akrapovic

מינורי בסתלבט

משך קריאה כ־ 4 דקות

צוחק מי שצוחק אֲחורון

אתמול במוסך, שמונָה הסתלבטו עלי – הבעלים, המנהל, המזכירה, שלושה מכונאים, אקספרט ולקוח אחד.

הבאתי ת’אופנוע מפני שכשמותנע, לא מזיק טחורים, כלומר לא מחזיק טורים; כבה ונכבה.

לאחר תנני תננה, האקספרט מכניסטים הגיעו למסקנה שאין מנוס – יש לנקות את האינג’קטוריאדה. עניין די יקר, שבקמצנותי ניסיתי להימנע ממנו.


תוך כדי, בעל הבית העיף מבט בצמיגים. “כמה עשית עליהם?” בירר.
18 אלף, השבתי.
נופף ת’יד בתנועת פליאה מבטלת, וגער – “אתה לא יודע שצמיגי ספורט הם עד עשרת’לפים?”
“צ’מע”, הצטדקתי חושף מבושיי “אין לי את הרגישות המוטורית להבחין שהצמיגים גמורים.”
“אתה אולי לא, אבל האופנוע מרגיש” השיב, חושף את קלוני בקול, לאוזני כל.

לאחר שניקו, ואני מוודא שאכן
– רק השבוע ידידי הנערץ כתב לי: “הספקנות הבלתי פוסקת שלך, זוועה עד לרמה של להקיא, אתה אדם שלא מאמין לעצמו.” –
האופנוע מטרטר כמו שריקה – עם האקרפוביץ’, כ’דבש ניגר באוזן’.

הספציאליסט הסגביר לי, שאופנוע כשלי, לא ראוי לו שיתודלק בדלק פז, נזקק לדלק איכותי יותר – נו שוין. ובכל מקרה, העובדה שאיני מעלה אותו על טורים, שאני רוכב מתון, לאט, בעיקר בעיר, כחנאנה אשכנזיה מוכת פילאטיס, מסוגפת טבעונית, רוכנת יוגה, לוגמת חסה, מנשנשת חליטה, מזריקה סויה ועוד שלל כינויי ‘כמו’, גם אם אעיד בצער שאינני מתיישר עם אף לא אחת מפעולות נעלות אלה, גורמת לאופנוע, לאבחנת הדוקטור, לפייח את מערכת ההזרקה, ולשרשרת להישאר תקינה גם אחרי 30 אלף ק”מ.

ואני ישוב לי נכלם נוכח תועפות הקוּליות, הסחבקיאדה, החברמניות והטאטוז המושפרצים עלי מכל כיוון ועֶבֶר, ושואייל – את עצמי כן? – ‘תגיד תגיד, איך, מניין, מגיע אלי כל הטוּב הזה?’

וזה באמת טוב! Cogito ergo sum, ובשפתי – מסתלבטים עלי, משמע אני קיים. כלומר, כייף!

שכן, אם

  • אכנס לספָּר, ילעג לי על קרחתי?
  • אפנה לדיאטנית, תצחק על משמניי?
  • אגיע לאופטומטריסט, יבוז לי על שאני עוואר?
  • אקבע עם השיננית, היא תתלונן שהצחנה המופקת מפי, בלתי נסבלת?
  • אזדמן לדרמטולוג, יגער בי על כתמי העור שפשו בי?
  • אבָּדק על ידי אורולוג, יסתלבט עלי שאני כבר לא משתין, אלא מטפטייף?
    יתעאווז עלי שאני אימפוטנט?
  • אפנה לפרוקטולוג – oh, נברן הישבנים ההוא, דווקא כן הסתלבט עלי;

באחד הסֶשנים, בעודו קושר לי טחור סורר – נראה שטחוריי והוא מכרים וותיקים – שאלתי:

“דוקטור, מתי יוקל, מתי אפסיק לחוש שתקוע לי כדור טניס מלובן, חלוד, שְזור נעצים זרוי שברי זכוכיות בין ישבניי?”

“מאיפה לי לדעת?” רטן דוקטור תוחעס מאחוריי, כשאצבעותיו תחובות בישבניי, מפשפשות בין לחיי התחתיים. “הטחור הוא שלך, לא שלי!”

Share

One thought on “מינורי בסתלבט”

הערות? אשמח לתגובתך