פריצת פיסקה

נזק לא מודע ובלתי הפיך

פסקה – אחיזה תודעתית

פסקה – מצע תקשורתי; צבר משפטים, מנסח רעיון אוחז נושא.

הקדמה

פסקה כפלטפורמה מביעה רעיון מהווה (גם) (היבט תקשורתי של) טביעת אצבע תודעתית של אישיות המנסח אותה. אינדיבידואלים מנסחים רעיון באופן ייחודי, שונה. היבטי האישיות שלך, שלי, טבועים בפסקה שניסחנו.

פסקה, כצבר מילים, אינה נתפשת כ-נכס דלא ניידי, כטובין יקר משמעות וערך לבעליה. פסקה אינה Real Estate, אין לה קיום עצמאי ולא מיסטי.

אדוות מלים

[דימוי אינו מתקף תוכן.] [עם זאת,] תוצרי תקשורת מהווים ביטויי אישיות; באופן הצגת הנושא, בחירת מילים, ניסוח מלל, רהיטות, משלב שפתי, שימוש באינטונציה בהגשתו. זהו עוד רובד לביטוי אישיותי בדומה למראה, מימיקה ומנח גופני.

פסקה כאמצעי תקשורת מהווה גם קשר מופע בינאישי, אופייני, ייחודי לבעליה המתקשר עם הנמענים לתכניה. כך פסקה אוחזת רעיון מסוים עשויה להיות שונה מנמען אחד לאחר, בדגש על תקשורת בין נוכחים, מכרים, בעלי הקשרים קודמים משותפים.

ההתייחסות המצורפת כאן היא ל'פסקה' במובנה כמצע תקשורת מובחן, כמושא התייחסות מסוימת אליה. ההתייחסות היא בהיבט הפרצה אליה, הנזק הנגרם לבעליה, שכשלו להעביר את כוונתם הראשונית־מקורית, האותנטית, שנוסחה מקדמית טרום הפריצה.

הפסקות פסקה, לשיח

ישנם כמה סוגים של פריצות לפסקה:

כמאפיין תקשורתי

בעלי שיח שמתאפיינים בפריצה לפסקת אחרים,
בייחסם חוסר חשיבות לשלמות הפסקה גם אם מייחסים חשיבות רבה לקשר עם הדובר אותה,
בדגש על יישום פרקטיקה זו על קרובים אליהם, אלה שהם 'יכולים להרשות לעצמם', לעשות להם, בהם, את מעשה הפריצה.

הסתייגות: יש פריצות לפסקה שאינן מהוות מאפיין תקשורתי אלא קורות מדי פעם כחלק מתקשורת, אינטימיות ותרבות, כהמהום מילות הדהוד הסכמה או העדרה.

ליבוי תקשורת

אכן, ישנן פריצות לפסקה שמלבות שיח; עידוד המשך הסכמה, נהמות הסכמה, וכאלה מדפנות את השיח, משמנות סיכה את מהלכו מוסיפות ערך, הנאה עניין, מנכיחות את הקשב.
[במשאית, תומפסון היה חוזר ושונה 'I hear you' וכל פעם באינטונציה אחרת, תוך כדי דיבור, מין עידוד כזה – 'המשך'.]

ניתוץ סיטואציה, עצירת זרימה

עניינו של פוסט זה;
פרצה לפסקה, קוטעת, עוצרת את הדובר,
משנה את נתיב השיחה,
מחצינה את חוסר ההסכמה, שחשובה יותר לפורץ,
מסיימת את סיוט אתגר הקשב של הקוטע את מלל הדובר,
משתלטת על התוכן,
מבטאת עצבנות.

הבחנה

איך מבחינים בין סוגי פריצות?

אין צורך להיות Potter Stewart ולא להיות בעל השכלה ומיומנות של שופט בית משפט עליון כדי להבחין בפורנו, כלומר במיני פריצה לפסקה.
אני בטוח שניחנת ביכולת האבחנה.

פורץ פסקה

כך, פורצים סדרתיים* לפיסקה, עוצרים, שוברים, מחללים, אונסים, מנתצים ביטוי אישי של בעליה, את המסר שהיא נושאת. כמאפיין תקשורתי של העושים זאת לא כפרקטיקה מלבת שיח, ולא כולנו שנוקטים בכך ספורדית.

