פריצת פסקה

משך קריאה: 13 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

נזק לא מודע ובלתי הפיך

פסקה – אחיזה תודעתית

פסקה – פלטפורמה תקשורתית; צבר משפטים, אישי, מביע רעיון, אוחז נושא של הפרסונה המנסחת.

פסקה כפלטפורמה מביעה רעיון (– ברור) מהווה (גם) (היבט תקשורתי של) טביעת אצבע תודעתית של אישיות המנסח אותה. כאיפיון, כאינדיבידואלים אנחנו מנסחים רעיון באופן שונה. היבטי האישיות שלך, שלי, טבועים בפסקה שניסחת.

פסקה, כצבר מילים, אינה נתפשת כ-נכס דלא ניידי, כטובין יקר משמעות וערך לבעליה. פסקה אינה Real Estate, וגם אין לה קיום מיסטי.

אדוות מלים

[דימוי אינו מתקף תוכן.] [עם זאת,] תוצרי תקשורת מהווים ביטויים של אישיות; באופן הצגת הנושא, המילים, ניסוחים, אינטונציה. זהו עוד מניפסט לביטוי אישיותי. לא פחות מלבוש. פסקה כאמצעי תקשורת מהווה גם קשר מופע אישי בינאישי, אופייני, ייחודי של בעליה עם הנמענים לתכניה, ועשוי להיות שונה מנמען אחד לאחר, לבטח בהיבטים אינטימיים.

ההתייחסות המצורפת כאן היא ל'פסקה' במובנה כמצע תקשורתי מובחן, כמושא התייחסות מסויימת אליה. ההתייחסות היא בהיבט הפורצים אליה, והנזק הנגרם לבעליה, שלא הצליח להעביר את כוונתו הראשונית מקורית שנוסחה מקדמית טרום הפריצה.

הפסקות פסקה, לשיח

ישנם כמה סוגים של פריצות לפסקה:

כמאפיין תקשורתי

בעלי שיח שמתאפיינים בפריצה לפסקת אחרים,
בייחסם חוסר חשיבות לשלמות הפסקה, גם אם מייחסים חשיבות רבה לקשר עם הדובר אותה,
בדגש על יישום פרקטיקה זו על קרובים אליהם, אלה שהם 'יכולים להרשות לעצמם, לעשות להם, לו, את מעשה הפריצה.

יש פריצות לפסקה, שאינן מהוות מאפיין תקשורתי אלא קורות מדי פעם כחלק מתקשורת, אינטימיות ותרבות. כהמהום מילות הדהוד הסכמה או העדרה.

ליבוי תקשורת

אכן, ישנן פריצות לפסקה שמלבות שיח; עידוד המשך הסכמה, נהמות הסכמה, וכאלה מדפנות את השיח, מוסיפות לו ערך, הנאה עניין, מנכיחות את הקשב.
[במשאית, תומפסון היה חוזר ושונה 'I hear you' וכל פעם באינטונציה אחרת, תוך כדי דיבור, מין עידוד כזה – 'המשך'.]

מנתצת סיטואציה

עניינו של פוסט זה;
פרצה לפסקה, קוטעת, עוצרת את הדובר,
משנה את נתיב השיחה,
החצנת חוסר ההסכמה החשובה יותר לפורץ,
מסיימת את סיוט אתגר הקשב של הקוטע את למלל הדובר,
להשתלט על התוכן,
ביטוי לעצבנות.

הבחנה

איך מבחינים בין סוגי פריצות?

אין צורך להיות Potter Stewart ולא להיות בעל השכלה ומיומנות של שופט בית משפט עליון כדי להבחין בפורנו, כלומר במיני פריצה לפסקה.
בטוח שיש לך את יכולת האבחנה.

פורץ פסקה

כך, פורצים סדרתיים* לפיסקה, עוצרים, שוברים, מחללים, אונסים, מנתצים ביטוי אישי של בעליה, את המסר שהיא נושאת. כמאפיין תקשורתי של העושים זאת לא אלה שנוקטים בכך ספורדית.

פורצים אלה אינם תופשים עצמם כאלימים, כקרימינלים. פריצה לפסקה אינה אלימות, שכן עוסקת במילים. השלכות המעשה יכולות להיות שקולות לאלימות פיזית, לבטח רגשית, סוג של abuse.

