תוספת שני־גרוש למחאה – היכן?

משך קריאה: 4 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

לא יודע היכן ‘נכון’ להפגין

ריבוי מחאות, ומיעוט מפגינים

כעת, בריבוי התאספויות תמיכה בשחרור החטופים, מחאות על הפקרתם, טקסים סותרים קונצנזוס, מייצגים נוטפי משמעויות, חסימות צירי תנועה, צעדות עוינות ממשל, כעס על אי־שיוויון בנטל, ביטויי זעם על אטימות, בזבוז ושחיתות, הפגנות בקרנות רחובות, צמתים, ככרות, ליד הבית, בסמוך למעונות פרטיים, ציבוריים, כנסת ישראל, מוסדות סמלי שלטון, הסתדרות…, בעוצמה ובזרזוף, לאחר המענה על השאלה הדיכוטומית ‘האם היום אצא להפגין?‘ נשאלת השאלה המקומית ‘היכן?‘
בהתעלם מהפיל שנותר בחדר – למה לא יוצאים להפגין?

וואלה, לא יודע. אין [לי] תשובה היכן המקום הכי ‘נכון’ ומתאים להפגין.

ואני, אֶפֶּעס, לא בוטח בנחרצים האלה, שיודעים ובטוחים שבדיוק המקום ההוא או אחר מסויים הוא הנכון והמדויק שיביא לשינוי המיוחל. ואז מגייסים באמוק שליחות יוקדת את חבריהם (מההפגנה הקודמת) – כי זו בעצם הנקודה הנכונה, הממש חשובה, זו ששבתה את ליבם הערכי, שתביא את השינוי, ואין בילתה.

ואני, יש שיאמרו ניהיליסט, המטיל ספק למחייתי, לא לפרנסתי – לא משלמים לי על כך, עוד לא נוכחתי שהפגנה מסויימת, נקודה גאוגרפית שהתעלתה על אחרת. טרם חוויתי את ה’סיבה–תוצאה’ של הפגנה שמקום מסויים הביא לתוצאה רצויה; אלא אם אני טועה, החטופים עדיין ‘נמקים’ (האם יש שימוש נוסף בשורש נ.מ.ק?), המלחמה עדיין רוחשת, גובה חיים, בריאות נפשית ופיזית, והממשלה עדיין זורה הרס. 

כשאינני יודע את התשובה על מכלול, אני מפרק מנסה לענות על המרכיבים.

כשמרכיבים מתנגשים או סותרים אלה את אלה, אתן מענה לעליונה במדרג החשיבות (שלי);

בהינתן שהחלטתי להפגין את מחאתי על מוראות הממשלה הנוראה הזו.
בצד שיקולים שנתונים להחלטתי, כ –

• היכן להפגין?
• מתי למחות?
• באיזו תדירות?

נותרו אי־ודאויות כ– ‘מי?’, ו’כמה יגיעו?’

אז לאן ללכת?

בהחלטה לאן ללכת להפגין עלי לשקלל את מה שיודע עם מה שלא.

אני הולך להיכן שנראה לי כ’נכון’ ומתאים, ומשמעותי; שהמסרים שם תואמים במידה רבה גם אם לא באופן מושלם את ערכיי, שנוח להגעה, השתתפותי ומשמעותית, שיהיו שם דומים לי בתפישות ובערכים ושנראה לי נכון לעמוד לצידם, ושאולי הנוכחות שלי תסייע לצבוע את המקום כמקום מוחה על ציר זמן מתמשך.

קל ללכת לאירוע שאינו תלוי בי, לסמוך על כך שיהיו מי שיגיעו לפני, וכאלה שאחרי. שהם יהוו את תשתית ההפגנה. להגיע לאירוע. משער – לא יכול לתקף זאת – שהתהודה בתודעת הציבור של עשר הפגנות של עשרה גדולה יותר מאשר הפגנה אחת של מאה.

[כמו במתימטיקת תורים בניהול מרכזי שרות] בפיזור של מפגיע בכמה אירועים, יש פחת הופעה. בזבוז משאבי מחאה. בעת פיזור עצמי בין כמה מוקדים, אם במקום מסויים יש פחות מדיי אנשים מפני שמפגינים שהיו בו בעבר מפגינים כעת במקומות אחרים, מי שכבר היו מוכנים להפגין נמוגים כי אין להם עם מי להפגין בשל מיעוט משתתפים, והם לא בהכרח הולכים לאירוע הפגנה אחר. נשברה להם הרוטינה לא אימצו את ההעדפת המתפזרים.

לא וכן

לא

לי נראה, שלפזר את עצמי על פני כמה מקומות, תוצאתית, לא באמת מגדיל את אפקטיביות המחאה.

כן

כן נראה לי שהפיזור בין כמה הפגנות מחליש את היכולת לתחזק תשתית מחאה לאורך זמן. להפגנות ספורדיות יש כמובן ערך. אין לי דרך למדוד ביחס להפגנות אחרות. עם זאת אני מניח שלצביעת נקודה קבועה השפעה חיובית, ולנטישתה ערך שלילי על האפקטיביות שלה.

לסיום

אומרים שיש לסיים עם המלצה לפעולה קונקרטית.
אז זהו שלא (כאן); אנחנו מבוגרים מדיי מכדי שאמליץ למי מהקוראים לפעול לפי ערכיי המשומשים.

אז פעלו לפי שיקול דעתכם המושכל.

בהצלחה לכולנו,