פריצת פיסקה

נזק. לא מודע ובלתי הפיך

כולם מכירים את הקונספט של פסקה.
מעטים מיישמים את התפישה בשיח.

פסקה: מצע תקשורתי; צבר משפטים, מנסח רעיון אוחז נושא.

הקדמה

ביטוי לתוכן ולדובר

פסקה כפלטפורמה מביעה תוכן, רעיון.
בה בעת מהווה (גם) (היבט תקשורתי של) טביעת אצבע תודעתית של אישיותו של המנסח אותה.
פרטים מנסחים רעיון באופן ייחודי, שונה. היבטי האישיות שלך, שלי, טבועים בפסקה שניסחנו.

אדוות מלים, פריפריית התוכן

תוצרי תקשורת מהווים ביטויי אישיות באופן הצגת נושא, בחירת מילים, ניסוח מלל, רהיטות, משלב שפתי, שימוש באינטונציה בהגשתו. זהו עוד רובד לביטוי אישי בדומה למראה הדובר, המימיקה המנח והמחוות הגופניות.

פסקה כאמצעי תקשורת מהווה גם קשר מופע בינאישי, אופייני, ייחודי לבעליה המתקשר עם הנמענים לתכניה. כך פסקה אוחזת רעיון מסוים עשויה להיות שונה מנמען אחד לאחר, בדגש על תקשורת בין נוכחים, מכרים, בעלי הקשרים קודמים משותפים, בני משפחה ומגוון גילים.

פסקה, כצבר מילים, אינה נתפשת כ-נכס דלא ניידי, כטובין יקר משמעות וערך לבעליה.
אין לפסקה קיום עצמאי ולא מיסטי.

ההתייחסות המצורפת כאן היא ל'פסקה' במובנה כמצע תקשורת מובחן, כמושא התייחסות מסוימת אליה. ההתייחסות היא בהיבט הפרצה אליה, הנזק הנגרם לבעליה, שכשלו להעביר את כוונתם הראשונית־מקורית, האותנטית, שנוסחה מקדמית טרום הפריצה.

ביחסי היררכיה, מרות, כפיפות, ריצוי, בהורות, מונחות תשתיות תקשורתיות, אדנים התנהלותיים מעצבי חיים.

יש מי שמעצב, במודע ולרוב לא, את תצורות התקשורת, על פי התניותיו. במעט מקרים על פי ערכיו. יש לכך השפעה מעצבת על התנהלות במרחב בכל הווה, ועל תוצרי ההתנהלות אישיים.

הפסקות פסקה, לשיח

ישנם כמה סוגים של פריצות לפסקה:

כְּמאפיין תקשורתי

בעלי שיח שמתאפיינים בפריצה לפסקת אחרים,
בייחסם חוסר חשיבות לשלמות הפסקה גם אם מייחסים חשיבות רבה לקשר עם הדובר אותה,
בדגש על יישום פרקטיקה זו על קרובים אליהם, אלה שהם 'יכולים להרשות לעצמם', לעשות להם, בהם, לפרוץ להם את פסקתם.

הסתייגות: יש פריצות לפסקה שאינן מהוות מאפיין תקשורתי אלא קורות מדי פעם כחלק מתקשורת, אינטימיות ותרבות, כהמהום מילות הדהוד הסכמה או העדרה. עידוד שיח, 'ליבוי תקשורתי' קורא לכך.

כְּליבוי תקשורת

אכן, ישנן פריצות לפסקה שמלבות שיח; עידוד המשך הסכמה, נהמות הסכמה, וכאלה מדפנות את השיח, משמנות את מהלכו, מוסיפות ערך, הנאה עניין, מנכיחות את הקשב.
[במשאית, תומפסון היה חוזר ושונה 'I hear you' וכל פעם באינטונציה אחרת, תוך כדי דיבור, מין עידוד כזה – 'המשך'.]

