לא דחוף לי שידור ציבורי. מיותר.
כולל אנומליית צבא עם תחנת שידור אזרחית.
לא דחוף לי פרקטית לסגור את גל"צ, היא עונה לטעמיי, וקיימת,
ועם זאת, עקרונית, יש לסגור אותה.
אם שלטון דמוקרטי רוצה שידור ציבורי – טוב.
וזה שרוצה את השידור הציבורי החליט שיש לטפל בחוסר היעילות של רשות השידור הקיימת ולפרקה – סבבה.
וקבע שתאגיד התקשורת הוא החלופה המיטבית – יאללה.
ואז הג'עג'וע.
מעולם נושא התקשורת לא זכה לכל כך הרבה תשומות.
מעולם לא היה ראש ממשלה שייחס כל כך הרבה חשיבות, אנרגיה ותשומות לתקשורת.
בהסכם הקואליציוני הדבר היחיד בו נתניהו חישק את השותפות הוא שלא יהוו אופוזיציה לפעולותיו מול התקשורת.
העובדה שראש הממשלה מתנהל כך, מעידה על מידת החשיבות שהוא מייחס ליכולתו להשפיע על מסרים לציבור; על תכנים, צבעים, הטיות, של המסרים, התקשורת, של ראש הממשלה, ואלה של הציבור.
המעש, בפועל – פחות חשוב לנתניהו לשם קיום שלטונו לשביעות רצון הבוחר.
את יוקר המחיה הממשלה אינה מסוגלת להדביר – נושא גדול ומורכב מדיי, שרוב הציבור תולה בממשלה, ובפועל, לדעתי, בכלכלה גלובלית גדול על מידות טיפול כלכלה מקומית – לא למנוע את אינתיפאדת היחידים, ולא לנקוט בפעולות חותרות הֶסדר. כך נותרה היכולת לעשות כל מאמץ להשפיע על איך 'העם', ציבור הבוחרים יקבל את הסיקור החדשותי.
נתניהו בונה על כך שחסידיו ישתו בצמא תכני תקשורת אוהדת, בונה, ל(אי) פעולותיו.
יש בהתנהלות זו גם פגיעה בכסף וגם פגיעה בדמוקרטיה.
נתניהו לא מעריך, לועג, למי שקונה ממנו את השיט, וכך מעלה כל פעם את סף הפעולות המטפלות בייצוג הנתפש, הוא מבין שרוב הציבור הוא השכפ"ץ שלו.
מסתלבט על בוחריו.
