נטילת חירות – אין מענה לשאיילה

משך הקריאה: 8 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

חווה מצב עם חברים, מכרים, עם מי שנמצא אִתם בתקשורת רציפה על ציר זמן, ששואל אותם שאיילה ולא נענה.אזניים דיקמן

השאלות שלעתים לא מקבל עליהן מענה אינן נמנות על הסוגה שתשובה אפשרית היא ווריאציה של הסכמה או יֶדע- ‘כן, לא, שחור, לבן, פרוצדורה, מספר’.
בוודאות הנשענת על ניסיון עבר, לשאלות מידע או חיווי קיבלתי, אקבל מאותם אנשים מענה מיידי, ראוי, מלא.

לסוג מסוים של שאלות סוג מסוים של אנשים נוטלים לעצמם חרות* לא לענות.

השאלות שאליהן מתייחס הן מז’אנר ‘המעצים’- כמכונה בפלוצריאדה, משהו בסגנון ‘נפק לי תובנה וחוויה מ…’, ‘מה חשבת על…’ או שאלה פתוחה אחרת שמצריכה

  • מחשבה מקדמית,
  • פירוק למרכיבים,
  • ניסוח התייחסות בכפוף להיררכית ערכים,
  • ביטוי התשובה לשאלה.

מאנשים ש

  1. יודע להגדיר מי הם מראש,
  2. שטועה לחשוב שכן יענו והם לא,
    בפעם הראשונה מופתע, אז מוודא שאי המענה היה חד פעמי, או, אופייני.
    על פי רוב, אותם מקרים שלא ענו, טעיתי לחשוב שהם לא נמנים על הז’אנר הלא עונה- נטייתי לטעות לכיוון שחושב שכן יענו, לא שלא יענו, כלומר לפתוח המקדם וזורם, לא לסגור עוצר מפוחד.

אלה שלא ענו או ש:

  1. מוריד אותם מהשאיילה – החלק הארי מהנשאלים שלא עונים – מדיר אותם מהשיח,
    1. מפחד – זו המלה, אני מפחד – להרגיז אותם, לא מוצא עניין להסיט אותם מחתירתם המתמדת לשלווה שלא תושג, בשאיילה שצורכת מהם תשומות במחסור, גם אם מסוגל לאלץ אותם לענות,
    2. מי שיודע, שלא אקבל ממנו תשובה.
  2. או ש מציק בחפירה למי שאני מוצא עניין להציק בשאלות, שכן
    1. סומך על חוסנו, יש לו היכולת לענות,
    2. ביהירותי המתנשאת, גם ממש חושב שעושה לו טובה וחסד, שכן יש סיכוי סביר שייהנה, ואולי אף יתמכר לכך. 😛

מניח ששואל אחר – מי בכלל שואייל שאיילות? – ‘נורמלי’, נורמטיבי, מתוק, היה נעצר באין המענה, מבין את הרמז באי-המענה, שנכנס לטריטוריה שגורמת אי-נוחות לנשאל – לראייה, לא עונה. אולי השואל, מהזן הרָגיש, אף היה חש אי-נוחות מכך.

לאזני, הווירטואליות, שכן התקשורת היא אלקטרונית,

  • לנשאל יש את האפשרות לא לענות, בלי שיעמוד בלחץ אי הנעימות האנושית מולו,
  • העונה כותב את תשובתו שתקָרא על מסך.

מרהיב. מרתק. מסקרן. הכיף מתחיל.

התהייה

אותם אנשים שלא עונים, מכריי – הניסיון מורה – בניסיונם לנפק ערך, יעשו עבורי מאמץ כדי לתת מענה מהיר, מדויק, פרקטי.

בה בעת, אותם אנשים נוטלים את החרות, בוחרים, לא לענות על שאלות מזן מסוים.

המעניין, אלה אנשים המחויבים לריבוי נושאים, בכללם ובעיקרם גם לשימור תדמיתם המסוימת בעיני עצמם. בתפישתם העצמית, הם לא רואים עצמם כחסרי מענה.

אני מסוקרן מהקו המפריד בין

  • מחויבותם לעצמם,
    להיתפש כעונים על פנייה לשאלה, לבין-
  • המקרים בהם לא יענו על השאלות.

מתי אלה שאינם עונים, חורגים מהערך האלמנטרי של להיתפש כעונים לפניייה,
ולהיות במצב מודע, של אי-מענה לפנייתי.

מה גורם להם למקם מעשית, אופרטיבית, את ערך המענה מערך עליון אחר?

מהו הערך האחר הגובר על ערך זה, שתחזוקו מונע את יישום הערך הבסיסי הקודם, ולא לענות?