פורצים אלה אינם תופשים עצמם כאלימים, כקרימינלים. נהפוך הוא; מבחינתם הם 'מדייקים', מבינים מקדמית את כוונת המדבר, חוסכים זמן. הם לא מחשיבים פריצה לפסקה כאלימות, שכן פריצתם עוסקת בהבל מלל.

להבנתי השלכות הפריצה עלולות להיות שקולות לאלימות פיזית אימננטית, לבטח רגשית, סוג של abuse.

הנזק של פריצת פסקה מודגמת באופן תדיר בין מתקשרים בעמדות סמכות שונות – הורה–ילד, מורה–תלמיד, מנהל–כפיף, כמאפיין תקשורתי. הנזק מתעצם על ציר זמן ואינטנסיביות מפריצה מקומית לנזק ארוך טווח שגורם הפורץ לבעל הפסקה הנפרצת, משפיע על אופן הניסוח מתוך האיום האימננטי שהפסקה תפרץ וקו המחשבה הסגור תחילית יפרם.

פורצים סדרתיים אלה אף חמושים בארסנל צידוקים מקיפים לתקיפותיהם.

* הכוונה ב'פורצים סדרתיים' – פורצי פסקה כמאפיין תקשורתי שלהם, בשיח איתם.
אותם פורצים עשויים לעשות זאת לכמעט כל^♠ מי שהם יכולים, ובעיקר כלפי פרטים מסוימים, קרובים להם, שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת, בשל הקרבה, יחסי הסמכות שהוטמעו מקדמית, בשל האינטראקציה האינטימיות התקשורתית שהפורצים חשים אליהם. הפרצה לפסקת בני שיחתם מהווה התניה, אינסטינקט תקשורתי בשיח ביניהם. נוצר, נטמע, ומתחזק עם כל פרצה.

^♠ 'כמעט כל' – גם הדובר האותנטי/ הכריזמטי/ גס הרוח/ שפורץ לכל פסקה ללא הבדל דת, גזע, מין, ירסן את הטייתו מול מי שהוא מייחס לו כבוד רב, כלפי מי שהפורץ מאתר בו – לפחות במצב מסויים – כ'מעליו' בהיררכיה התקשורתית. מול מי שנתפש כגבוה היררכית לפורץ הפסקה, יעשה מאמץ גם אם לא מודע למנוע, לרסן, להתאפק, לדחות את האינסטינקט הפורץ.
זו (לא) ההוכחה שהאינסטינקט (הבלתי) נמנע בעצם נמצא בשליטה. זו אפשרות שלעתים מתממשת.

ציבורית

בסרטים ניתן לראות איך פסקאות, משפטים, (כמעט) ואינם מופרים.
ייתכן שפריצות פסקה נמנעו בשל רצון הבמאי שהטקסט יועבר ככוונתו, ולא ניתנה בעבר האופציה המעשית להעביר לאחור את הדיאלוג, להבין מה קורה בקטיעה בשל ההתאבכות התקשורתית של יותר מדובר אחד.

באותנטי, ביומיום, בשיח ישראלי־עברי במיוחד [– בסוציו-אקונומיה של חצי תריסר קוראי פוסט זה] ישנה זרימה, עניין, חופש, דינמיקה, כיף, בדו־כיווניות אינטימיות של חופש אותנטי שמודגם בשיח חופשי.

תרבות של פריצות לדברי האחר נתפשת כ'גסות רוח', לעיתים כ'אלימות'.
[לכנות שיח מילולי 'אלימות' – אוקסימורון, שכן אינו מכיל אלימות פיזית, גם אם אחד מהצדדים חווה אי-נוחות לא פחותה מתעוקה פיזית בקטיעת פסקה.]

תיוג דיבור תוך כדי דיבור אחר מתוייג בשפה עכשווית כ'פופוליטיקה', 'יציע העיתונות', 'תקשורת שוק'.

לא לכך אני מכוון. אלה הצגות במרחב ציבורי.

נפרצי פסקה

שלא לנקוט ב'קורבנות פסקה'

לעתים מי שנפרצת לה פסקה באופן תדיר על ידי דמות סמכותית חשים את תסכול פריצתה המקומית, לא מודעים לתופעה והשלכות לנזקיה לטווח ארוך.

היעדר המודעות לפריצה ולהיבטיה לא רק שאינו מעיד לכך שלא הודגמה על מישהו, אלא לעיתים אף על חומרת הבעיה – הרוטינה נורמלה, התקבלה והתקבעה.

