מינורי בסיבוביזציה

מגזר שלישי

להלן קודקודי הסיבוב:

• ר', ר'ישל'ה, בתפקיד מֶצֶנָט, אוליגרך סיני אנונימי,
• גיסו, שגילה את ההזדמנות, רתם חמלה וייצר את הממשק הסיבובי,
• ה', בתפקיד אמן.

את קודקודי הסיבוב מכיר במצטבייר, כ- 100 שנה;
את ר', הצעיר מביניהם, כ- 30, את גיסו, מהמדיה 40, באמצעות ר' 30, ואת ה'- 40. 140 שנה.

ובכיין, ה' שלנו, קִבֵּל גרוטאת מחשב יחד עם עוד כמה עשרות אמנים כדי שייצרו אמנות.

ה' שלנו נטל את המחשב, הִדביק על מסכו תמונות דיוקן בנגטיב שחור לבן, הוסיף טביעת גבס של כף ידו השמאלית בתנוחת like, אגודל למעלה פורייץ ממסך מעוטר בפרנזים אדומים, את משטח המקלדת כיסה בירקרק, פיזר מקשי מקלדת צבעוניים לפניה, הדבקת תוויות טקסט – יצירה. בעיניי מרשימה, מרוב האחרות, לפחות לעיניי [הלא בלתי] המשוחדות.

ה' שלנו, מתנהל מול אוצרת, מרכזת התערוכה. מהיכרותי איתו, חושש לשלומה הרומנטי.

ר'ישל'ה מתקשר אלי ושואל 'תגיד יכול להיות שה' יצר יצירה על מחשב?'

בהייחלט. היכרותם השטחית דרכי, היו כמה פעמים בהופעותבני, רכבנו יחד.

הגיס איש עסקים. יזם, פעיל. מקושר, עם אישיות ומניירות תואמות. מעורב במגוון יוזמות, ולענייננו זה – הקים קרן ששָמה לעצמה למטרה לצייד כל מורה במחשב.

ה' העביר אלי כמה ימים לפני, דואר אלקטרוני בו נכתב להגיע למתחם התערוכה ביום ד'.

הגעתי ביום הנקוב, שומרי הבנק הפנו אותי לקומת האודיטוריום, שם טורחת מישהי באריזות היצירות, ומבהירה 'זה לא היום. מחר'.

למחרת, יום ה' בבוקר, לבוש נאות, לא רוצה לעשות בושות, אני מופיע. 'זה לא בבוקר, זה בערב'. עושה סיבוב בין היצירות, עד ששומר המוזיאון, בגרסתו הלבנטינית, כלומר, עולה וותיק מחבר העמים בגיל הפנסיה חבוש משקפיים ענקיות ועבות, מגרש אותי.

בערב הופעתי שוב. לבושתי, לבוש בשמאטעס התואמים את מקום הגעתי – המוסך. השתלבתי קונפקציואלית, באופן תואם אירוע מכירות פומביות בקולוניות דוברות אנגלית, כאינסטלטור ים תיכוני חשוף חצי ישבן.

במבואה, שלוש נשים מסדירות קבלת השועים המתקבצים לאירוע, בו המציג עצמו שנמנה על הרשימה המודפייסת, מקבל קיט הכולל עלון פעילות הקרן, קטלוג הדור של היצירות ונייר איכותי שבצידו השני מספר, לטובת סימון וזיהוי במכירה הפומבית, האירוע לשמו התכנסנו. כלומר שהם התכנסו.

הצעירה משלושתן, שואלת לשמי. מכיוון שאני די אנונימי, שלא לומר 'איש לא מכיר אותי', ואלה שכן, אינם נמנים על הרשומים בדפים ממין אלה, אני שואל 'האם אתם מקפחים אורחים נטולי הזמנה?' הגרסה המתונה של 'האם אתם מקפחים קטנים, שמיינים, קרחים, מיוזעים, עם רייח רע מהפה?'.

הרושיימת מחייכת קלות, ומחווה לי לעבר חמורת הסבר מביניהן, בשולחן הסמוך.

ניגשת אליה, חוזר על שנינותי המייגעת – גם אותי, יש להודות. היא מוודאת שאין לי הזמנה 'לא, לא הוזמנתי' אני מכריז, והיא ,חמלתית שכזו, מאפשרת לי להכנס, לאחר שמציעה לי קיט המפאר את פועלה של הקרן והעומד בראשה, קטלוג היצירות, וכן נייר ממוספר – אולי אעפעף בו ליצירה כלשהי, ואעלה את ערכה. לצעטאלע הממוספר אני מסרב בנימוס – נראה לי סוג של שקר והטעייה, ויורד למתחם האודיטורים.