הנזק של פריצת פסקה מודגמת באופן תדיר בין מתקשרים בעמדות סמכות שונות – הורה ילד, מורה תלמיד, מנהל כפיף, כמאפיין תקשורתי, הופך על ציר זמן ואינטנסיביות, מפריצה מקומית לנזק ארוך טווח שגורם הפורץ לבעל הפסקה הנפרצת:

פורצים סדרתיים אלה אף חמושים בארסנל צידוקים מקיפים לתקיפותיהם.

---

* הכוונה ב'פורצים סדרתיים' – פורצי פסקה כמאפיין את התקשורת שלהם, איתם.
אותם פורצים עשויים לעשות זאת לכמעט כל^♠ מי שהם יכולים, ובעיקר כלפי פרטים מסוימים, קרובים להם, שהם יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת, בשל הקרבה, יחסי הסמכות שהוטמעו מקדמית, בשל האינטראקציה האינטימיות התקשורתית שהפורצים חשים אליהם. הפרצה לפסקת בני שיחתם מהווה התניה, אינסטינקט תקשורתי בשיח ביניהם. נוצר, הונה, נטמע, ומתחזק עם כל פרצה.

^♠ 'כמעט כל' – גם הדובר האותנטי/ הכריזמטי/ גס הרוח/ שפורץ לכל פסקה ללא הבדל דת, גזע, מין, ירסן את הטייתו מול מי שהוא מייחס לו כבוד רב, כלפי מי שהפורץ מאתר בו – לפחות במצב מסויים – כ'מעליו' בהיררכיה התקשורתית. לכן יימנע, ירסן, יתאפק, ידחה את האינסטינקט הפורץ.
זו (לא) ההוכחה שהאינסטינקט (הבלתי) נמנע בעצם נמצא בשליטה. זו אפשרות.

ציבורית

בסרטים ניתן לראות איך פסקאות, משפטים (כמעט) ואינם מופרים.
ייתכן שפריצות פסקה נמנעו בשל רצון הבמאי שהטקסט יועבר ככוונתו, ולא ניתנה (בעבר) האופציה המעשית להעביר לאחור את הדיאלוג, להבין מה קורה בקטיעה בשל ההתאבכות התקשורתית של יותר מדובר אחד.

באותנטי, ביומיום, בשיח ישראלי־עברי במיוחד [– בסוציו-אקונומיה של חצי תריסר קוראי פוסט זה] ישנה זרימה, עניין, חופש, דינמיקה, כיף, בדו־כיווניות אינטימיות של חופש אותנטי שמודגם בשיח חופשי.

תרבות של פריצות לדברי האחר נתפשת כ'גסות רוח', לעיתים כ'אלימות'.
[לכנות שיח מילולי 'אלימות' – אוקסימורון, שכן אינו מכיל אלימות פיזית, גם אם אחד מהצדדים חווה אי-נוחות לא פחותה מתעוקה פיזית בקטיעת פסקה.]

תיוג דיבור תוך כדי דיבור אחר מתוייג בשפה עכשווית כ'פופוליטיקה', 'יציע העיתונות', 'תקשורת שוק'.

לא לכך אני מכוון. אלה הצגות במרחב ציבורי.

נפרצי פסקה

שלא לנקוט ב'קורבנות'

לעיתים מי שפסקה שלהם נפרצת על ידי דמות סמכותית באופן תדיר, חשים את תסכול פריצתה המקומית, לא מודעים לתופעה והשלכות לנזקיה ארוכי הטווח.

היעדר המודעות לפריצה ולהיבטיה לא רק שאינו מעיד לכך שלא הודגמה על מישהו, אלא לעיתים אף על חומרת הבעיה – קובעה והתקבלה.

לנפרץ כמה רבדים של נזקים.
ישנו נזק התסכול המקומי, תחושת ערך נפגמת, בהפרעה לביטוי אישי,
נזק לטווח ארוך של הטמעת קבעון תקשורתית מול הפורץ,
ולעיתים אימוץ הפרקטיקה על מי שהנפרץ מזהה שניתן להחיל עליו את הפרקטיקה שהוא עצמו קורבנה.

