מה חלקי?

הערכת משך קריאה כ- 10 דקות

כוח עילוי

מצב

בתי יירטה מסלול לימודים מאתגר.
עשר שנים קודם גרסתי, שכדאי שתשקול מסלול זה.

שקלה – הדיסציפלינה לא עשתה לה את זה, עניינית, תעסוקתית.
בכל מקרה תנאי הקבלה בישראל מחוץ לטווח.

פנתה למסלול לא מאד רחוק, ללא היבט מעשי ישיר, שמצריך רמת השקעה, התמדה ומאמץ דומים במהותם.

אני טחנתי, ש
על אף שאני אישית, אינני, לא יכולתי לעמוד במשמעויות הקבלה, ספי הכניסה, הדרישות האקדמיות, מאמצי הלימוד, ולא הקריירה התעסוקתית,
ובהתעלמות רגעית, מהעדפתה, או העדרה, הפרסונלית,
בניתוק, בצינת המזגן – התחום כדיסציפלינה, כתחום עיסוק בתנאי התעסוקה הנוכחיים הנחווים, והעתידיים הצפויים, לדעתי,
מסלול זה, לדעתי, הוא הדבר הנכון לה.

הורית

כמי שגורס שמסלול זה הוא הדבר הנכון לה,
אני בתחושה, שתפקידי ההורי הוא גם לבטא זאת. גם ובעיקר, אם בתי לא שותפה לדעתי. אם הייתה שותפה לדעתי – הייתה פועלת באופן שמייתר את דעתי, לא?

אנחנו, הדור שאני נמנה עליו, הוא ‘דור שירא מהוריו ופוחד מילדיו’.
רוב עמיתי יסכימו להחיל תיאור זה על עמיתיהם, גם אם לא על עצמם.

אני מחליט לפחד, ולהגיד את התפיש ה הלא מקובלת.

לחץ

אני משוכנע ביכולתה להתגונן מפני מה שאינה מסכימה לו, בהקשר זה, לא להיכנע ללחץ,
אני בטוח בחוסר יכולתי לכפות, ולו רק מפני שאין לי באמת מנופים להפעיל כפייה, עוד טרם בחינת הרצון.
אז דברתי על כך.

ריצוי

בשיח, בהקשר, הריצוי האישי, מצדי לפחות, מנוטרל. לא חלק מהפעולה.

מניח שהנושא כל כך גדול, משמעותי, שלא ניתן ללכת אליו כ–ריצוי. פשוט כבד מדיי.

הסתייגות

ביושר אינטלקטואלי – את הקוראים לא ‘כפת לי לשקר, את עצמי אינני מוכן;
העובדה שאני אומר שבתי ‘אינה מרצה’, לא אומר שאכן כך.

מינון?

לא יודע מהו מינון נכון.
אינני יודע אם נקטתי בו מדיי, או שהיה מקום לעוד.

השיח בהחלט נכח בינינו.

לקראת נקודת ההחלטה של הגשת מועמדותה נמנעתי אני מלהעלות את הנושא, אלא כהתייחסות להיבטים שבתי העלתה בגינו. במודע, להפחתת רעשים; מכלול המידע לרבדיו נמצא, אין לי מה להוסיף.

הליך

הישגיה האקדמיים לאחר שני שלישי תוכנית לימודי התואר אפשרו לה להגיש מועמדות.

לחצתי שתלך לקורס מכין – מבחינתי, ענייני, נראה לי שאם כבר התקבלה אקדמית לתוכנית, ממש לא כדאי שתיפול על משהו שניתן למקסם את הסיכוי באמצעות קורס מכין.

לא רצתה להקצות לקורס משאבים – אין לה זמן, סופח תשומות השקעה בלימודים העכשוויים.
מבחינתי שיקול דעתי התנהלותי שגוי – ההישגים בנקודת זמן זו מאפשרים לה את הדילוג בחלון זמן עכשווי חד־פעמי, אין צורך קונקרטי בהמשך מאמץ כתוצר, אלא רק אם כהתנייה בלתי נשלטת.

הרפיתי כמה שבועות לפני.

התאמנה על מבחנים. לאור תשובות שקראתי על סגמנטים נבחנים מסויימים, לי היה ברור שאת חלק זה היא תעבור: ענתה תשובות מעולות, לטעמי; תואמות את תפישתי, אולי תוצר הטמעתי, נראו לי ‘טובות’ 🙂 .

כמה ימים לפני הקורס החליטה לקחתו.

הייתה לה התחושה שהקורס לא הוסיף לה ערך, בזבוז משאבי כסף וזמן.

עשתה את המבחן האישיותי – התקבלה.

הישג חיים.

מה חלקי?

לתשובתה

לשאלת אחרים, בתי עונה ‘אלמלא הפנה, לחץ, טחן, לא הייתה פונה למסלול מלכתחילה, וממילא לא מגיעה אליו.’

ואני

שורה תחתונה?

אכן, נראה שאם לא הייתי מפנה, לוחץ, טוחן, לא הייתה מגיעה.

שאר השורות

קשה להאשים אותי ב’צניעות’.
כלומר קל להאשים, יהיה קשה למצוא מי שירשיע.
ב’צניעות מעושה’, מקווה שלא, ומניח שכן.

