מה חלקי?

משך קריאה כ־ 9 דקות

נשיבת כוח עילוי

מצב

בתי יירטה מסלול לימודים מאתגר.
עשר שנים קודם גרסתי, ואולי, ושכדאי, שתשקול מסלול זה.

שקלה – הדיסציפלינה לא עשתה לה את זה אישיותית, עניינית, תעסוקתית.
תנאי הקבלה בישראל מחוץ לטווח.

הסוגיה

מה חלקי, בנתיב אליו פנתה בתי, מה מרכיב עצמאותה בבחירה להתקדם בו.

התזה הרובצת כ־פיל עצבני במטבחון: אני כולה המאפשר הרעיוני; המסלול כבד מכדי שאני אכריע על מימושו, או שתעשה זאת לרצות אותי.

בפועל

פנתה למסלול תכני משיק, ללא היבט מעשי ישיר, שמצריך רמת השקעה, התמדה ומאמץ דומים.

אני טחנתי, ש
על אף שאני אישית, אינני, לא יכולתי לעמוד במשמעויות הקבלה, ספי הכניסה, הדרישות האקדמיות, מאמצי הלימוד, ולא הקריירה התעסוקתית,
ובהתעלמות רגעית, מהעדפתה, או העדרה, הפרסונלית לממש את המסלול,
בניתוק, בצינת המזגן – התחום כדיסציפלינה, כתחום עיסוק בתנאי התעסוקה הנוכחיים הנחווים, והעתידיים הצפויים, להבנתי
מסלול זה, לדעתי, הוא הדבר הנכון לה.

התווייה הורית

תפקיד

כמי שגורס שמסלול זה הוא הדבר הנכון לה,
אני בתחושה, שתפקידי ההורי הוא גם לבטא זאת.
גם ובעיקר, אם בתי לא שותפה לדעתי. אם הייתה שותפה לדעתי – הייתה פועלת באופן שמייתר את דעתי, הלא כן?

חשש

אנחנו דור שירא את הוריו וחושש מילדיו

אנחנו – הדור שאני נמנה עליו – ‘דור שירא מהוריו ופוחד מילדיו’.
רוב עמיתי יסכימו להחיל תיאור זה על עמיתיהם, גם אם לא על עצמם.

אני מחליט לפחד, ולבטא את התפישה הלא מקובלת.

התמודדות עם לחץ(י)

אני משוכנע*, לא רק תאורטית, גם מניסיון, ביכולתה להתגונן מפני מה שאינה מסכימה לו, בהקשר זה, לא להיכנע ללחץ,
אני בטוח בחוסר יכולתי לכפות, ולו רק מפני שאין לי באמת מנופים להפעיל כפייה, עוד טרם בחינת הרצון לכפות.


* יושר אינטלקטואלי – משאב בנדירות, לא בשל מחסור, אלא בשל חוסר ביקוש; ‘אני משוכנע’ מקדם את הרעיון שאני מביע, ובכך חולשתו.

ועם זאת 🙄 – אני בהחלט סבור כך במידת בטחון גבוהה.


אז דברתי על כך. ייתכן שעד זרא, לאוזניה.

ריצוי

בשיח, בהקשר, השאיפה לריצוי האישי – מצדי לפחות – רוצה שיהיה מנוטרל.
לא חושב שניתן לאפיין אותי כ’מרצה’, לא הייתי רוצה שיהיה חלק מהפעולות מולי.

רוצה לחשוב, מניח, מקווה, שאין את הדרישה לריצוי הורי.

העשייה שלה אינה מתאפיינת בריצוי משימתי.

הנושא כל כך גדול, משמעותי, שלא ניתן ללכת אליו כ־ריצוי. פשוט כבד מדיי.

רוצה לחשוב שסיבה לכל פעולה, בבסיסה, המוטיבציה העיקרית לעשייה, היא האבחנה שביצועה יניב טובין ישיר ריאלי לעושים את הפעולה, ורק ברמה המשנית, יספח רגשות לעושים ולסביבתם.

הסתייגות

בחתירה ליושר אינטלקטואלי – את הקוראים לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי לא רוצה;
העובדה שאני אומר שבתי ‘אינה מרצה’, לא אומר שאכן כך.

מינון טחינה

לא יודע מהו מינון נכון.
אם הייתי לפני מעשה יודע מהו המינון הנכון כמו שאמי לאחר המעשה – חיי היו טובים עוד יותר.
אינני יודע אם נקטתי העברת המסר במידה רבה מדיי, או שהיה מקום לעוד.

הנושא בהחלט נכח בינינו.

לקראת נקודת ההחלטה של הגשת מועמדותה למסלול, נמנעתי להעלות את הנושא באופן יזום, אלא,  התייחסות להיבטים שבתי העלתה בגינו.

