את ץ' אני מכיר מהסבלות, ניו יורק, 1986. אמצע שנות העשרים של שנינו. סחבנו ב- Noah's Ark, שנים אחדות, מאות ג'ובים של תיירות בגובה המותניים, מצבים אנושיים, גרפיקה אנושית מרצדת, תריסרי סרוויס אנטרנסס, מאות שעות משאית טוונטי סיקס פוטר ללא רישיון ייעודי, אלפי מדרגות. תנועה באי הנוצץ ומחוספס כזכוכית מנופצת.
המלנכוליות והדיסגרפיה, נטנו בו את התון. אז הוא היה בשלב טרום ההסברים. אלה, הגיעו בהמשך, התפתחו, טופחו, תפחו והצטיינו, תואמים את המאורעות; יש סיבות. ורבות. הוא מרחיב על המורכבות האישית באנווירונמנט קיבוצי כגורם, משפיע, מאיץ.
נמוך, מוצק, חזק, יפהפה – שתי טיפות פול ניומן, בגרסה הכנענית. תחזוקו הגופני, ההגיינה, גינוני נימוס של קיבוצניק משוחרר פיזיולוגית – התנהלותו במרחב, שיהוק, גיהוק, גירבוץ, עיטוש והפלצה באדיקות סוציאל דמוקרטית – ללא מורא, לא משוא פנים וללא הבדל דת ומקום, הבחנה ועיתוי. כבוגר קהילה סגורה – קיבוץ, מורא הסוציולוגיה מושת עליו ועם זאת חובת תחזוק פיזיולוגי – לא.
והבנות, מז'אנר מסוים לפחות, כך דֻווח, מתות עליו, חולות לו על התחת, על האותנטיות.
ככולנו, התגלגל בשנים ובמאורעות. גם להודו הגיע. הוא שהדליק אותי עליה. אקזמפלרים כמותו מוציאים להודו ולישראלים מסוימים את המוניטין המפחיד, את תדמית התלישות ושיבוש הדעת. הם שבים להודו על משקל "בישראל כבר היינו" – הבית הוא שם והגיחה היא לכאן.
אני אוהב אותו; דמות צ'כובית – חוגג את העצב ואינו משרה עצבות. את זווית ההסתכלות, התבונה, ההומור, המלנכוליה, החתירה ליושר אינטלקטואלי הבלתי מותנה במצבו הרגשי, החפות ממניירות שסביבתי מוצפת בהן – רוצה לומר, ישנם גינונים אך ממין אחר. הוא אולי לא האיש הכי נקי שיש, אבל אין עליו גרם אחד של שיט. בהשראתו הבנתי שציניות היא חיווי הומוריסטי על כשל. הוא היה הראשון שהפתיע אותי בעדותו על עצמו – "לא אוהב מתוק".
חיסונים להודו, ץ' לא לקח. מכיוון שהוא היה מודע לאתגרי ההיגיינה שהמקום מציב, הוא נקט בטקטיקת החיסון האורגני – נטל כך אומרים על תרופה? כף מים מקומיים ביום הראשון להגעתו, שתיים בשני וכוס שלמה בשלישי. זהו. מחוסן. בנאטורל.
יום אחד, בפונָה, בשעת לילה מאוחרת, כך סח לי בערך, ץ' מצא שאיבד את ארנקו. התבאס; כן ההווה הוא העיקר, לא העיקר, שלך שלי, שלי שלי – גם אצל קיבוצניקים הרוחְניים כמה ממרכיבי הקיום הגשמיים והייתכן פחות חשובים, אצורים, אולי לא נעים אך יש להודות, בארנק.
עודו משוטט נכלם ועצוב, כלב מגזע שוטים הגיח מולו. נתן בו מבט. לא זוכר מה סיפר, מי במי, האם ועל איזה משככי תודעה היה. השאיפה לדיוק היסטורי או תקפות לוגית לא היוותה גורם שיתגבר על קטיעת הסיפור במבוכת הבירור. האם היה זה משהו שהַשכּלָתי או בעצם בורותי הפרמקולוגית לא תוכל להתמודד איתו, או שהתמסטל מהפרשות קוגניטיביות של לעיסת חוויות עבר, טחינת טרנספורמציות הווה או תקווה לתפנית עתידית בעלילה. סביבתו עודדה ואפשרה את החלופות.
