"
"רק שניים מוכר" חרץ סוחר הפחממות, ונשאר עם שניהם – זה שלא קניתי וההוא שלא רציתי.
כמה סיבובי רכיבה אחרי, פניתי לגברת שהתייצבה למשמרתה בכניסה הימנית, אורבת ליוצאים מהאולם עם מרכולתה הזהה בתיבת קרטון. "כמה זה בייגאלע?"
"הוא כבר אמר לך" גערה בי.
"אחלה, אלה הבייגלס שלך, אבל למה לא מוכרת אחד?" הקשיתי.
הבייגלס הם כבר לא העניין. זה האירוע המתרחש.
וחוץ מזה, מה, רק אותך אני מלאה? עליך מעיק? גם לאנונימיים אני מציק, לא מקפייח, ללא הבדל מין, גזע, דת ולאום.
הגברת חסרת סבלנות לתעוקותיי, עוטה את חליפת האגרסיה ושוטחת את משנת מילטון פרידמן, ש'אני רוצה למכור 100 בייגאלך ל- 50 איש לא ל-100. מה כואב לך? והוא כבר ענה לך. ואני הקובעת." הבהירה לי שהשיחה ביניהם כמה דקות קודם ליד הפתח השמאלי הייתה, בעצם, תדרוך טרום משמרת.
"נכון" הסכמתי "גם על הבייגאלעך שלך את הקובעת." המשכתי לדווש עם אופני הסבתא שלי בכיכר, מאזין להסכת נפלא על ההיסטוריה המוזיקלית של מרווין גיי.
עשרים דקות וכמה סיבובים אחרי, פגשתי את איש העסקים משווק את יתרת מרכולתו גם לשאר מקנני הכיכר.
"עכשיו" פנה אלי והציע "שלוש בעשר, אחד בחמש".
רכשתי, ושאלתי אותו לפשר ההגיון העסקי.
"אין מה לעשות" פירט את הביזנס פלאן, שוטח ת'אסטרטגיה "ככה זה, ובסוף קנית ממני." חגג את נצחונו.
"תגיד" שאלתי בחובשי את מצנפת הסוציולוג החברתי "אתה אוהב את נתניהו?"
"בטח", הכריז "אין ולא יהיה כמו ביבי" ענה ההוגה הפוליטי.