כְּניתוץ סיטואציה, עצירת זרימה

עניינו של פוסט זה;
פרצה לפסקה, קוטעת, עוצרת את הדובר,
משנה נתיב שיחה,
מחצינה את חוסר ההסכמה, שחשובה לפורץ יותר מהמשך הקשב,
מסיימת את סיוט אתגר הקשב של הקוטע את מלל הדובר,
משתלטת על התוכן,
מבטאת עצבנות.

הבחנה

איך מבחינים בין סוגי פריצות פסקה?

אין צורך להיות Potter Stewart ולא להיות בעל השכלה ומיומנות של שופט בית משפט עליון כדי להבחין בפורנו, כלומר במיני פריצה לפסקה.
אני בוטח בך, ביכולת אבחנתך .

פורץ פסקה

כך, פורצים סדרתיים* לפיסקה, עוצרים, שוברים, מחללים, אונסים, מנתצים ביטוי אישי של בעליה, את המסר שהיא נושאת. כמאפיין תקשורתי של העושים זאת לא כפרקטיקה מלבת שיח, ולא כולנו שנוקטים בכך ספורדית, מדי פעם.

פורצים אלה אינם תופשים עצמם כאלימים, כקרימינלים. נהפוך הוא; מבחינתם הם 'מדייקים', מבינים מקדמית את כוונת בר שיחם, חוסכים זמן. הם לא מחשיבים פריצה לפסקה כאלימות, שכן פריצתם עוסקת בהבל מלל. גם המתייחסים לתוקפנות תקשורתית כאלימות – סורפרייז סורפרייז, אני לא – לא מתייחסים לפריצת פסקה כאלימות.

להבנתי השלכות הפריצה לפסקה עלולות להיות שקולות לרבע לאלימות פיזית אימננטית – כמעט, לבטח רגשית, סוג של abuse, לא אלימות במובנה הפיזי.

הנזק של פריצת פסקה מודגמת באופן תדיר בין מתקשרים בעמדות סמכות מדורגות – הורה–ילד, מורה–תלמיד, מנהל–כפיף, כמאפיין תקשורתי. הנזק מתעצם על ציר זמן ואינטנסיביות, מפריצה מקומית לנזק ארוך־טווח שגורם הפורץ לבעלי הפסקה הנפרצת.

פריצות חוזרות ונשנות משפיעות על אופן הניסוח מתוך האיום המרחף על הדובר, שפסקתו פרוץ תִפָּרץ וקו המחשבה האחוד מקדמית יפרם לו ויתבדר.

פורצים סדרתיים^♠ כְּאלה חמושים בארסנל צידוקים מקיפים לתקיפותיהם.

^♠ הכוונה ב'פורצים סדרתיים' – פורצי פסקה כמאפיין תקשורתי בשיח איתם.
אותם פורצים עשויים לפרוץ לכמעט כל^♣ מי שהם יכולים. הם מיישמים את הפריצה בעיקר כלפי קרובים להם, מי שהם 'יכולים להרשות לעצמם' לעשות להם זאת, בשל יחסי קרבה או סמכות מקדמיים, ממשקים תקשורתיים אינטימיים או סמכותיים מקדמיים שהפורצים חשים אליהם. פרצה לפסקת בני שיחם מהווה התניה, הבניה של אינסטינקט תקשורתי, בשיח ביניהם. ההפרעה נוצרה, נטמעה, התנרמלה, מתמצקת ומתחזקת עם כל פרצה.

^♣ 'כמעט כל' – גם הדובר האותנטי/ הכריזמטי/ גס הרוח/ שפורץ לכל פסקה ללא הבדל דת, גזע, מין, ירסן את הטייתו כלפי מי שהפורץ מאתר בו – לפחות במצב מסויים – כ'מעליו' בהיררכיה התקשורתית, מול מי שהפורץ מייחס לו כבוד. מול מי שנתפש כגבוה היררכית מפורץ פסקה סדרתי, ייעשה מאמץ – גם אם לא מודע – למנוע, לרסן, להתאפק, לדחות את להתגבר על הדחף לפרוץ.
זו (לא) ההוכחה שהאינסטינקט (הבלתי) נמנע בעצם נמצא בשליטה. זו אפשרות שלעתים מתממשת.