שם רואה את המוזמנים, ההדורים, את שלושתם, בזוקים במרחב הכולל את היצירות הצמודות לקיר, בקיר המערבי, כשמולם דוכני אוכל קל, אוורירי, מז'אנר סנדביצ'וני גבינות, ופרוסות דג קטנטנים, פירות ומתוקונים מתוקתקים בצידם.

הגיס בקומתו התמירה – כדורסלן לשעבר – מרחייף קלילות בחליפתו, בין מוזמניו ברחבה.

ה', באוטפיט שחור נוסח ה'אמן מגניב בתערוכה', נטוע נרגש מול מבקרים.

אני חובר לר', הלבוש במיטב מחלצותיו המרהיבות. הוא מציג אותי בפני בני משפחתו הנרגשים והנאים באופן המעורר את השתאותי. אני מחמיא ליופיה של אחותו, שאכן ניחנה ביופי עוצר נשימה, ומוסיף שבתה היא מהיפות של תל אביב. בתה השנייה, שעמדה ליד האם אינה מתבלבלת – לא פלא, שִמְעה כמוכשרת באופן יוצא דופן הגיע עד אלי – מצהירה ש'גם אני יפה'. אני רוכן אליה ולוחש, ש'מוכשרות חשובה מיופי', ומתכוון לומר, שבריאות נפשית חשובה מהיעדרה.

אחות של ר' מבררת האם אני 'דיקמן שלא נותן לאורחים לחרבן בביתו?'.
Well, זה המוניטין שלי? זה מה שייחרת על מצבתי? וואללה, אין לי אלא לבוא לעצמי בטענות.
אני מעצים, מאשש, מפצ'פץ' את קלוני שזהו המוניטין שאני רוחייץ בו, ומדגישו בכך שמתקן 'זה היה פעם. היום גם להשתין אני לא מאפשר.' 

ר' שואל האם לרכוש את יצירת ה'. אני על תקן חובייש שביס אימו של ה', הייתי מאד רוצה שבני מחמלי יזכה בכבוד זה. בתור בנה של ריטה אמי, לא מוכן להקצות כסף קשה עבור מחווה רכה, לא טובין אמיתי עבור תחושת ערך מזוייפת. מניד אליו בשלילה רפה.

לקול ההזמנה המוזמנים נוהרים, מזרזפים למען האמת, לאודיטוריום, שבהמשך נראה שאין מספיק מוזמנים. נראה שתמהיל האנשים, מוכנותם, נדיבותם וממונם לא יניב את התמורה המקֻווֶה.

הגיס, שועים, גנרל, נכבדים ואם לילד שהמורה שלו הצטייד בטאבלט, נאמה באופן מרגש, שלאוזני העריילות, ללב האבן המפמפם בקרב אשכנזי חסר אמונה ונטול אינטליגנציה רגשית שכמותי אני יכול לאשר שדברה נפלא, גם אם לא גרמה לי להתחרט על שלא הצטיידתי בשלט עם מספר.

המכירה הפומבית מתנהלת על ידי מנחה שאת תהילתו ספח בדיסציפלינות אחרות, אותי הוא מצחיק, את הקהל די, ועם זאת ההתנהלות קפוצה: לא כל היצירות שהועמדו למכירה נמכרו, ואלה שכן, לא הרקיעו שחקים ולא קרעו כיסים.

מכיוון ששכחתי להאכיל את סטלה, החלטתי לפרוש טרם סיום האירוע.

מהבית, שאלתי את ה', מה נסגר עם המכירה השקטה, בה הוצמדו ליצירות שלא הועמדו למכירה לממכר פומבי, קליפים עם הצעות מחיר לרכישה.

ה' מעדכן שיצירתו לא נמכרה.

למחרת, ה' מבשר לי שיצירתו נמכרה, אחרי שעשה התאמות רגשיות לחזרתה אחר כבוד לביתו.

לשאלתי, אינו יודע על ידי מי.

אני מברר עם ר' האם הוא האולגרך האנונימי, שמשיב, 'אכן', ולשמור על דיסקרטיות.

נהניתי להתעדכן שר' העביר לגיסו $1,000.

שמחתי שהגיס יקצה נתח למטרות חשובות, ונתח אחר יפנה לחשובות אף יותר.

נגרם לי אושר שה' יצר, נהנה, ותחושת הערך פונקה.

היש וֹוין ווין מוצלח מזה? אז למה אני נחשב חרבן מסיבות מרושע, חסר תקנה?