לנפרץ נגרמו כמה רבדים של נזקים.
ישנו נזק התסכול המקומי, תחושת ערך נפגמת בהפרעה לביטוי אישי,
נזק לטווח ארוך של הטמעת קבעון תקשורתי לקוי מול פורץ,
ולעיתים אימוץ הפרקטיקה על מי שהנפרץ מזהה שניתן להחיל עליו את הפרקטיקה שהוא עצמו קורבנה (ילדים של הורים מכים נוטים לשמר את פרקטיקת ההכאה).

עם זאת, נזק משמעותי מוסף הוא אימוץ והטמעת תצורת תקשורת מסויימת במטרה למנוע פריצה.
הנפרץ, שאינסטינקטיבית מבין שהוא על זמן שאול לפני פריצה לדבריו, מנסח ומתבטא התנייתית באופן שונה מכוונתו המקורית מקדמית. אופס. תקלה.

על נדבך בעייתי זה, נוסף נדבך של כשל, שכן הפריצה תתרחש בכל מקרה; היא מוטמעת בדינמיקה התשתיתית תקשורתית בין שניהם, תחדור את ההתגוננות של הניסוח האחר.

צידוקים והצדקות

בהתניית הפורצים תדיר, לקרוביהם,
פוצעים מזיקים, מצלקים את הנקטעים, במיידי, בכל פסקה מנותצת
Abuse, בטווח הארוך.

עוצרי הפסקה, הפורצים אותה, בצידוקי 'יעילות' –

'(אני)
הבנתי את מה שרצית לומר/
חסכתי את זמננו/
מנעתי חזרתיות,
או,
'עצרתי דברי הבל חסרי תועלת',

או,
'עצרתי אותך מחשש שאשכח'

או,
'עצרתי כדי לדייק אותך//אני אבין'.

בפועל

קוטע פסקה, הפורם אותה תדיר, עושה זאת בשל אחד, תמהיל, חלק או מכלול הסיבות הבאות –
Ψ היעדר רגישות, סבלנות, ואמפתיה לדובר (שקיימת לפני ושוב אחרי הקטיעה),
Ψ החצנת רוגז, בעיה, עצבנות, חוסר סבלנות ואיפוק, היעדר שליטה עצמית, על גבול האלימות,
Ψ חוסר יכולת להסכים עם התוכן, הנימה, האינטונציה, המשמעות, (אי־)התקפות, ההקשר של הנאמר,
Ψ חוסר כבוד לסיטואציה, לדובר,
Ψ [כאילו] יעילות, חסכון זמן, קידום נושא – הם הבינו את הרעיון כעת קוטעים ומתמצתים אותו,
Ψ קונטרול – תביעה לשליטה בכוח ההפרעה, לא בהשפעה מכוח משמעות התוכן,
Ψ סימון סמכותם – הם השולטים במרחב התקשורתי,
Ψ חוסר מודעות למעשה המקומי – טקטית,
Ψ תוך אי-הבנת השלכות הנזק לטווח רחוק – אסטרטגית.

כך, פורץ לפסקה, בשאיפתו ליעילות , בחששו מחפירה ומחזרתיות כמודגם כאן

• מזיק קודם ובעיקר לעצמו,
  • מטמיע היבטי תקשורת לקרוביו
    • לקויה, פוגענית, מול הנפרץ,
    • כילד מוכה, הנפרץ עלול לאמץ פרקטיקה נפסדת זו של מודל חיקוי, על מי שיוכל,
  • בחסימתו, הפורץ (אולי) מפספס מידע שאולי היה רלוונטי לו,
• מזיק ליחסים עם בן שיחו,
  • לתסכול שלא הצליח לעביר מסר כפי שהתכוון,
  • לדימוי העצמי של הנפרץ,
  • לכישורי התקשורת המתפתחים של הנקטע:

קטיעה, פריצה, ניתוץ פסקה,
כמאפיין, ככלי תקשורתי של הפורץ,
הוא ביטוי לאגרסיה,
לעיתים מצוקה
של דמות שמהווה מודל לחיקוי.

הרס זרימה.

הקוטע מסמן- 'אני החזק' האגרסור, בסיטואציה,
אך הוא המפסידן, החלש, הנוירוט, שלא מסוגל להתאפק;

נוצרת דינמיקת יחסים של מניעת מידע מקוטע סדרתי שמייצר רתע אינסטינקטיבי משיתופו,
והוא מקבל 'ניסוח מתגונן קטיעה'.
כל אינטראקציה כזו בהווה, מטמיעה, ממצקת את הדינמיקה התקשורתית לעתיד.

