בחיי הורה ישנן שתי נקודות מגדירות:
הצטרפות הילד הראשון,
צאתו מהקן של האחרון.
בעוד שרוב מקיפיי מנהלים את הזירות הקודמות, אני מבין שעלי להיערך לבאות.
העובדה שכעת, אני מהלך על שתיים, בעצמאות – יחסית – איננה מהווה ניבוי לעתיד לקרות.
למעשה, היא סוג של טעות. אולי אופטית לא, עם זאת, קלנדרית – כן.
ואם לא טעות, היא חזון שיתממש בקונפיגורציה אפשרית מגוונת בהתכנות וסיכוי גבוהים.
זה אומר, שאם עד כה גרנו בדירה שכורה שמאפשרת שינוי והתאמות דינמיו8ת להעדפותינו המיקומיות, ליכולותינו הכלכליות, לתפישת צרכינו,