ההפחתה הייתה במודע, להפחית רעשים; מכלול המידע לרבדיו נמצא, אין לי מה להוסיף פרט ללחץ רגשי – וזה, הרי לא נאה לי כשנעשה במודע.

הליך

הישגיה האקדמיים לאחר שני שלישי תכנית לימודי התואר אפשרו לה להגיש מועמדות למסלול שחשבתי שהייתה צריכה ללכת אליו מלכתחילה.

המלצתי שתלך לקורס מכין – מבחינתי, עניינית, נראה לי שאם כבר התקבלה אקדמית לתוכנית, כדאי שתמקסם את הסיכוי באמצעות קורס מכין.

לא רצתה להקצות לקורס משאבים – אין לה זמן, מבחינתה סופח תשומות השקעה בלימודים העכשוויים.
מבחינתי, שיקול דעתי התנהלותי שגוי – ההישגים בנקודת זמן זו מאפשרים לה לדלג בחלון זמן עכשווי חד־פעמי. אם תדלג אין צורך פרקטי בהמשך מאמץ כדי ליירט תוצרי ציון גבוהים. אין רבותא קונקרטית לציונים גבוהים מעבר לסיפוק על הישג – ערך כשלעצמו, או כהתנייה בלתי מנוהלת.

הרפתי כמה שבועות לפניה החלטה על הקורס המכין.

התאמנה על מבחנים. לאור תשובות שקראתי על סגמנטים נבחנים מסויימים, היה לי ברור שאת חלק זה היא תעבור: ענתה תשובות מעולות, לטעמיי, שכן תואמות את תפישותיי הסובייקטיביות. וכנראה  בשל תוצר הטמעתי, נראו לי ‘טובות’ 🙂 .

כמה ימים לפני הקורס החליטה לקחתו.

הייתה לה התחושה שהקורס לא הוסיף לה ערך, בזבוז משאבי כסף וזמן.

עשתה את המבחן האישיותי – התקבלה.

הישג חיים.

מה חלקי?

לתשובתה

לשאלת אחרים איך הגיע למסלול, בתי עונה ‘אלמלא אבי הפנה, לחץ, טחן, לא הייתה פונה למסלול מלכתחילה, וממילא לא מגיעה אליו.’

ואני

שורה תחתונה?

אכן, נראה שאם לא הייתי מפנה, לוחץ, טוחן, לא הייתה מגיעה.

שאר השורות

קשה להאשים אותי ב’צניעות’.
כלומר קל להאשים, יהיה קשה למצוא מי שירשיע.
ב’צניעות מעושה’, מקווה שלא אואשם, ומניח שכן.

אני מזהה בעצמי מידת פטרונות, שהייתי רוצה להפחיתה, תאורטית, תוך שימורה ואולי אף העצמתה, מעשית. 😆

עם זאת, אני לוקח אחריות על ‘החשיפה התודעתית’, ולא תו.

האם המשפט של הורה על ילד ‘לא ניתן להכריח את אצ’ו – שם קוד – לעשות משהו. מוכר?

ואני גורס שכמעט לא ניתן להכריח אף אחד לעשות שום דבר, בכל הקשור לתעסוקה, או ללימוד.
לעתים, ניתן לפתות. אולי… אם ככה וככה אז כך ואחרת.

אני לא למדתי, ולא התאמצתי באופן שמביא את התוצאה המאפשרת, ולא קרעתי לעצמי את הצורה בלימודים מקדימים. וגם לא בהמשך.
בצער, אני כופר ביכולתי לפתות בדבר. בוודאי שלא לאיים על בני עשרים ומשהו. בטח לא על הקליינטית קשת העורף שלא ידועה בהתניית הריצוי שלה, להלן בתי, שתפנה למסלול כזה או תימנע מאחר. שהיא תפנה לאנשהו בשל כך שאני דורש, מורה, מבקש, מתחנן. לפתות? איך? ב-מה? לא יקרה.
וזאת לאו דווקא מולה אלא בכלל, לא עובד כך. ומולה המסויימת – לא יקרה. היא לבטח עקשנית ממני.

בתהליך, בשום צורה ולא באופן כלשהו, אני לא היוויתי תנאי או אפילו רק כוח מאפשר. גם לא גורם מממן;
בלעדיי התהליך היה יכול לקרות באותה מידה, למעט תיווכו לתודעתה.
כמו לו הייתי מפזם לה ‘קוקה קולה טעם החיים’, ומצפה ממנה לרכוש קולה. מה שהיה מעביר לה בתודעה, ולא קורה – לא סובלת משקאות מוגזים.