ציבורית

בסרטים ניתן לראות איך פסקאות, משפטים, (כמעט) ואינם מופרים.
ייתכן שפריצות פסקה נמנעו בשל רצון הבמאי שהטקסט יועבר ככוונתו, ולא ניתנה בעבר האופציה המעשית להעביר לאחור את הדיאלוג, להבין מה קורה בקטיעה בשל ההתאבכות התקשורתית של יותר מדובר אחד ב-רב שיח.

באותנטי, ביומיום, בשיח ישראלי־עברי במיוחד [– בסוציו-אקונומיה של חצי תריסר קוראי פוסט זה] ישנה זרימה, עניין, חופש, דינמיקה, כיף, בדו־כיווניות אינטימיות של חופש אותנטי שמודגם בשיח חופשי.

תרבות של פריצות לדברי האחר נתפשת כ'גסות רוח', לעיתים כ'אלימות'.
[לכנות שיח מילולי 'אלימות' – אוקסימורון, שכן אינו מכיל אלימות פיזית, גם אם אחד הצדדים חווה אי-נוחות השקולה מבחינתו לא פחותה מתעוקה פיזית בקטיעת פסקתו.]

תיוג דיבור תוך כדי דיבור אחר מתוייג בשפה עכשווית כ'פופוליטיקה', 'יציע העיתונות', 'תקשורת שוק'.

לא לכך אני מכוון. אלה הצגות במרחב ציבורי.

נפרצי פסקה

שלא לנקוט ב'קורבנות פסקה פרוצה'

מי שנפרצות להם פסקאות באופן תדיר על ידי דמות סמכותית, לעתים, חשים את היבטי סיכול פריצתה המקומית, לא מודעים לתופעה והשלכות נזקיה לטווח ארוך.

הֵעדר המודעות לפריצה ולהיבטיה לא רק שאינו מעיד לכך שלא הודגמה על מישהו, אלא לעתים אף על חומרת הבעיה – הרוטינה נורמלה, התקבלה, התקבעה. נתפשת כתקשורת לגיטימית.

לנפרץ נגרמו כמה רבדים של נזקים.
♠ נזק תסכול המקומי, תחושת ערך נפגמת בהפרעה לביטוי אישי,
♣ נזק לטווח ארוך, הטמעת קבעון תקשורתי לקוי מול פורץ,
♥ לעיתים אימוץ הפרקטיקה על מי שהנפרץ מזהה שניתן להחיל עליו את הפרקטיקה שהוא עצמו קורבנה (ילדים של הורים מכים נוטים לשמר את פרקטיקת ההכאה.)

עם זאת, נזק משמעותי מוסף הוא אימוץ והטמעת תצורת תקשורת מסויימת במטרה למנוע פריצה.
הנפרץ, שאינסטינקטיבית מבין שהוא על זמן שאול לפני פריצה לדבריו, מנסח ומתבטא התנייתית באופן שונה מכוונתו המקורית מקדמית. אופס. תקלה.

על נדבך בעייתי זה, נוסף נדבך של כשל, שכן הפריצה תתרחש בכל מקרה; היא מוטמעת בדינמיקה התשתיתית תקשורתית בין שניהם, תחדור את ההתגוננות של הניסוח האחר.

כך הנפרץ גם מתגונן – מתבטא אחרת מכוונתו המקדמית – בסוג של עלגות או אינטונציה שונה – וכבונוס גם נפרץ.

צידוקים והצדקות

בהתניית הפורצים תדיר, לקרוביהם,
פוצעים מזיקים, מצלקים את הנקטעים, במיידי, בכל פסקה מנותצת. Abuse, בטווח הארוך.