בכל אופן, סיפר, החל ביניהם בינו לבין הכלב, כן? דיאלוג. ללא מלים. ץ' פירש את חילופי המבטים כהנחיית הכלב שעליו ללכת בעקבותיו. בהיעדר אלטרנטיבה – מה כבר היה לו לעשות? – הלך. ץ' אחרי הכלב. בסמטאותיה המאובקות של פונה. הייתי שם – אין אספלט. חול אבק ובוץ, ההולך על ארבע מוביל את ההולך לאיבוד, ל-סורפרייז סורפרייז – לארנק.
וזה, הארנק, היה מוטל לו על הכביש, ממתין לבעליו ככלה ביום חופתה, עם תכולתו התחובה בו, בלא שחולל.
כחילוני אדוק, כַּמְסַפר וכאחד מגיבוריו, ץ' מודה בבעייתיות הסיפור. ועם זאת, אם היה תרחיש טריוויאלי, לא היה מספר לי, וממילא לא היה מובא כאן, הלא כן?
ולמה אני מלאֶה עם סיפורי הכשפים של ץ' ופונה? הבחור השפריץ עלי את המסופר כדוגמא לייחודיות, שלא לומר מכושפות, המקום. ככזה – משמש פתיח לסיפור הבא, שלי.
* * * * *
ינואר 2004, העבודה, משפחה, יחסי הכוחות, הכיוונים הרצונות וההעדפות מאפשרים לי להגיע לכמה שבועות להודו. לבד.
כדרכי, לא תכננתי דבר פרט למסגרת זמן ושני יעדים, על פי המלצתו של ץ' ואשרור של אחרים, לפי סדר חשיבות: פּוּנָה וורנסי, מסיבת החיים וחגיגת המתים; דייט עם הרוח ורנדבו עם החומר. רוצה את החוויה של המסאז' המנטלי להתניות באשראם של אושו – להטיח ראש בקיר התודעה במתכונת המסוימת הזו, וגם דחוף לי לחזות ולהריח שריפת גוויות על הגנגס. את היתר אראה בדרך, ואחווה את ההתנסות של ההתנהלות ביקום הלא מציאותי, במציאות הבלתי קיימת, בכאוס שמדברים עליו.
טרום ההגעה, לא ידעתי כמה זמן אשהה בכל מקום. גם לא היכן ממוקמים על המפה. נגיע, נמצא, נסתדר. ככה אוהב את זה. בזרם התנועה, התודעה תזרום. זה אולי יותר יקר, ועם זאת מרתק. יש כסף, ביטחון. מבחינתי, כל תקלה שלא עולה 1,000 לא-חשוב-איזה-מטבע, שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית – חוויה, ואולי כך גם פוגש את בעיות ההתארגנות שלי.
חודשים לפני, בעידן הטרום קונקרטי של הנסיעה, ץ' הנחה אותי להגיע משדה התעופה לג'רמן בייקרי בפונה.
נחתתי בלילה במומבאי, דילגתי להסעה שמצאתי לפונה. התכנסתי למקום הראשון והמעופש שמצאתי. לפנות בוקר נכנסתי לבייקרי. מקום המפגש בו הזרים מתעדכנים בהתרחשויות על קפה מחורבן ומאפים תואמים. אולי שם המקום, אולי הפופולריות בין הזרים, אי של ניקיון וביטחון – אין היגיינה ולא סקיוריטי. בהמשך, המקום יתפגע.
לאחר כשבועיים, יומיים טרם עזיבתי את פונה, נכנסתי לקפה בשבע ומשהו בבוקר אחרי מדיטציה דינמית של חמש.
הבחנתי באשה בשלהי ה40מים, נראית מעט מבוגרת ממני – אבל לך דע בהטיית תפישת עצמנו כצעירים יותר מהיותנו – ג'ינס ופריזורת סיקסטיז, שיער גולש מקדמת המצח לאחור ובקצהו גל חוזר משתפל מעלה. לא טרנדי מי יודע כמה, אבל גלימות הבורדו שלי ושל שותי הקפה מהאשראם כן לעניין? הקונטקסט כל כך אוורירי ומופרך, שלא מתרסקים על עכבות, ולא מתעכבים על תסרוקות. היא נראית כמי שבעברה היתה נאה, מאוד, והווייתה מעידה שהיא מודעת.
ישובה לא סתם יושבת על ספסל באדנות שאינה משתמעת לא לפן ולא לישבן. קוראת. אני בוחן, אחוזה מכדי להיות חלק מנוף הרוחניים הפָּרום. מסקרנת.
דחף לא ברור דוחק בי להציע לה את חדרי.
יעני – אני, אציע, לה, ת'חדר, שלי.
מכל הדחפים האפשריים עולה זה שאני אציע, למישהו שאנ'לא מכיר, ת'חדר, שלי?
משתלט עליו. על הדחף. מה פתאום שאציע לה את החדר? מי אומר שאין לה חדר? ואם אין לה חדר, אז מה? מה לה ולי? ובכלל, איך אני קשור לסוגיית יש-לה-אין-לה חדר? והיכן אני אתמקם אם אפנה לה את החדר? מלא כרגע בפונה. מה פתאום לקחת אחריות על סדרי לינה של מישהי זרה לי? ומה היא תחשוב על 'למה הוא מציע את החדר שלו?' האם הפנייה לא תיחשב כגרסה ההינדו-מוצ'ילרית לזו הים-תיכונית של 'תְצְלחי לי, מה השעה?' פרומו, להצעה ממין אחר? לא המקרה, אין מצב.
היא קמה, פונה ללכת. עוברת דרכי, נועצת מבט, כאילו מבררת, 'ואתה, מר-חבייר-הסתדרות, מה יש לך להגיד, או לומר?' כנותנת את הצ'אנס.
אני, מבוהל משהו, פוצה את הפה וככה כמו שהוא גם סוכר אותו. את הפה. כדג. לא משחרר הגה.
כבר שמונה ומשהו, נעתי לחדר. בתבוסתנותי שמחתי שלא פניתי אליה.
עשיתי סידורי שינה של מי שקם מוקדם מדיי ומגיע לו פיצוי. התקלחתי בשירותים המשותפים במסדרון – ברז תלוי מלמעלה באינטימיות מעיקה לחוריאדה של הקקי.
בחדר, שנייה לפני פשיטת המגבת, שמעתי נקישות דלת מלוות ב"מיסטר דיקמן" בקול גבר בהיגוי הינדי של לשון דבוקה לחיך עליון.
פתחתי את הדלת כדי חרך, בכל זאת, עם מגבת. נשאלתי על ידי בעל הבית עד מתי אני מתכוון להישאר.
– "היום יום רביעי" עניתי תוך כדי חישוב "עוד שני לילות, ביום שישי, אצא".
– "אם כך" שמעתי קול נשי דובר אנגלית במבטא גרמני, שפתיחת הדלת לרווחה אשרה שאכן שייך לפראוליין מהבייקרי, "אמתין עוד יומיים עד שהחדר יתפנה" ובארה לבעל הבית "I met this guy in the morning" ואני הוקרתי אותה על שעצרה שם.
למחרת, יום חמישי, לא ראיתי אותה. ביום חמישי בלילה סדנת aum בהנחיית Veeresh, רוויית אדרנלין; מעבר בין שנים עשר מצבים רגשיים. חזק. מעניין. מתיש. אפילו שלא באמת ולא ממש הצלחתי להתחבר להתכנסויות הרגשיות. פרקטיקת ה- fake it till you make it שהמליצו המדריכים האמפתיים לכשלונותיי לעבור בין המצבים לא צלחה על אשכנזי חסר האמונה, נטול אינטליגנציה הרגשית שאני.