דינמיקת פריצה כבר לא תפרם, שכן

• אין אליה מודעות, של שני הצדדים, בעיקר לא של המפסיק הסדרתי של הפסקה.
• אם יש אליה מודעות, יש ניסיון שיח פותרני של

הנקטע – מנסח תכניו תחת איום,
בניסיון, נואל למניעת קטיעתו – הקטיעה תקרה, זו התשתית התקשורתית שהונחה והתמצקה ביניהם.
כך, הנקטע צובר חוויות כשל, קטיעה, הפחתה,
הוא מתרגל ומטמיע ערכי תקשורת לקויה של מי שהתוכן שרוצה להעביר ייקטע ולכן ינסח מראש כדי להימנע מכך. וייכשל.
סוג של (לא פחות מ-) Abuse.

כך, פלילי – זה לא,
טרור – אגרסיה נגד חפים – כן,
גם אם הטרור התקשורתי מופעל, בעיקר אם מוחל,
בחסות הקִרבה, בשם האינטימיות,
על הקרובים והאהובים עלינו ביותר –
ילדים רכים ואהובים בשלבי עיצוב, תקשורתי,
גם,
לאור איום מתמיד בפריצת הוריהם לפסקתם.

רואה את האבסורד?
אנחנו, באינטימיות הורית עושים זאת לילדינו. ועוד חושבים שבאים אליהם בטוב, לטובתם בשם הסמכות ההורית שלנו.

טיפול ופתרון

האתגר הקטן – למנוע איום מהדובר שהמאזין יפרוץ לפסקתו.

האתגר המשמעותי לבעל סמכות מקדמית ביחסים עם דובר,
שלפסקת הדובר יש משמעות, ערך, לדבריו יש קשב, בלתי מופרע.

גם כאן, אני מדגמן חוסר אמון ותקווה בשינויים התנהלותיים. סנטימנט מוטמע לרמת אינסטינקט לא ניתן (לפסימיות דעתי) לעקירה. אולי לריסון עתידי בקטנה וברטרוספקטיבה לחרטה. אולי. בקטנה.

עם זאת,
אם יש מודעות ליישום הפרקטיקה,
יש הבנה שהפעולה גורמת נזק לסביבה, לחשובים ולאהובים על הפורץ,
שהפורץ הוא המוטב מהפסקת הפסקה טקטית מיידית, ומורע בהמשך אסטרטגית,
יש סיכוי שלפני פריצה לפסקה הבאה אולי תהיה עצירה רגעית, שיהוי שימתן או אולי יעצור את ההתניה ה(בלתי) נשלטת,
ואולי בחלק מהמקרים הפריצה תימנע.

אולי.

הערה, סיוג, הבהרה, מיקוד

תרבותית

כאמור למעלה, בדרמה, סרטים ועוד יותר בהצגות, מעטים הם חיוויי הפסקות פסקה.
לא עובר מסך, במה, וכך טכנית, מקשה על קשב הצופה.
לכן, כשפסקה נפרצת זה נעשה לשם יצירת אפקט, דרמה, בשירות התפתחות העלילה.

הערוץ התרבותי העיקרי של החברה הישראלית – טלוויזיה דוברת אנגלית, בעיקר אמריקאית – בעת חלופת טקסטים, דובר אחר יחל בדיבורו רק אחרי שדובר אחד יסיים את פסקתו. מיעוט עד העדרות פריצת שיחות. כשפסקאות נפרצות הן, על פי רוב, מקושרות לאלימות או למחוות חינניות הומוריסטיות, לא כתצורת תקשורת מקובלת.

בארצות הברית – כישראלי, שפתי הזרה, הדלה והעילגת, היותי, ברוב המקרים, הלקוח המשלם על מוצר או שרות, או כמנהל מורה על משימה, ובעיקר בשל מודעות פחותה לכך מזו של היום, לא עסקתי בבחינת התופעה.

ההורות, התקשורת עם ילדיי חידדה את הרגישות המקדמית לתקשורת.

אני

ברור לי שחטאתי בכך בפריצות פסקה. לבטח יותר מ'הנכון' והרצוי בבחינה לאחור.

כעת כשאני מודע לכך מקווה שאני משתמש בטכניקה הנלוזה הזו מול גורמים עסקיים עוינים, ופחות עד לא בתקשורת בין אישית.

בהצלחה לכולנו.