מודעות עצמית

“אני מודע לעצמי”

משך קריאה כ־ 2 דקות

פרדוקס פתטיות

פתיח לווידוי.

אני [מאוד] מודע/ת לעצמי” היא הצהרה ששמעתי. רבות.
הפגנת פתטיות.

על פי רוב, זהו משפט חיזוק תקפות א־פריורי של מי שממש תיכף ומייד ישתחרר מעול תעוקה כלשהי, וישפריץ עדות עצמית.

האם ברוב המקרים, עדות על מודעות עצמית באה בסמיכות לאמירה אישית מפחתת?

האם ישנה הסכמה בין מי שמעיד על מודעותו העצמית המפותחת לתפישת השומע על מידת המודעות של המעיד?

האם מי שחושף/ת את מה שמייחס לו כישלון, שמייסר עצמו, שמפחית בערכו, מבטא מודעות עצמית?

האם מודעות עצמית היא פיצ’פוץ’ במצבים רגשיים לא נעימים, שעצם הנבירה בהם, מפיקה הנאה?

האם מי שמעיד על עצמו, משחרר תעוקה שרובצת עליו כאמת, תואם את תפישת הסביבה אותו?

ובכלל,
האם ייתכן שתודעה תדמה תודעות חיצוניות לה?
השאיפה מובנת.
האם ההצהרה על כך מעידה על נתק? אי הבנה? פרדוקס? פתטיות?

אישית

אני חופר.

באמירתי זו, האם אני מעיד על מודעות?
כן.

על ניסיוני לבחון את התנהלותי בעיניים זרות.

האם אני מודע לכך שאני חופר?
כן, מקבל חיוויים שאני מעייף את סביבתי, ומלאה את עצמי laughing.

האם אני מודע לעצמי?
האם אני מבין איך סביבתי תופשת אותי?
רוצה לחשוב שכן, שואף. מקווה שאני לא טועה ובטוח במסקנות שאני מגיע אליהן.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: