מה חלקי?

נשיבת כוח עילוי

מצב

בתי יירטה מסלול לימודים מאתגר.
עשר שנים קודם גרסתי, ואולי, ושכדאי, שתשקול מסלול זה.

שקלה – הדיסציפלינה לא עשתה לה את זה אישיותית, עניינית, תעסוקתית.
תנאי הקבלה בישראל מחוץ לטווח שלה.

הסוגיה

מה חלקי, בנתיב שאליו פנתה בתי, האם ומה מרכיב עצמאותה בבחירתה להתקדם בו.

התזה הרובצת כ־פיל עצבני במטבחון: אני כולה המאפשר הרעיוני; המסלול כבד מכדי שאני אכריע על מימושו, או שתעשה זאת לרצות אותי.

ההסתייגות

העובדה שאני מגיע למסקנות כאלה ואחרות, גם אם נחרצות, לא עושה אותי 'צודק', אלא מאמין בנרטיב שבראתי.

אותך לא 'כפת שלי לשקר. את עצמי לא מוכן.

עם זאת, הכלי היחיד שלי לבחון את המצב הוא תודעתי הבוחנת.

בפועל

בתחילת לימודיה האקדמיים בתי פנתה למסלול תכני משיק למסלול שנמצאת בו כעת, ללא היבט מעשי ישיר. המסלול הראשוני הצריך רמת השקעה, התמדה ומאמץ די דומים.

אני טחנתי, ש
על אף שאני אישית, אינני, לא יכולתי לעמוד במשמעויות הקבלה, ספי הכניסה, הדרישות האקדמיות, מאמצי הלימוד, הנחישות ולא הקריירה התעסוקתית,
ובהתעלמות רגעית מהעדפתה או העדרה הפרסונלית לממש את המסלול,
בניתוק, בצינת המזגן – התחום כדיסציפלינה, כזירת עיסוק בתנאי התעסוקה הנוכחיים הנחווים, והעתידיים הצפויים, להבנתי
מסלול זה, לדעתי, הוא הדבר הנכון לה.

התוויה הורית

תפקיד

כמי שגורס שמסלול זה הוא ה'דבר הנכון לה',
אני בתחושה, שתפקידי ההורי הוא גם לבטא זאת.
גם ובעיקר, אם בתי לא שותפה לדעתי. אם הייתה שותפה לדעתי – הייתה פועלת באופן שמייתר את דעתי, הלא כן?

חשש

אנחנו – הדור שאני נמנה עליו – 'דור שירא מהוריו ופוחד מילדיו'.
רוב עמיתי יסכימו להחיל תיאור זה על עמיתיהם, גם אם יהססו לתייג זאת על עצמם.

אני מחליט לפחד, וכן לבטא את התפישה הלא מקובלת.

התמודדות עם לחצ(י)

אני משוכנע*, לא רק תאורטית, גם מניסיון, ביכולתה להתגונן מפני מה שאינה מסכימה לו, בהקשר זה, לא להיכנע ללחץ.
אני בטוח בחוסר יכולתי לכפות עליה את רצוני, ולו רק מפני שאין לי באמת מנופים להפעיל כפיה, וזאת עוד טרם בחינת רצוני לכפות האם קיים או לא.

* יושר אינטלקטואלי – משאב בנדירות, לא בשל מחסור, אלא בשל חוסר ביקוש; 'אני משוכנע' מקדם את הרעיון שאני מביע, ובכך חולשתו.

ועם זאת 🙄 – אני בהחלט סבור כך במידת בטחון גבוהה.

אז דברתי על כך. ייתכן שעד זרא, לאוזניה.

ריצוי

בשיח, בהקשר, השאיפה לריצוי האישי – מצדי לפחות – הייתי רוצה שיהיה מנוטרל.
לא חושב שניתן לאפיין אותי כ'מרצה'. לא הייתי רוצה שיהיה חלק מהפעולות של אחרים מולי. נוגד את תפישת הערך שלי.

רוצה לחשוב, מניח, מקווה, שאין את הדרישה לריצוי הורי.

העשייה שלה אינה מתאפיינת בריצוי משימתי.

הנושא כל כך גדול, משמעותי, שלא ניתן ללכת אליו כ־ריצוי. פשוט כבד מדיי, מצריך משמעת, מאמץ, נכונות מוכנות, שריצוי ברמה הפתולוגית לא יספיק כדי להסליל לשם.

אני רוצה לחשוב שסיבה לכל פעולה, בבסיסה, שהמוטיבציה העיקרית לעשייה, היא האבחנה שביצועה יניב טובין ישיר ריאלי לעושה הפעולה, רק ברמה משנית יספח רגשות לעושים ולסביבתם.

מינון טחינה

לא יודע מהו 'מינון נכון'.
אם הייתי לפני מעשה יודע מהו המינון הנכון כמו שאמי לאחר המעשה – חיי היו טובים עוד יותר.
אינני יודע אם נקטתי העברת המסר במידה רבה מדיי, או שהיה מקום לעוד.

הנושא בהחלט נכח בשיח בינינו.

לקראת נקודת ההחלטה של הגשת מועמדותה למסלול, נמנעתי להעלות את הנושא באופן יזום. כן התייחסתי להיבטים שבתי העלתה בהקשר.

ההפחתה מצדי הייתה מודעת, להפחית רעשים; מכלול המידע לרבדיו נמצא, אין לי מה להוסיף פרט ללחץ רגשי – וזה, הרי לא נאה לי לעשות במודע.