עם זאת, נזק משמעותי מוסף הוא אימוץ והטמעת תצורת תקשורת מסויימת במטרה למנוע פריצה.
הנפרץ, שאינסטינקטיבית מבין שהוא על זמן שאול לפני פריצה לדבריו, מנסח ומתבטא התנייתית באופן שונה מכוונתו המקורית. אופס. תקלה.
על נדבך בעייתי זה, נוסף נדבך של כשל, שכן הפריצה תתרחש בכל מקרה; היא מוטמעת בתשתית התקשורתית בין שניהם, תחדור את ההתגוננות של הניסוח האחר.

צידוקים והצדקות

בהתניית הפורצים תדיר, לקרוביהם,
פוצעים מזיקים, מצלקים את הנקטעים, במיידי, בכל פסקה מנותצת
Abuse, בטווח הארוך.

עוצרי הפסקה, הפורצים אותה, בצידוקי 'יעילות' –

'(אני)
הבנתי את מה שרצית לומר/
חסכתי את זמננו/
מנעתי חזרתיות,
או,
'עצרתי דברי הבל חסרי תועלת',

או,'עצרתי אותך מחשש שאשכח'

בפועל

קוטע פסקה, הפורם אותה תדיר, עושה זאת בשל אחד, תמהיל, חלק או מכלול הסיבות הבאות –
Ψ היעדר רגישות, סבלנות, ואמפתיה לדובר, שקיימת לפני ושוב אחרי הקטיעה,
Ψ החצנת רוגז, עצבנות, חוסר סבלנות, בלתי מרוסן, היעדר רגישות, ואמפתיה לדובר,
Ψ חוסר היכולת להסכים עם התוכן, הנימה, האינטונציה, המשמעות, (אי־)התקפות ההקשר של הנאמר,
Ψ חוסר כבוד לסיטואציה,
Ψ [כאילו] יעילות, חסכןם זמן, קידום נושא, הבינו את הרעיון מתמצתים אותו,
Ψ התנהלות אישית חסרת סבלנות, עצבנית, על גבול האלימות,
Ψ תביעה לשליטה בכוח ההפרעה, לא בהשפעה מכוח משמעות התוכן,
Ψ החצנת בעיה, חוסר יכולת איפוק, שליטה עצמית,
Ψ סימון סמכותם – הם השולטים במרחב התקשורתי,
Ψ חוסר מודעות למעשה המקומי – טקטית,
Ψ תוך אי-הבנת השלכות הנזק לטווח רחוק – אסטרטגית.

כך, פורץ לפסקה

• מזיק קודם ובעיקר לעצמו,
  • מטמיע היבטי תקשורת לקרוביו
    • לקויה, פוגענית, מול הנפרץ,
    • כילד מוכה, הנפרץ עלול לאמץ פרקטיקה נפסדת זו של מודל חיקוי, על מי שיוכל,
  • בחסימתו, הפורץ (אולי) מפספס מידע שאולי היה רלוונטי לו,
• מזיק ליחסים עם בן שיחו,
  • לתסכול שלא הצליח לעביר מסר, כפי שהתכוון,
  • לדימוי העצמי של הנפרץ,
  • לכישורי התקשורת המתפתחים של הנקטע:

קטיעה, פריצה, ניתוץ פסקה,
כמאפיין, ככלי תקשורתי של הפורץ,
הוא ביטוי לאגרסיה,
לעיתים מצוקה
של דמות שמהווה מודל לחיקוי.

הרס זרימה.

הקוטע מסמן- 'אני החזק' האגרסור, בסיטואציה,
אך הוא המפסידן, החלש, הנוירוט, שלא מסוגל להתאפק;

נוצרת דינמיקת יחסים של מניעת מידע מקוע סדרתי שמייצר רתע אינסטינקטיבי משיתופו,
והוא מקבל 'ניסוח מתגונן קטיעה'.
כל אינטראקציה כזו בהווה, מטמיעה, ממצקת את הדינמיקה לעתיד.

