נפעם מרמת האדיקות והעמלנות שמקדישה לעולמה האקדמי, וכן לניגוד העומק, החכמה או התבונה שהייתי מצפה.
מז'אנר- החיים זה לא פיקניק, לא באנו ליהנות פה. ואני בעדה.
מדברים על המלחמה, ההשלכות, בעיקר הרגשיות. על החצנת האבל- היא מייחסת להחצנה כגורם מפיג, מקל, לעומת הדחקתו שגורם לתחושות אצורות עצורות, לשאוף ולהתפרץ על המוראות הנלוות להן.
מלרלר לה על 'ניהול רגשי'.
לא מבינה מה זה ניהול רגשי, לא איך 'ניהול יכול להיות עם רגש.'
מלעלע על חיווי רגשי כתוצר לוואי, חיווי לאחר אירוע, בשונה מ'הרכב כימי'. ריבוי אירועים יזומים לקבלת חיוויי מציאות מגוונים.
שואל, מצויד בפרדיגמת התשובה המאוששת, האם היא מאלה שהם תוצר מצב רוח המְחָווה רגשית על מאורעות שארעו, או שתופשת עצמה כבעלת השפעה כלשהי על מצב רוחה.אני עושה אבחנה בין מי שחי במשרעת רגשית עוצמתית, לעומת זו המתונה, ומייחס לאנשים מסוימים יתר יכולת
- במצבי עוררות רגשית, לטפל בריבוי גירויים רגשיים-
להימנע מייחוס אקסקלוסיביות לאירוע יחידני, יותר מאשר לאחרים.- ומאבחן שאותם אלה עם יכולת זו, יציבותם הרגשית גבוהה יותר-
שיאי-תהומות מצבי רוחם מתונות יותר.
- ומאבחן שאותם אלה עם יכולת זו, יציבותם הרגשית גבוהה יותר-
- גם אם לא ברור מה גורם למישהו להיות בעל יכולת ניהול רגשי, לעומת מי שלא.
אנשים (גם) נבדלים במידת האקסקלוסיביות שמייחסים למאורעות סביבם, אנשים שהיא מייחסת להם מידה גבוהה יחסית של יציבות רגשית מטפלים בו זמנית ביותר מגירוי יחיד, לעומת אחרים שמושפעים מאירוע יחידני שסופח את תשומותיהם המנטליות.
חלק מניהול רגשי, הוא המודעות לטיפול במגוון פעילויות כדי להימנע ממתן אקסקלוסיביות למאורע אקסקלוסיבי שסופח ריבוי תשומות רגשיות.
'לא מתחברת', מדווחת.
כן, לא מופתע, תרנגול ובצה.
בהמשך, בהקשר אחר, אומר לה שמצדד בהפניית מישהו לכיוון מסוים.
כשמקשה אם אני הייתי הייתי פונה לשם, אומר לה שלא- מבנה אישיותי אחר, לא מתאים לי.
באופן צפוי (מבחינתי אותה) היא שוללת את ההמלצה בשל המלצה שאינה תואמת את היישום האישי.
נטלתי דף נייר, אחזתי בשני קצוותיו התחתונים, נתתי לחלקו העליון להשתפל לאחור, רחוק יותר.
קירבתי את הקימור שנוצר לכמה סנטימטרים מפי, ושאלתי מה יקרה לקצה הדף הרחוק אם אנשוב עליו.
יתרחק וינמך עוד יותר, ענתה.
ומה הסיכוי שקצה הדף, בעקבות הרוח הנושבת עליו יזדקף מעלה? לא נשמע הגיוני, הלא כן?
הפלא הזה, התופעה שנוגדת אינטואיטיבית את הטבע, בה מופעל על ניר כוח רוח, והניר מזדקף ועולה הוא הדגמה למשוואת ברנולי.
היישום הנפוץ והחשוב ביותר למשוואה זו הוא בתעופה- כוח עילוי.
ההלצה החבוטה לגרסאותיה של סטודנטים לאווירודינמיקה שאומרים שלא רצו לעלות על מטוס בלי שהבינו מה גורם למטוס לעלות ולהישאר באויר. כשהבינו-
צפיפות אוויר נמוכה יותר בתנועת אוויר מעל כנף מקומרת יוצרת ריק יחסי ביחס לאוויר שזורם מתחת לכנף המקומרת פחות, והמטוס נשאב כלפי הריק- אם מעליו, שומר על גובהו, אם משווים לחצים בהטיית הכנף.
אומר לה שהתפישה הניהולית, חינוכית, הורית שמתחבר אליה היא 'איפשור'- הפעלה מבוקרת של כוח חיצוני, קיים, המאפשר לפרסונה להפעיל אנרגיה ולהתעלות ממקומה למימוש רצונה.
לפני לכתי, שואל, בהתנשאות- 'מה למדנו היום?'
היו"ר עונה לי- "אהבתי את החוק האווירודינמי."
"ומה עם הניהול הרגשי?"
"זה לא."
ארזתי את השמאטעס שלי, מבחין שמדברת בטלפון, אז רושם לה על פיסת הניר המקומרת:
"טייסת- כנראה, כבר לא תהיי, כדאי לשקול השקעה בניהול רגשי."