עם זאת, אני לוקח אחריות על ‘החשיפה התודעתית’, ולא תו.

האם המשפט של הורה על ילד ‘לא ניתן להכריח את אצ’ו – שם קוד – לעשות משהו. מוכר?

ואני גורס שכמעט לא ניתן להכריח אף אחד לעשות שום דבר, בכל הקשור לתעסוקה, או ללימוד.
לעתים, ניתן לפתות. אולי…

אני לא למדתי, ולא התאמצתי באופן שמביא את התוצאה המאפשרת, ולא קרעתי לעצמי את הצורה בלימודים מקדימים, ולא בהמשך.
בצער, אני כופר ביכולתי לפתות בדבר, בוודאי שלא לאיים על מישהו בן עשרים ומשהו, בטח לא על הקליינטית קשת העורף, שלא ידועה בהתניית הריצוי שלה, שתפנה למסלול כזה או תימנע מאחר בשל כך שאני דורש, מורה, מבקש, מתחנן. לפתות? איך? ב-מה?
וזאת לאו דווקא מולה אלא בכלל, זה לא עובד כך.

בשום צורה ואופן אני לא היוויתי תנאי או אפילו רק כוח מאפשר. גם לא גורם מממן;
בלעדיי התהליך היה יכול לקרות באותה מידה, למעט אולי תיווכו לתודעה.
כמו שהייתי שר לה ‘קוקה קולה טעם החיים’, ומצפה ממנה לרכוש קולה.

כן אמרתי שבהינתן שלא תהיה עצמאית ולא ניחנה בכישורי יזמות עסקית

      • שהדיסציפלינה המדוברת נאצלת,
      • שהשוק בעידן הנוכחי מתאפיין בסף כניסה נמוך, לכמעט כל דיסציפלינה, ההתמחות היא תהליך קצר, יחסית לעבר,
        לכן כוח העבודה העיקרי הוא זמני, ותחליפי על ידי מי שמוכן לתת 1.2 מאמץ, ב 0.8 מחיר, להישבע אמונים, ולספק שוחד מיני – טובין שלא ממין העניין,
      • שהדיסציפלינה הנדונה היא מובחנת, וכמעט יחידה שברור שהיא תשרוד גם בעתיד מעבר לזה הנראה לעין,
      • שסף הכניסה לדיסציפלינה כל כך גבוה, שהוא מותיר מחוץ לה את רוב האנשים,
      • שעצם ההשתייכות לדיסציפלינה מזמנת סוציואקנומיה גבוהה, ומתוך כך עצמאות, המנעות מהזקקות לאחרים, ערך דרמטי בחשיבותו באתוס המשפחתי, ברמת התכנות גבוהה,
      • שהמומחיות שהדיסציפלינה מחייבת מפחיתה את מלאכת השיווק המתמדת מול מקבלי החלטות על עיסוק ותנאיו בדיסציפלינות פחות תובעניות.

      • ש-אם עברה את סף הדרישות האקדמיות היא ניחנה בנחישות, נחרצות וסטמינה במצבי מאמץ, שרבים אחרים יישברו לפניה, כלומר סיכויי יכולתה לעבור את המסלול גבוהים,
      • הדיסציפינה רחבה דיה באופן שיש להניח שהיא תמצא בה את מקומה
        • בתחומי ההתמחות הרחבים,
        • במיקום גאוגרפי,
      • שהעובדה שהיא תצטרך לשלם מחיר כלכלי מורכב הן בגיוס משאבים והן באובדן הכנסה למשך שנים ארוכות קדימה הוא
        • מאד לא נעים,
        • נוגד את האתוס המשפחתי של ‘עצמאות כלכלית’,
        • ועם זאת
          • הכרח מתבקש,
          • השקעה עם סיכונים נמוכים,
          • עם סיכויי תשואה גבוהים,
          • שיש את התגייסות לכך,
          • ולכן כדאי ככל הניתן לא לעסוק בכך.

טקסטים אלה שמעו ממני לפחות תריסר אנשים שונים.
רובם לא עשו איתו מה שמצאו לנכון.

במקרה שלה, אני כן היוויתי, את כוח העילוי שתנועה הבינתן תנאים מסויימים מייצרת.

גם במקרה זה, אני בתפקיד ‘אוויר’, שאם עצם נע בו מספיק מהר, נכון, מתואם עם הפיזיקה ההיקפית הוא יתרומם.

בתי, כנווטת חייה, יכולה הייתה לקרוא את המפה שהצעתי, וכקברניטת המסע שלה להחליט האם וכמה משאבים להקצות למעוף עליו החליטה, במודע או תוך כדי מעוף בלתי מתוכנן.

בשונה מגוף מוטס, שעליו לנוע בתיאום עם הכוחות האופפים, במקרה זה, חלקי קטן דרמטית:

  • העילוי הרעיוני הוא רק בנקודת הניתוק מהקרקע – המצב הקודם.
  • ההמשך, תנועה רקטית – תנועה מדחף אנרגיה עצמונית, אין לי עליו כל השפעה.

וטוב שכך, היא ממילא לא צריכה. אני מקסימום יכול להמנע מלהפריע.

Share

הערות? אשמח לתגובתך