מינורי בתיק מלחמה

בחי אלוהיי, כך זה אכן היה

אני יושב הרבה (מדיי) בפרלמנט של בוקר בכתריליבק'ה. בין היושבים כמה אודים מוצלים, חצילים מאודים, מקפה מיתולוגי שנפח את נשמותיו. רובנו ככולנו ישבני בתי קפה, שלא לומר בטלנים נטולי עבודה ומעש. אנחנו נחלקים לשניים – אלה שתהילתם מאחוריהם, והיתר שכבר לא תגיע. בשונה ממני, להם לפחות יש תירוץ – הם מעבר לגיל התעסוקה.

קיצור, ביום ה-14 למלחמה עם איראן, אחד המתוקים – הוא באמת חמוד, אפילו יש ערך ויקיפדיה עליו – מגיע כהרגלו לא רק באיחור, אלא גם עם תיק גב. פיניתי לו כסא, ישב מעט, קם והותיר את תיק הגב תלוי על מסעד הכסא.

הינוקא שלנו, רכן לעברי ושיתף, ספק מכבודי – להכניס אותי לעניינים, ספק בהשמצה, ובכל מקרה בלחש – "זה תיק המלחמה שלו."

אוה, here’s something to chew on, התעוררה הציפורן החודרנית באישיותי הלעומתית. זקפתי אצבע כלפי הנסיך בשאלה, וכשכנסתי את תשומת ליבו תמהתי באי-אמון אותנטי – "האם זה תיק מלחמה?"

"מה אתה לא יודע" גער בי בלי סימן שאלה "בוודאי, כבר דברתי על זה, לא היית?" נטל את התיק, פתח אותו והחל לפרט את תכולתו.

הוא התנאה בתרמיל המפואר (אותו רכשו נכדיו – כלומר של בת זוגו) ושלה ממנו יחידות זכרון אלגנטיות שמכילות את קורפוס פעילותו האמנותית. לבירורי, הכביר שאמנם יש העתקים במחשב בבית וגם בענן אבל לא סומך עליהם. כן, הוא אוצר בתרמילו כסף ודרכונים. א-קליינע פויטֶאקֶע, כמו שאמרה אמי.

"ו-למה כל זה?" הקשיתי. האמן שלנו גער בי שאינני מבין את הצרה, ובעת הצורך הוא ימלט.
איך? הוא וזוגתו יגיעו למרינה –פאק, לא ביררתי איזו, של הרצליה? אשדוד? תל אביב? – וימלטו. לקפריסין.

האינטגרטור שלנו, שהבחין בארשת התמהון שנסוכה על פני, מאשים אותי שהתנהלותי המתגוננת באזעקות באמצעות המשך התנהלותי ביום, וכיסוי ראשי בסדין תוך סיבוב לצד השני בלילה, מבחינתו, אני כאילו מפגין אומץ, ולמעשה פחדנות. עד היום לא קבלתי את ההסבר לתמרוניזציה הדיאלקטית הזו. ואני מציק ולוחץ – מ'כפת לי להעיק? בשביל מה יש חברים? חבריי הוותיקים נמוגים ומתמעטים, אז נציק לחדשים – בנחישות של מי שהשלים שלעולם כבר לא אקבל ת'הסבר.

המבוגר בינינו חגג לא מזמן שמונימושתיים – חד כבן שמונה עשרה וסלף סנטרד כבן שנתיים, שימש כמרצה למתמטיקה בליגת הקיסוס האמריקאית – פסק שסטטיסטית אני צודק, אפס סיכוי שאפגע מטיל ועם זאת הנכון הוא להתגונן (בדיוק כמו שהוא, הסוציופת מתמגן).

האמן דנן נהנה מתשומת הלב, שלף בלהט אריזה קטנה שנראית כמכילה רכיב אלקטרוני יקר ערך ושאל "מה זה?" לתגובת חוסר ידיעתי הסיר את המעטה ומטריה מיניאטורית נחשפה, והסביר שהיא נפתחת לשלושה (!) מפרקים (לא שניים אם תהית).

הוא דיבר עם חיוך כמצע לפעולותיו, ש(לי) לא ברור להאם ולמה הוא מודע.

"אז תגיד", הצקתי " לסירה, יש לכם קרם הגנה?" "זה אצל רינה." ענה.

ומאז, מהבוקר, אני מתלבט האם לחטוף רגשי אשם או ללקות בנחיתות.