רציונל משכנע

כן אמרתי, שבהנתן בכך שלא ניחנה בכישורי יזמות עסקית, שהיא לא תהיה עצמאית,

הדיסציפלינה

  • שהדיסציפלינה המדוברת נאצלת,
  • שהשוק בעידן הנוכחי מתאפיין בסף כניסה נמוך, לכמעט כל דיסציפלינה, התמחות היא הליך קצר, יחסית לעבר,
    לכן כוח העבודה העיקרי זמני, ותחליפי, על ידי מי שמוכן לתת 1.2 מאמץ, ב 0.8 מחיר, להישבע אמונים, ולספק שוחד מיני – טובין שלא ממין העניין,
  • שהדיסציפלינה הנדונה היא מובחנת, וכמעט יחידה שברור שתשרוד גם בעתיד מעבר לניתן לחיזוי,
  • ש־סף הכניסה לדיסציפלינה כל כך גבוה, שהוא מותיר מחוץ לה את רוב האנשים,
  • שעצם ההשתייכות לדיסציפלינה מזמנת סוציו־אקונומיה גבוהה, ומתוך כך עצמאות, המנעות מהזקקות לאחרים – ערך דרמטי בחשיבותו באתוס המשפחתי – ברמת התכנות גבוהה,
  • שהמומחיות שהדיסציפלינה מחייבת מפחיתה את מלאכת השיווק המתמדת מול מקבלי החלטות על עיסוק ותנאיו בדיסציפלינות פחות תובעניות.

תפישתי את הטייתה

  • האופי המסוים,
    • הנוקדנות, ירידה לפרטים, הסוציאליזציה של הפרטים – הפרט הכי שולי חשוב כמו ההוא הכי חשוב,
    • אין קיצורי דרך,
    • העקשנות,
    • המערכתיות,
    • היכולת לתחזק ולשמר רוטינות.
    • ש-אם עברה את סף הדרישות האקדמיות היא ניחנה בנחישות, נחרצות וסטמינה במצבי מאמץ, שרבים אחרים יישברו לפניה, כלומר סיכויי יכולתה לעבור את המסלול גבוהים,

פרקטית

  • הדיסציפלינה רחבה דיה באופן, שיש להניח, שהיא תמצא בה את מקומה*
    • בתחומי ההתמחות הרחבים,
    • במיקום גאוגרפי,
  • שהעובדה שהיא תצטרך לשלם מחיר כלכלי מורכב הן בגיוס משאבים והן באובדן הכנסה למשך שנים ארוכות קדימה בהיותה בהליך ההכשרה הוא
    • מאד לא נעים,
    • נוגד את האתוס המשפחתי של ‘עצמאות כלכלית’,
    • ועם זאת
      • הכרח מתבקש,
      • השקעה עם סיכונים נמוכים,
      • עם סיכויי תשואה גבוהים,
      • שיש את התגייסות לכך,
      • ולכן כדאי ככל הניתן לא לעסוק בכך, בוודאי שלא כתנאי.

        * גריאטריה.
        זה לדעתי העולם שהיא צריכה להתמחות בו; יכולה להביא ערך ייחודי, פוגש את מכלול יכולותיה, את חוסן אישיותה שאינה נרתעת ממראות שאחרים כן, ויש לי גם הלצה על זה, אך אתאפק ושומר לבעל פה.

טקסטים כְּ-אלה, מותאמים פרסונלית לקורבן השומע, שמעו ממני לפחות תריסר אנשים שונים.
רובם לא עשו איתו מה שמצאו לנכון.

במקרה שלה, אני היוויתי, את כוח העילוי – בהקשר אווירודינמי – שתנועה בהינתן תנאים מסויימים יוצרת.

גם במקרה זה, אני בתפקיד ‘אוויר’, שאם עצם נע בו מספיק מהר, מייצר את החיכוך הנכון, מתואם עם הפיזיקה ההיקפית, העצם יתרומם. ליפט אווירודינמי.

בתי, כנווטת חייה, יכולה הייתה לקרוא את המפה שהצעתי, וכקברניטת מסעה, להחליט האם וכמה משאבים להקצות למעוף, עליו החליטה, במודע או תוך כדי מעוף בלתי מתוכנן.

בשונה מגוף מוטס, שעליו לנוע בתיאום עם הכוחות האופפים, במקרה זה, חלקי קטן דרמטית:

  • העילוי הרעיוני הוא רק בנקודת הניתוק מהקרקע – המצב בו הייתה קודם.
  • ההמשך, תנועה רקטית – תנועה מדחף אנרגיה עצמונית, אין לי עליו כל השפעה.
  • אני כהורה, רבץ במגדל הפיקוח, יכול להסב את תשומת ליבה ממרחק, לא בעשייה מתערבת.

וטוב שכך, היא ממילא לא צריכה את עזרתי. אני מקסימום יכול להמנע מלהפריע.

אז אני יכול לנוח על משכבי בשלום.

Share

הערות? אשמח לתגובתך