בשישי, שוב שבע ורבע לאחר מדיטציית הבוקר, נכנסתי לג'רמן בייקרי. הבחנתי בגיברת יושבת באותו מקום של לפני 48 שעות. ספונה במקומה כמי שישבניו נטועים במושבי העץ ומהווים את בעליו החוקיים, אפילו אם זה, הספסל, נשא אלפי ישבנים לפניה, ועוד נכונו ויזדמנו לו רבבות אחוריים לשאת אחריה.
אולי מפני שהייתי לאחר סדנה בה כמה מההתניות הבסיסיות שלי פוצ'פצ'ו, התקמטו משהו, נמעכו אֱלי כתלי תודעתי, פניתי אליה בלא מחשבה מכינה או ניסוח מקדים, כפנות אל מכרים ותיקים: "רוצה לספר לך משהו" הכרזתי.
היא הסתכלה עלי, ממוקדת, הנידה בראשה כמאשרת שהיא בהאזנה.
"בבוקר יום רביעי" סחתי לה "רציתי להציע לך את החדר שלי, אבל לא היה לי האומץ לפנות" התוודיתי בישירות מחוספסת, באנגליתי המעולגת.
– "אוה יָה, יָה" אישרה בענייניות ובמבטא גרמניים, והמשיכה את הפסקה שלי בטבעיות של מי שאינה מופתעת, "אני" השלימה את חלקה "מ- 1989, אני כל שנה באה לפונה. תמיד מתאכסנת באותו חדר. החדר שעכשיו אתה שוהה בו" אבחנתי שנקטה ב'אתה שוהה בו' לא ב'שלך', "אצל מיסטר וואט של מי קול איט" נקְבה בשם בעל הבית.
"לפני שבועיים הגעתי לכאן. ירדתי לגואה, הקדמתי לחזור יומיים לפני התכנון המקורי, ברביעי, היום שהיינו אצלך."
– "ואני בדרכי לשם, לגואה, היום" נרעשתי, וביררתי עם עצמי שאני מבין; יש מי שקושר בין היותי בחדר מסוים, שבו שהתה בעבר פרסונה אחרת, דומיננטית יותר, כלפי החדר לפחות, מי שעוקב אחר לוחות הזמנים, שמתאם בין צרכים ורצונות, שמקצה סדרי עדיפויות ומתאם ביניהם, וגם שמשחק אותה בקליימקס הירואי של הצפת דחף בלתי שגרתי בהצעת חדר לזר? תיכף אייחס לו גם את גישת השכר והעונש וההשגחה הפרטית.
האללו, ץ', אתה פה? אתי? איפה אתה כשאני צריך אותך? אפשר להציע את ההתרחשות כהוכחה לקיומו של האל?
– "את מבינה את צירוף המקרים?" התפעלתי מעצמי.
– "יָה, יָה", היא השיבה נחרצות, כשאני מתרגם את האינטרפרטציה של הטקסט והטון, ל: 'חאליק מהקשרים מופרכים, מגילויי 'תודעה רחבה' בכאילו, מהשתפכויות רוחניות ובכיינויות רגשיות. אסוף את עצמך יחד עם השמאטֶעס שלך, ופנה את החדר. שלי. עכשיו, מייד ורצוי בכלל בדיעבד'.
* * * * *
כמה שעות לפני שתכננתי לצאת, כשהפראו באה לחדר, התרגשה מינורית, כן? מהעובדה הפרקטו-קונקרטית, שמסרתי לה את מפתח החדר כשעדיין מאחסן בו את חפציי. היא ראתה בכך הפגנת אמון מרגשת, סיבה לשינוי גישה.
עד כדי כך זנחה את הקונקרטיות, שכאקט אינטימי אף הבהירהצשהיא בכלל לא באה לפונה לאשראם, היא לא בעניין הרוחני. היא באה לראות חברים.
שוין.
פברואר 2004
