משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
ובכן,
שלא לומר לסיכום,
מכיוון שאינני יכול להתהדר בקריירה מקצועית,
לא מפוארת,
ובעצם כלל לא-שהיא,
– מעסיקי, ובעיקר אני, לא גילינו יכולת התמדה מי יודע מה –
מצאתי לי מולקולות, יהלומימקלאך, שיזרו נגוהות, נוגות, מעל צמידי קריירתי המג’עג’עת.
מאסה אנשים – טכנולוגיה
מאפייני, התֶמה, החוט המקשר בין המקומות בהם עברתי, עבדתי,
רוצה לחשוב – הנרטיב שמוכר לעצמי – היה זה הממשק, התפר, בין מאסות אנשים לבין טכנולוגיה,
בצורות שונות, תצורות משונות ומשתנות.
אמצע שנות ה-20
ולא שתיאורית התפר לא תקפה,
ועם זאת, לא פחות מאובחנת היא העובדה,
שמאז אמצע שנות העשרים שלי ועד עתה, התפרנסתי מעבודה עם ובניהול את, עובדים בעיצומם של שנות העשרים, שלהם.
אחד היהלומים שהזהירו את קריירתי הבלתי קיימת היה הקורס באנגולה.
33 אנגולזים נקבעו להשתתף בשישה ימי קורס שעניינו רשתות חברתיות – אינטרנט ועיתונות.
טרום הקורס הוזהרתי חזור הזכר והזהר, ש’זוהי אפריקה’, אנגולה, ושלא תתפלא אם לא יגיעו’, ואם כן, לא בזמן, ולא לצפות…, וכאלה, והתוספת של כדאיות ההזהרה, ערך האיום ויתרון ההעפה, אם הצורך יעלה כמובן, וגם אם לא, שייזהרו וילמדו.
בקורס, שימשתי כמבוגר האחראי, הפותייח, הסוגר והמסכם.
טרום פתיחת הקורס, ארבעת סובביי הציעו שההרצאה אותה אעביר באנגלית בלווי מצגת, תלווה בטקסט פורטוגזי. דחיתי, חושיי הדרמטי המפוחתים הנחו אחרת.
בפתיחת הקורס הקדשתי כרבע שעה לתפישתי את מושגי ה’איחור’ וה’היעדרות’.
וכמה טקסט כבר אפשר להעמיס על הרצאה של רבע שעה בנושא איחורים וחיסורים?
או! אז זהו, שאוהו!
ייחדתי לכך ש’אנחנו כמקצוענים לא טולרנטיים לאיחורים’.
וגם כאן אין כל חידוש; טריוויאלי.
ועל זאת ערמתי את הבנתי את בעיות הטראפיק של לואנדה – מיעוט התשתיות בבירה, שרובן מיושנות ורעועות, שאינן מסוגלות להכיל את עומסי התנועה, כשניסיוני בתנועה מהמלון לעיר, 28 קילומטר, אורכת בין שעתיים לשלוש – ושאיחורים די מתבקשים בתנאים אלה.
כשאני מעביר את המסר אליהם, אני מעדיף שאחד השומעים, מי שבא מקרבם, יהווה מתווך וערוץ תקשורת, ולא אחד מהאורחים שקרוב יותר אלי,
- גם למנוע פערי תיווך עברית אנגלית פורטוגזית של בני עשרים וקצת,
- וגם שלא יוסיף ביאורים משלו לטקסט מאובחן שלי.
וויטני, אחת המשתתפות בקורס, בילתה שנים מעצבות במיאמי, משמשת כמתורגמנית המקומית שלי. כך, כל חצי משפט, כדי לשמור על רצף המלל שלי, חצי משפט שלה.
ואני עודר;
לא יכול או מתכוון למנוע מאיש לאחר או להעדר, מפגישה שקבענו.
מה שאני מבקש,
שמי שמאחר או ייעדר,
יודיע
בעת היות ההבנה שלו,
שזה מה שעומד להתרחש,
וזאת, בכל שעה שהוא מבין שזה יקרה,
ובכל מקרה- טרם השעה שנקבעה למפגש.
ה’למה’, סיבת האיחור- לא רלוונטית.