עוצרי הפסקה, הפורצים אותה, בצידוקי 'יעילות' –

'(אני)
הבנתי את מה שרצית לומר/
חסכתי את זמננו/
מנעתי חזרתיות,

או,
'עצרתי דברי הבל חסרי תועלת',

או,
'עצרתי אותך מחשש שאשכח'

או,
'עצרתי כדי לדייק אותך//אני אבין'.

בפועל

קוטעי פסקה, הפורמים אותה תדיר, עושים זאת בשל אחד, תמהיל, חלק או מכלול הסיבות הבאות –
Ψ היעדר רגישות, סבלנות, ואמפתיה לדובר (שקיימת לפני ושוב אחרי הקטיעה),
Ψ החצנת רוגז, בעיה, עצבנות, חוסר סבלנות ואיפוק, היעדר שליטה עצמית, על גבול האלימות,
Ψ חוסר יכולת להסכים עם התוכן, הנימה, האינטונציה, המשמעות, (אי־)התקפות, ההקשר של הנאמר,
Ψ חוסר כבוד לסיטואציה,
Ψ הנחתת הדובר,
Ψ [כאילו] יעילות, חסכון זמן, קידום נושא – הם הבינו את הרעיון כעת קוטעים ומתמצתים אותו,
Ψ קונטרול – תביעה לשליטה בכוח ההפרעה, לא בהשפעה מכוח משמעות התוכן,
Ψ סימון סמכותם – סימון שהם השולטים במרחב התקשורתי,
Ψ חוסר מודעות למעשה המקומי – טקטית,
Ψ תוך אי-הבנת השלכות הנזק לטווח רחוק – אסטרטגית.

כך, פורץ לפסקה, בשאיפתו ליעילות , בחששו מחפירה ומחזרתיות כמודגם כאן

• מזיק קודם ובעיקר לעצמו,
  • מטמיע היבטי תקשורת לקרוביו
    • לקויה, פוגענית, מול הנפרץ,
    • כילד מוכה, הנפרץ עלול לאמץ פרקטיקה נפסדת זו של מודל חיקוי, על מי שיוכל,
  • בחסימתו, הפורץ (אולי) מפספס מידע שאולי היה רלוונטי לו,
• מזיק ליחסים עם בן השיח,
  • לתסכול שלא הצליח להעביר מסר כפי שהתכוון,
  • לדימוי העצמי של הנפרץ,
  • לכישורי התקשורת המתפתחים של הנקטע:

קטיעה, פריצה, ניתוץ פסקה,
כמאפיין, ככלי תקשורתי של הפורץ,
הם ביטויי לאגרסיה,
לעיתים מצוקה
של דמות שמהווה מודל לחיקוי.

הרס זרימה.

הקוטע מסמן- 'אני החזק' האגרסור, בסיטואציה,
אך הוא המפסידן, החלש, הנוירוט, שלא מסוגל להתאפק, להשתלט על התנייתו;

נוצרת דינמיקת יחסים של מניעת מידע מקוטע סדרתי שמייצר רתע אינסטינקטיבי משיתופו,
והוא מקבל 'ניסוח מתגונן קטיעה'.
כל אינטראקציה כזו בהווה, מטמיעה, ממצקת את הדינמיקה התקשורתית לעתיד.

דינמיקת פריצה כבר לא תפרם, שכן

• אין אליה מודעות, של שני הצדדים, בעיקר לא של המפסיק הסדרתי של הפסקה.
• אם יש אליה מודעות, יש ניסיון שיח פותרני של

הנקטע – מנסח תכניו תחת איום,
בניסיון, נואל למניעת קטיעתו – הקטיעה תקרה, זו התשתית התקשורתית שהונחה והתמצקה ביניהם.
כך, הנקטע צובר חוויות כשל, קטיעה, הפחתה,
הוא מתרגל ומטמיע ערכי תקשורת לקויה של מי שהתוכן שרוצה להעביר ייקטע ולכן ינסח מראש כדי להימנע מכך. וייכשל.
סוג של (לא פחות מ-) Abuse.

