משך קריאה: 1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
אוי לבושה
דברתי עם חברה על מה אנחנו מסתירים מסביבתנו, מילדינו, בעברינו.
"יש דברים, בצעירותי, שלא דחוף לי לשתף, לא את סביבתי בטח לא את ילדיי."
אמרה.
"אני" התוודיתי בצער "לא שאני גאה בכל מה שעשיתי, או שנמנעתי מלעשות, ממש לא, ועם זאת, לא רואה הרבה דברים, אם בכלל, שיש לי רצון להסתיר או בעיה לשתף מישהו, כולל לא את ילדיי.
מינית למשל, אני בעיקר מצר על מה שלא עשיתי. לצערי אין לי בושות על המעט מדי שכן.
נזכר איך ע.ס. הציעה שחברתה ל.א., ש.א. ואני, שנותרנו ארבעתנו בכיתת ארזים בקיבוץ, נעשה רביעייה. וואו, החרדה לנוכח עליצות ל. וש. שחררה ממני את המשפט 'עוד לא מיציתי את מה שניתן לעשות בשניים כדי לעבור לארבעה. אוי, לבושה."
