ידידי הנערץ מספר שאשתו לשעבר "מצוינת בלנפק תשובות."
נוסעים על רייח הדלק ניחוח הבנזין. האשכנזי שלי מתעורר ותובע למלא.
הוא קצת מהסס "אנחנו כבר מאחרים יותר מדי." ומוסיף בשכנוע עצמי "אפשר להמשיך לסוע כך
שעות." .
"אנחנו טייסים" אני מכנס את האולטימה רציו מונדי, הכיבוס החיובי-רגשי לכפייתיותי הנזהרת.
בתחנה הנטושה, ברציף 'תדלוק עצמי' הוא ככה- תרגום ה'אפעס' של אמי, מתנהל כמי שלא ממש
מתורגל בתדלוק, מתקשה לפתוח את המיכל, מתלונן שאינו רואה את מקשי ההפעלה.
יוצא להושיע. הוא מסתדר. שם לב שהוא מתדלק ב- 98 במקום ב- 95 אוקטן.
"עצור" אני מפציר "אתה ממלא 98."
"כמה הפרש זה?"
"איזה 20%", משיב.
"אבל כמה זה בנומינלי" הוא משיב, לא שואל וממשיך לתדלק.