כך, פלילי – זה לא,
טרור – אגרסיה נגד חפים – כן,
גם אם הטרור התקשורתי מופעל, בעיקר אם מוחל,
בחסות הקִרבה, בשם האינטימיות,
על הקרובים והאהובים עלינו ביותר –
ילדים רכים ואהובים בשלבי עיצוב, תקשורתי,
גם,
לאור איום מתמיד בפריצת הוריהם לפסקתם.

רואה את האבסורד?
באינטימיות הורית, אנחנו עושים זאת לילדינו. ועוד חושבים שבאים אליהם בטוב, בכוח סמכותנו ההורית.

טיפול ופתרון

האתגר הקטן – למנוע איום מהדובר שהמאזין יפרוץ לפסקתו.

האתגר המשמעותי לבעל סמכות מקדמית ביחסים עם דובר,
שלפסקת הדובר יש משמעות, ערך, לדבריו יש קשב, בלתי מופרע.

גם כאן, אני מדגמן חוסר אמון ותקווה בשינויים התנהלותיים. סנטימנט מוטמע לרמת אינסטינקט לא ניתן (לפסימיות דעתי) לעקירה. אולי לריסון עתידי בקטנה וברטרוספקטיבה לחרטה. אולי. בקטנה.

עם זאת,
אם יש מודעות ליישום הפרקטיקה,
יש הבנה שהפעולה גורמת נזק לסביבה, לחשובים ולאהובים על הפורץ,
שהפורץ הוא המוטב מהפסקת הפסקה טקטית מיידית, ומורע בהמשך אסטרטגית,
יש סיכוי שלפני פריצה לפסקה הבאה אולי תהיה עצירה רגעית, שיהוי שימתן או אולי יעצור את ההתניה ה(בלתי) נשלטת,
ואולי בחלק מהמקרים הפריצה תימנע.

בכל מקרה, אם רוצים לטפל בסוגיה, אולי כדאי להתחיל בדיבור עליה עם מי שמופעל עליו או מפעיל פריצה. אולי השיח יסייע לבנות התניה מונעת.

אולי.

הערה, סיוג, הבהרה, מיקוד

תרבותית

כאמור למעלה, בדרמה, סרטים ועוד יותר בהצגות, מעטים הם חיוויי הפסקות פסקה.
לא עובר מסך, במה, וכך טכנית, מקשה על קשב הצופה.
לכן, כשפסקה נפרצת זה נעשה לשם יצירת אפקט, דרמה, בשירות התפתחות העלילה.

הערוץ התרבותי העיקרי של החברה הישראלית – טלוויזיה דוברת אנגלית, בעיקר אמריקאית – בעת שיח, דובר יחל בדיבור אחרי שבן שיחו יסיים את פסקתו. מיעוט עד היעדרות פריצת שיחות. כשפסקאות נפרצות הן, על פי רוב, מקושרות לאלימות או למחוות חינניות הומוריסטיות, לא כתצורת תקשורת מקובלת.

בארצות הברית – כישראלי, שפתי הזרה, הדלה והעילגת, היותי, ברוב המקרים, הלקוח המשלם על מוצר או שרות, או כמנהל מורה על משימה, ובעיקר בשל מודעות פחותה לכך מזו של היום, לא עסקתי בבחינת התופעה.

ההורות, התקשורת עם ילדיי חידדה את הרגישות המקדמית לתקשורת.

אני

ברור לי שחטאתי בכך בפריצות פסקה. לבטח יותר מ'הנכון' והרצוי בבחינה לאחור.

כעת כשאני מודע לכך מקווה שאני משתמש בטכניקה הנלוזה הזו מול גורמים עסקיים עוינים, ופחות עד לא בתקשורת בין אישית.

בהצלחה לכולנו.