מנדב את וויטני, שתהיה הבאפר, חנת”ש- חניכה תורנית השבוע.
מבקש שתרשום את מספר הטלפון שלי על הלוח לשימוש כולם.
האם אני מצפה שיתקשרו אלי לפרט באזני בפורטוגזית את איחוריהם? לא.
אבל לסמן את נגישותי- בהחלט.
כן מבקש ממנה לרשום גם את הטלפון שלה,
ומורה לכולם לשמור אותו בזיכרון הסלולר שלהם.
‘האם בקשתי מובנת?’ אני שואייל.
מבחין ב’כן’ ממולמל ומהונהן.
‘האם מובן?’, ‘יש שאלות?’ אני מוודא ומרים הגבהה לרחבה לנגיחה.
‘כן’ עונים עם יתר אנרגיה.
‘האם הבקשה סבירה?’
מסכימים.
‘שימו לב’, מסמן הדגש, ‘האם אני יכול להסיק, שמי שאיחר או נעדר ולא הודיע, טרם מועד פגישתנו, שהוא לא רוצה שנעבור יחד?’
הם מהנהנים בהיסוס.
אז דעו לכם, שכך אני רואה זאת- מי שמאחר לי ולא מודיע לי על כך מראש, מבחינתי לא רוצה שנעבוד יחד.
Ta bom.
לא מפרט מה יקרה אם,
שכן, אני בכלל גורס,
שביצועיסטים תוקפניים
המציבים תפריט תגובה לגירויים
במטרה לחשק את האיום
בעצם, מחשקים עצמם.
וכן, מתפישת היררכיית מקור הציות, שמחיר מרומז, ערטילאי, כאיום או כתקווה, אפקטיבי יותר ממפורש, שכן מאפשר לי מרחב תמרון, ולשומעים התאמה מדוייקת יותר לטעמיהם:
מה עושה להם את זה- מעורר את בעתתם, מה את תאוותם.
אני צריך לקבוע את הפרס, לטעות במידת אפקטיביותו,
לנקוב בעונש ולהפחית במידת רישומו הסובייקטיבי?
בסוף היום, בפרידה, הודיתי להם על הפלז’ר שהיה לי להיות איתם, ושאני מצפה לראות את כולם מחר, ב- 8:00, וחוזר על כך, שמי שיעדר, או ייאחר, שיודיע ברגע שיידע, ובכל מקרה טרם 8:00.
למחרת, כולם הגיעו בזמן, כאשר מי שלקח מקדמי בטחון בלתי סבירים, הגיע לפני 7:15, השעה שאני עברתי בכיתות.
פתחתי את היום בברכת שמחה על העובדה שכולם הופיעו בזמן.
‘התמכרתי’ אמרתי להם. מכיוון שלא בוטייח שיעשו את הקישור, מותייח את ההלצונת ואומר שאינני מכור לסיגריות סמים או אלכוהול אלא להגעתם בזמן.
העובדה שצחקו לא מאשררת לי את הפיקציה שאני בדרן פורטוגזי שהולך לי להרים סטנד-אפ בליסבון, אלא חשוב יותר, אם צחקו במקומות הנכונים – זהו חיווי, פינג תקשורתי המסר עבר, יש סיכוי לקליטה.
סיכומו של הישג: 33 אנשים, 6 ימים, 198 מופעי אנשים:
- אחד ראיתי בבוקר מקיא בשירותים, שיחררתי, לא חזר,
- איש לא נעדר או איחר בלי הודעה.
- ארבעה הודיעו טרם 8 בבוקר שיאחרו,
- שניים אחרו בפחות מ 10 דקות,
- שניים הגיעו בכל זאת לפני 8.
ואני, קריירתי היא כזו,
שנתלה על אילנות בונסאי.
מכיר את הנושא של ‘פערים תרבותיים’.
ואכן, טעמים וסטנדרטים של אסתטיקה הם שונים.
ועם זאת, ‘כולם רוצים להיות אמריקאים’, וחוקי הרציונל עובדים,
בצורה כזו או אחרת, בכל מקום,
ללא הבדל, גזע, דת, לאום, מין, עדה, גיל-או-גרפיה.
איזה יופי לראות שהפכת אופטימי לעת זקנה