מינורי בנורמטיבי ובהתנשאות

במוצאי שבת, במלון אשר בשכונת בנפיקה שבק"ק לואנדה, עושים על האש.
הטבחיות מוציאות החוצה סלטים וכאלה, הטבחים עומדים על האסכלה ו-צולים, לא-יודע-איך-קוראים-לפעולה-של- לשים-בשר-על-האסכלה.
איכשהו, תועפות הסטייקים, עוף ונקניקיות יוצאים מבריקים משומן.

אני שמקנא באלה שיודעים לומר – 'אוכל לא טעים' – מין חריצה ידענית שמביעה עומק קולינארי שאינני מכיל אותו; ערל טעם שאני, נמוך מצח תרבות אוכל שכמוני יודע לומר שעל אף שאני אוכל יותר מהרצוי בכל ממד, מהאוכל שם, עדיין לא מחכה לאירוע.

למקום מתנקזים רוב שוכני המלון ואקס-פאטים נוספים מרחבי השליחות של החברה.

שם, ליד הבריכה, בין שבע ומשהו לעשר פחות משהו, לקול פופ ברזילאי עולץ מתומרץ בווליום בלתי סביר, עם משקאות מגוזזים, קפיריניה ובירות חופשי בניסיון ביצירת אווירה ניהולית מתחזקים רוטינות טקסיות, גם ובעיקר כדי ליצור מצע משותף בין האנשים.

בין השיחות מתנהלים המגיעים, בעיקר על המצע התעסוקתי, או על פרקטיקות 'ממקסמות סטרוקטורה', כלומר איך אפשר למקסם, את הטובין הסביבתיים.

ובעודנו מדברים, אני בלשב הזה בקשב, עולה הנושא של המגורים, החדרים, הבתים – הזכיר לי את חשיפתי בתחילה לחיי הקיבוץ- הדיבור על יחסי פרסונה סטרוקטורה בהיבט ההערכי-

• כמותי,
• איכותי.

היה זה לאחר חזרתי מישראל לחופשה הראשונה, ואמרתי שבקדנציה הראשונה שלי, בפחות מ- 8 שבועות, עברתי בין שלושה במלונות, ובהם לפחת 8 חדרים, עצם המעבר מוסיף לי סוג של עניין, ובצאתי פיניתי את החדר, כדי שלא להשאיר את חפציי בחדר, בזבוז תשומה.

אחד מהאנשים, מתפתה לתאר אותו בכמה מלים, להוסיף תיאור אבל אמנע בשל המלל הכה מאובחן, אמר את הדבר התוכן הבא- בעריכתי:

"אם מקובל שעובד מקבל חדר לשימושו, הרי החדר הוא לשימושו של הדייר גם כאשר נמצא בחופש.
בזה שאתה לא עושה שימוש בחדר שהוקצה לך, ברצון שלך להיות 'מוסרי' אתה מתנשא ופוגע באחרים, וכך אתה עושה פעולה לא מוסרית."

ואני חושב שזה מרתק.
בריבוי ממדים;
אחד מהם- העירב בין נורמה למוסר.