הליך

הישגיה האקדמיים לאחר שני שלישי תכנית לימודי התואר אפשרו לה להגיש מועמדות למסלול שחשבתי שהייתה צריכה ללכת אליו מלכתחילה.

המלצתי לה שתלך לקורס מכין – מבחינתי, עניינית, נראה לי שאם כבר התקבלה אקדמית לתוכנית, כדאי שתמקסם את הסיכוי באמצעות קורס מכין.

בתי לא רצתה להקצות לקורס משאבים – אין לה זמן, מבחינתה סופח תשומות השקעה בלימודים העכשוויים.
מבחינת שיקול דעתי התנהלותה שגויה – ההישגים בנקודת זמן זו מאפשרים לה לדלג בחלון זמן עכשווי חד־פעמי. אם תדלג אין צורך פרקטי בהמשך מאמץ כדי ליירט תוצרי ציון גבוהים במסלול הראשוני בו נמצאה. אין רבותא קונקרטית לציונים גבוהים מעבר לסיפוק על הישג – ערך כשלעצמו, או כהתניה בלתי מנוהלת.

כמה שבועות לפני ההחלטה על הקורס המכין הרפיתי.

התאמנה על מבחנים. לאור תשובות שקראתי על סגמנטים נבחנים מסוימים היה לי ברור שאת חלק זה היא תעבור: ענתה תשובות מעולות, לטעמיי, שכן תואמות את תפישותיי הסובייקטיביות. וכנראה בשל תוצר הטמעות בית הגידול הערכי, תפישתי, תמלולי שלה, נראו לי כ'תואמות' 🙂 .

כמה ימים לפני הקורס החליטה לקחתו.

הייתה לה התחושה שהקורס לא הוסיף לה ערך, בזבוז משאבי כסף וזמן.

עשתה את המבחן האישיותי – התקבלה.

הישג חיים.

מה חלקי?

לתשובתה

לשאלת אחרים איך הגיעה למסלול, בתי עונה 'אלמלא אבי הפנה, לחץ, טחן, לא הייתה פונה למסלול מלכתחילה, וממילא לא מגיעה אליו.'

ואני

שורה תחתונה?

אכן, נראה שאם לא הייתי מפנה, לוחץ, טוחן, לא הייתה מגיעה.

שאר השורות

קשה להאשים אותי ב'צניעות'.
כלומר, קל יהיה להאשים, יהיה קשה למצוא מי שירשיע.
ב'צניעות מעושה', מקווה שלא אואשם, ומניח שאולי כן.

אני מזהה בעצמי מידת פטרונות נתפשת, שהייתי רוצה להפחיתה, תאורטית, תוך שימורה ואולי אף העצמתה, מעשית. 😆

עם זאת, אני לוקח אחריות על 'החשיפה התודעתית' שהפניתי אליה, עליה, ולא תו.

האם המשפט של הורה על ילד 'לא ניתן להכריח את אצ'ו – שם קוד – לעשות משהו. מוכר?

ואני גורס שכמעט לא ניתן להכריח אף אחד לעשות שום דבר, בכל הקשור לתעסוקה, או ללימוד.
לעתים, ניתן לפתות. אולי… – אם ככה וככה אז כך ואחרת.

בתהליך, בשום צורה ולא באופן כלשהו, אני לא היוויתי תנאי או אפילו רק כוח מאפשר. גם לא גורם מממן;
בלעדיי התהליך היה יכול לקרות באותה מידה, למעט תיווכו לתודעתה.
(זה כמו ש) לו הייתי מפזם לה 'קוקה קולה טעם החיים', ומצפה ממנה לרכוש קולה. מה שהיה מעביר לה בתודעה, ולא קורה – היא לא סובלת משקאות מוגזים.

רציונל משכנע

כן אמרתי, שבהינתן בכך שלא ניחנה בכישורי יזמות עסקית, שהיא לא תהיה עצמאית,

הדיסציפלינה

תפישתי את הטייתה

פרקטית

סיכומים

טקסטים כְּ-אלה, מותאמים פרסונלית לקורבן השומע, שמעו ממני לפחות תריסר אנשים שונים.
רובם לא עשו איתו מה שמצאו לנכון.

במקרה של בתי, אני היוויתי את כוח העילוי – בהקשר אווירודינמי – שתנועה, בהינתן תנאים מסוימים, יוצרת.

גם במקרה זה, אני בתפקיד 'אוויר', שאם עצם נע בו מספיק מהר, מייצר את החיכוך הנכון מתואם עם הפיזיקה ההיקפית, העצם יתרומם. עילוי אווירודינמי.

בתי, כנווטת חייה, יכולה הייתה לקרוא את המפה שהצעתי.
כקברניטת מסעה, להחליט האם וכמה משאבים להקצות למעוף עליו החליטה, במודע או תוך כדי מעוף בלתי מתוכנן.

בשונה מגוף מוטס, שעליו לנוע בתיאום עם הכוחות האופפים, במקרה זה, חלקי קטן דרמטית:

• העילוי הרעיוני הוא רק בנקודת הניתוק מהקרקע – המצב בו הייתה קודם.
• ההמשך, תנועה רָקֶטית – תנועה מדחף אנרגיה עצמונית, (לא עניין של צניעות אלא של פרקטיקה –) אין לי עליו כל השפעה.
• אני כהורה, מקנן במגדל הפיקוח – ממוקם מעט גבוה מהרצפה, יכול להסב את תשומת ליבה ממרחק, לא בעשייה מתערבת.

וטוב שכך, היא ממילא לא צריכה את עזרתי. אני מקסימום יכול להימנע מלהפריע.

אז אני יכול לנוח על משכבי בשלום.