מינורי באי בודד

חצי תריסר קוראיי חביביי,
לאחרונאי,
קיבלתי אחת משלושת מחמאותיי
המשמעותיות בחיי.
בחייאי:

איש יקר, נקרא לו פלוני אלמונאי
אמר לאחֶר, שנולד עידנים אחריי,
שונה ממני בתאוותיי,
ו(הרבה) יותר אמידאי,
איש העולם והבורסאי
המתנשא לגובה עץ הבונזאי
ואף בקיא ברזי הפנג שוואי,
ש-הסכיתו, מגיע לעיקר, קוראיי
מה שהיה לוקח עימו לאי-בודדאי
זה אותי, לאי, לא לעירו של יהושוע, עָיי.

וואי,
[ריטה, סדרי לו לידך מקום, איי?
בסוף, שיישאר לו אינסוף פנאי,
משהו טוב כזה, מגיע לו. לא, לא ליד החלונאי,
במעבר, רצוי בשורת האמרג'נסי אקזיטאי.
(אני, אנחנו, אנשי הקטנונאי
שואבים, שואפים אינספירציה מהמצאי
שהפיזולוגיה שלנו ישובה בעת ההשראיי)
ו-אמא, אם תוכלי, אנא, חזרי אלי שסגרת את הפיניי,
שאוכל להגיד לו ש'מכל בחינותיי,
אבל רק באשר אליי,
הוא מסודר, מקומו בעולם הבא- ללא תנאי'.]
שומעת, אמא? אותי! לאי. בודד. אמת לא בדאי.
נשמע לך פנטזאי?
גם לי. בוודאי.

וכמחרבנת מסיבות כפייתית,
בהתנייתי המדרגת אינסטינקטיבית,
הפעם קשה להעריך את האמירה המחמאתית
בסקאלה איכותית ערטילאית.
שכן, לא זוכר דומות לה קאליברית,
(ההיו הן, או שמא בכלל תבדית?
בשמירה על יושרה אינטלקטואלית
הנאמרו הן בקול, וורבלית,
ואז התנדפו והיו לוירטואלית?)

אני-וואייז, בהיעדר תחליפית
אדבוק בחיווי זה בכל כוחית
כצוללן בבלון החמצנית,
כטובע האוחז בקשית
כבציפרלקס המאותגר רגשית,
כבשרינק המטופל נפשית
כבאסלה המופרע עיכולית
ובבני מינו של החד-מינית.

אסתכן שאיחשב גרגרן וחמדן,
ולא רק כגרדן, מגה-חפרן וארכי-טרחן,
(שכבר צרך את מלוא תוספת הזמן,
וכעת משקיף מגזזוטראת הפרשן),
שאכן, בכנותי ובחי אלוהיי,
אמירה זו ניגרת כחמאה באוזניי.
זו נטולת חספוס, חלקה למשעיי,
מטפטפת לאיטה דרך לועיי
כוודקה קפואה היישר למעיי,
(ובריקונסידרציה בעצם, לכליותיי.)

אך טרם אתמכר לאמירה, אללאי,
כאחרון המכורים ל- mdmi
כאלכוהוליסט וכדראג ג'אנקאי.
האם ניתן לשדרג את אסוציאציותיי
ובאותה עת, אשנמך את כבודאיי?

כלומר, גבירותיי ואדוניי,
התאפקו נא עם ה'הנה זה מתחיל – אוי ויי',
אם ניתן להתעכב, רגעיי,
ולהתעמק בסוגיה שבראש מעייני:
אי אפשר לחלק לשני חלקיי?
צֶאראסען צום שטיקאלאך צוואי?

לא, כי זה לא עניינים שוליים,
אלה ענייני חיים רציניים:
כי, אם אי אפשר לחלק לשניים,
עם כל הכוונה והרצונותיים,
הגם שהממליץ כרגע ברלינאי,
ואני הופך מוסקבאי,
כגרידאי מימים, ומימימה היברידאי
באמת, אנא, אל-נא תראו בי גוזמאי
גם אם איחשב פרובינצאי
מעדיף להישאר תלביבאי.

ואם אי אפשר לשניים לחלק אי,
במקום בודד-אי,
ובאנגלית סינגל-אי,
אפשר, אולי, להסתפק באלקלעי?

ולכם קהילת מצוייניי,
האם לדעתכם ניתן לסמוך על ממליצאי?
האם בקוראכם השפרצותיי
לעיקום כתביי
בהתאמה לצרכיי
שורות המהוות עדות לעילגותיי,
לחוסר המשקל והיעדר מקצביי
– על כך עומדים רעייתי ושני ילדיי
החוברים, בצדק, לעדת משמיציי,
האם ידידיי,
להלן קושיותיי,
המעיד, ייחשב כנורמטיבאי,
אולי בעתיד מנכ"ל או מדינאי,
אך כעת ייחשב כאוויל המחשב מעגל ללא פאי,
וכך מנת חלקו של החזאיי
תהא תועפות לעג, קלס וגנאי?

חייב ורוצה לדווח אותנטיקאיי,
סיידתי סאדתי, חברותיי ועמיתיי;
כזכור, אינני פיזמונאי
לא נמנה על ה- fbi,
ובעיקר לא פוליטיקאי.
אני הרבה יותר גימלאי,
לכן, זו לא באורגינל אשמתאי,
(כעת, שימו לב, אפולוגטיקאי,)
זה לא בראש מעייני,
ניתן לומר, סרח ולוואי
וממש לא מעינייניי:
על כל זמירותיי ורשימותיי
לא בזין לעשות הגהאי,
ו-גם כי לא רואה, קהו עיניי
מיידית עלי לפקוד שוב האופטיקאי.

וזה המקום לתוספותיי,
שאני כאילו, מתנצל על כל הבלבלאי,
על הנושאים והעיסוק הארכאי
ממאיס עצמי על שאריות רעיי,
(ניחא, אבל, יש להודות, גם עלי.)

להגנותיי- אשבע בעיניי,
זה לא אני וממש לא אגואיי.
זה ההוא, המניאק הטריגראי,
שגורם לי, הזקן האשמאי,
להטיח ללא רחם את משפטיי,
שאהיה הראשון להודות שהם לא מי יודע מאי
ואיכותם, אשכראי,
ממש לא א-יא-יאי,
חי אבותי,
איש לא היה מביאם למשכונאי
או לבתי עבוטיי
לא בשקל ולא באשראי.

עושה זאת, אם תהיתם למניעיי,
כרבים מספור יתר עוונותיי,
מפני ש- תנה נה נה נאי,
שימו לב עדותיי:
אין ערך לעיתותיי,
ולכן עסוק בהנאותיי.

שלא באשמתכם, מחמליי,
מתי מעט קוראיי
ותריסרי קורבנותיי,
בהינתן היעדר רגישותיי
לתשומותיכם- לא אחראי,
הופך את זמנכם כעיתותי-
לזבאלֶה ובלאי.
כתחליף, להלן התנצלויותיי
וככפיצוי, לכם החמות בנשיקותיי.

אפריל 2010