אתמול נפגשתי עם ציפורה*.
שנים לא נפגשנו. רחשתי לה חיבה; הערכתי את החן, ההומור, הכריזמה המצחיקוּת, הכאילו מודעות עצמית, הקוליות.
הסתקרנתי עד התבעתתי מחוסר הסבירות, מהפלירטוט עם הפסיכיות, המאניה דפרסיביות, הדיכאון, אנורקטיות. גרגרנית שהרעיבה עצמה, מיצקה את רכותה, הסבירה רציונלית אי סבירות. בנחרצות. אלה עמעמו את אהדתי.
כדרכם של צעירי דור ה-X, אלה על התפר עם ה- y, החתירה להתברגנות, הדהימה אותי בנחישות נחרצותה, הכמיהה לייצוגיות הבורגנית, לביטויי סימוליה, התכנסות, השתלבות, הסכמה. רדיקליות, התפרעות מתמקדת בשמירה על מצב הרוח ושימור רדיקליות ליברלית של הגחמנולוגיה האישית.
בפגישתנו, על ההתחלה הבנתי, ששוב, טעיתי כשנפגשנו: 'לא מעניין'; רוצָה להשתפשף עלי, לחגוג את 'נורמטיביותה'. הצבתי סד זמן סיום. הזמנתי קצר, היא הזמינה יותר ממה שמישהו מופרע אכילה שכמותי היה מזמין – שתי מנות. והיא, רזה כזו, מדי מאד, שלא כדרך הטבע, באופן שמקצין את המעוות ומעוות את התקין.
לקראת מועד המעֲרֶפֶת, המועד שקבעתי ש'צריך ללכת', ביקשתי חשבון.
כשהביאו, ציינה שהאוכל היה רק לה, לי היה רק קפה, ו'תמיד אתה היית מזמין אותי'.
'טוב' אני נעתר. בורגנית, או לא?
אז היא חוגגת שהיא מזמינה אותי, ומציינת את זה, ואומרת שבעצם אין לה מזומן, אם אוכל להשאיר את הטיפ, ואיזה יופי שהיא מזמינה אותי.
אז כמובן שבטיפ שילמתי את הקפה שלי, איש קטנוני מתחשבנן ומאוס שכמותי.
* כללית, 'ציפורה' זה אליאס לבת, 'שמשון' לבן.
כאן זה שם כולל למי שעבד אתי, בין הגיל שלי לשל ילדיי.
