מינורי במשאב האנושי

ניהול רגשי

נעמי, סמנכ"ל בחברה עסקית חשובה. אחראית על משאבי אנוש. בפרשנותה הפרקטית את תפקידה היא אחראית על פרוצדורה, ביורוקרטיה, אדמיניסטרציה, על שלל ומכלול היבטיהם.
בין המתממשקים עם פועלה, יתקשה למצוא מי שיאשימו אותה בחמלתיות יתר או בסתם 'אנושיות', כשהיא מטפלת בסוגיות אנוש. בירו-מכניסטית. גם בתגובותיה הרגשיות.

גילוי נאות וסיוג: בתגובותיה כלפיה סוגיות אקסטרינזיות. תגובות שעוסקות בה ישירות, מחלצות הבעות, מלל ומעש על מצע רגשי מובהק.

אינטליגנטית, משכילה, חדה, אגרסיבית, קשוחה, דפנסיבית, טריטוריאלית, תגובתית, חורצת, חותכת, במהירות אפקטיבית ובאפקטיביות מהירה, בין עיקר לתפל. ממוקדת כמו שחברה עסקית בעולם גברי מעודדת אותה להיות כדי לשרוד וכופה עליה על מנת להתקדם. כך לתפישתה המתומללת לפחות.

התנהלותה מתויגת 'כניהול גברי' כזה, 'עם ביצים' כאלה.

אני לא הכרתי גברים שהתנהלותם כה סטריאוטיפית.

ראיתי אותה עם משקפיים אחרים מאלה שזכרתי, היפר מעוצבים. התייחסתי לכך. השיבה לי שהם נרכשו בחנות ידועה, מובחנת, בנווה צדק.

"אבל מה," הוסיפה, "עשו לי תרגיל בקנייה." "לך? איך? מה?" התעניינתי.

"מדדתי, התלהבתי, התחבטתי עם המחיר הנקוב על מסגרת המשקפיים והחלטתי לרכוש."

"נו…" המתנתי לשוס,
"ואז, עדכנו אותי שזהו המספר הקטלוגי, לא המחיר, שהוא הרבה יותר יקר."

"או.קי.", הנחתי מצע לקלוז'ור "אם כך, למה קנית?"

"זה בדיוק העניין, לא יכולתי" הסבירה "הם פיתו אותי, ואני כבר רציתי אותם."

יוני 2007