הדינמיקה כבר לא תפרם, שכן

• אין אליה מודעות, של שני הצדדים, בעיקר לא של המפסיק הסדרתי של הפסקה.
• אם יש אליה מודעות, יש ניסיון שיח פותרני של

הנקטע – מתנסח תחת איום,
בניסיון, נואל, למניעת קטיעתו.
כך, הנקטע צובר חוויות כשל, קטיעה, הפחתה,
מתרגל ומטמיע ערכי תקשורת לקויה, של מי שהתוכן שרוצה להעביר ייקטע ולכן ינוסח מראש כדי להימנע מכך.
סוג של (לא פחות מ-) Abuse.

כך, פלילי – זה לא,
טרור – אגרסיה נגד חפים – כן,
גם אם מופעל, בעיקר אם מוחל,
בחסות הקִרבה, בשם האינטימיות,
על הקרובים והאהובים עלינו ביותר –
ילדים רכים ואהובים בשלבי עיצוב, תקשורתי,
גם,
לאור איום מתמיד בפריצת הוריהם לפסקתם.

רואה את האבסורד?
אנחנו, באינטימיות הורית עושים זאת לילדינו.

טיפול ופתרון

גם כאן, אני מדגמן חוסר אמון ותקווה בשינויים התנהלותיים. סנטימנט מוטמע לרמת אינסטינקט לא ניתן, לדעתי, לעקירה.

עם זאת,
אם יש מודעות ליישום הפרקטיקה,
יש הבנה שהפעולה גורמת נזק לסביבה, לחשובים ולאהובים על הפורץ,
שהפורץ הוא המוטב מהפסקת הפסקה טקטית מיידית, ומורע בהמשך אסטרטגית,
יש סיכוי שלפני פריצה לפסקה הבאה אולי תהיה עצירה רגעית, שיהוי שימתן או אולי יעצור את ההתניה ה(בלתי) נשלטת,
ואולי בחלק מהמקרים הפריצה תימנע.

אולי.

---

הערה, סיוג, הבהרה, מיקוד

תרבותית

בדרמה, סרטים ועוד יותר בהצגות, מעטים הם חיוויי הפסקות פסקה.
לא עובר מסך, במה, וכך טכנית, מקשה על קשב הצופה.
לכן, כשפסקה נפרצת זה נעשה לשם יצירת אפקט, דרמה, בשירות התפתחות העלילה.

הערוץ התרבותי העיקרי של החברה הישראלית – טלוויזיה דוברת אנגלית, בעיקר אמריקאית – בעת שחלוף טקסטים, דובר אחר יחל בדיבורו רק אחרי שדובר אחד סיים את פסקתו. מיעוט עד העדרות פריצת שיחות. כשפסקאות נפרצות הן, על פי רוב, מקושרות לאלימות או למחוות חינניות הומוריסטיות, לא כתצורת תקשורת מקובלת.

בארצות הברית – כישראלי, שפתי הזרה, הדלה והעילגת, היותי, ברוב המקרים, הלקוח המשלם על מוצר או שרות, או כמנהל מורה על המשימה, ובעיקר בשל מודעות פחותה לכך מהיום לא העסיקו אותי לבחון את התופעה.
להבנתי בניסיון לאותנטיות, דרמות ישראליות שוזרת ביטויי רחוב שפתיים, לעיתים נמוכים ובוטים, בחצי טון מהמתבקש.

חלק מסרטים וסדרות ישראליות נשמעות לאוזני כמאולצות, מיוזעות, עשויות, מלאכותיות, כשהנושא הוא ארצי ויום יומי.

אלמודובר מתאר דרמות פנטזיונריות מוגזמות, מעוררות את אמוני. זהו חלק מכשרונו ואולי הטייתי לקבל את הזר ביתר אמון? אולי.

אולי, הסיבה לחוסר האמון שאני מייחס לדרמות הישראליות שחלקן שומרות אמונים להשראה האנגלית, לפינג פונג התקשורתי שמשמר את אקסקלוסיביות הביטוי לכל אחד מהדוברים, ופחות לאותנטיות הכאוטית פורצת הפסקה הישראלית, האופיינית לעברית מדוברת.

אני

ברור לי שחטאתי בכך.

כעת כשמודע לכך מקווה שאני משתמש בטכניקה הנלוזה הזו מול גורמים עסקיים עוינים, ופחות עד לא בתקשורת בין אישית.