מנסה למפות את השאלות שבהן מצפה לא לקבל את המענה.
מתי המחויבות למענה פגה, ממה היא פגה,למה היא פגה.

מודל מוצע

מגיע למסקנה (הזמנית, מקווה שתתעבה), ל’מודל’ של אי-מענה,
כאשר הנשאל הלא עונה-

  1. אין לו יכולת מענה, שתספק אותו, את הנשאל.
    היכולת החסרה עשויה להיות כל אחת או שילוב של

    1. תְכָנית- טיפול בתוכן עליו נשאל, אין לו את התוכן,
    2. אנרגטית- אין הקצאת משאבים למענֶה,
      חוסר המשאבים יכול להיות-

      1. רמת זמינות אנרגטית נמוכה כללית,
      2. רמת זמינות אנרגטית נמוכה ספציפית לנושאים תיאורטים, שהשלכתם הנתפשת על המציאות המידית אינה ישירה לנשאל,
      3. מצב מקומי בו הקצאה, זמנית, של משאבים מתועלים למשימה אחרת הצורכת אותם-
        לא באמת, שכן, מצב זה יכול להיות מקרה חד-פעמי, כב’תירוץ’ לבירור על אי-מענה. כשקורה בריבוי מקרים יש להניח שהסיבות הקודמות הן הרלוונטיות.
  2. ניסוח- לנשאל חשך יכולת ניסוחית באופן שהוא תופש אותה כמחמיאה לו,
  3. שיפוטיות ערכית- הנשאל חושש שהמענה לשאלתו לא עומד ברמה איכותית בציפייה (שלו) מעצמו, וכך מענה נחות לטעמו, עלול לשוות לו ערך שונה מהערך החיובי שהיה רוצה לספוח,
  4. לחשיפת האין-מענה של הנשאל, מהסיבות אשר תהיינה, להצפת חוסר היכולת לענות מתלווה, טבעית, לרוב הנשאלים הלא עונים, תחושת תסכול, הם לא רוצים לתפוש עצמם כלא עונים.
  5. בהליך רציונליזציה טבעי, מתבקש, אופייני, הנשאל מסביר, ברמות שונות של תמלול, תולה את אי-המענה בסטרוקטורת השאלה או השואל:
    1. השאלה לא נשאלה
      • בזמן,
      • בטון,
      • בהקשר,

      המתאים להתייחסות,

    2. השאלה כן נשאלה, ושלתפישת הנשאל
      • עם מטרה חבויה שעליו להתגונן מפניה,
      • על ידי מי שצריך לחשוש מפני
        • מה יעשה עם המענה,
        • מה יסיק על העונה.

      הבלתי מתאימים להתייחסותו.

בכך, בתנועה על מודל מוצע זה הנשאל מצדיק רציונלית, את אי-הנוחות, (האפשרית, הניתנת לפרשנותי זו) המתלווה לעובדה בסיסית:

הנשאל נשאל שאלה. בחר לא לענות,
וזאת על אף ששואף לתפוש עצמו כעונה, וגם אם מגובה בסט הצדקות.

בקרה

איך אני יודע שכיוון ההצעה למודל הסבר זה סביר?

לפי עיקרון הניבוי;
(עם ריבוי ההטיות- עדיין) די מצליח לצפות מי לא יענה על איזה סוג של שאלה.

* נטילת חרות, ממי?

נטילת החרות איננה, כמובן, משואל השאלה.

על פניו, מי שנשאל ולא ענה, עשוי לענות לשאלת הבירור למה לא ענה,
שלא ענה לשאלה הראשונית, מפני שאינה ‘חשובה’.
לשאלה ‘חשובה’ לדעתו, זו מז’אנר ה- ‘כן, לא, שחור, לבן, פרוצדורה, מספר’, היה כמובן עונה.

וכך עולה הסוגיה, מי הוא הנשאל שיחליט עבור השואל, מה היא שאלה ‘חשובה’?

ואין כאן סוגיה אמתית, שכן, כל עונה על כל שאלה הוא הריבון המחליט על מה יענה לפי סט ערכיו הכוללים הן את הנושא, הן את השואל, והן את יחסו למצב.

נטילת החרות של מי שלא ענה היא מהמחויבות של הנשאל עצמו לענות על שאלות, באופן שמשמר את תפישתו העצמית כ-

  • פרסונה זמינה לפניה,
  • עונה תשובות שמתחזקות ומחמיאות לתדמיתה, לפי תפישתה.

כך החרות היא מהערך האלמנטרי שהפרסונה הציבה לעצמה.

עניין אישי

השאלה שאני שואל,
מעניינת אותי ככל שתהא, משנית לסוגיית ה’אין מענה’.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share