פסקה היא נכס ריאלי. פריצה אליה היא נזק

פריצת פסקה

הערכת משך קריאה כ- 6 דקות

הפסק להפסיק פסקה

פסקה

פסקה – פלטפורמה תקשורתית, צבר משפטים אוחז נושא, להבעת רעיון.

פסקה אינה נתפשת כ-כנכס דלא ניידי, Real Estate, כטובין יקר משמעות וערך לבעליו.

פורץ פסקה

כך, פורץ סדרתי* אליה, המחלל, האונס אותה,
כמאפיין תקשורת של פרט לא ספורדית
אינו נתפש כאלים או כקרימינל,
הוא אף חמוש בארסנל צידוקים מקיפים לתקיפותיו.


* הכוונה ב’פורץ סדרתי’ – אופן התבטאותו פורצת הפסקה מאפיינת את התקשטרת שלו, איתו.
אותו פורץ יכול לעשות זאת כללי לכמעט כל מי שהוא יכול, או רק כלפי פרטים פרטיקולריים כאינסטינקט תקשורתי.

כמעט כל – גם הדובר האותנטי/ הכרזימטי/ גס הרוח/ שפורץ לכל פסקה ללא הבדל דת, גזע, מין, ירסן את הטייתו אל מול מי שהוא מייחס לו כבוד רב, כלפי מי שמאתר בו, אותו בסיטואציה כגבוה ממנו בהיררכיה התקשורתית. לכן יימנע, ירסן, יתאפק, ידחה את האינסנטיקט הפורץ. זה בשליטתו.

מניע

באותנטי, ביום יום, ישנה זרימה, חן, דו כיווניות אינטימיות, חופש, אותנטיות בזרימה תקשורתית.

וכך אנחנו קוראים לתרבות של פריצות לדברי האחר, גסות רוח, ומשייכים לדיבור תוך כדי דיבור אחר ‘פופוליטקה’ או ‘תקשורת שוק’.

ולא לכך מכוון.

הנזק מפסיק פסקה לדובר

עם זאת, בהתניית העושים זאת תדיר, לקרוביהם,
פוצעים מזיקים, מצלקים את הנקטעים, במיידי.
Abuse, בטווח הארוך.

עוצר פסקה, פורץ אותה, בצידוקי ‘יעילות’ –

‘אני
הבנתי/
חוסך זמן/
מונע חזרתיות,
או,
‘עוצר דברי הבל חסרי תועלת’.

בפועל, הקוטע פסקה, הפורם אותה תדיר, עושה זאת בשל אחד, תמהיל חלק או מכלול –
 Ψ חוסר כבוד לסיטואציה,
 Ψ היעדר רגישות, סבלנות ואמפטיה לדובר,
 Ψ התנהלות אישית עצבנית, על גבול האלימות,
 Ψ תביעה לשליטה בכוח ההפרעה, לא השפעה מכוח משמעות התוכן,
 Ψ החצנת בעיה בשליטה עצמית,
 Ψ חוסר מודעות למעשה, אי-הבנת השלכות הנזק,
 Ψ היעדר יכולת להכיל רגשית את תוכן פסקת הדובר מולו.

כך, פורץ לפסקה

  • מזיק לעצמו,
    • מטמיע תקשורת
      • לקויה, פוגענית,
    • בחסימתו, מפספס מידע שאולי היה רלוונטי לו,
  • מזיק ליחסים עם בן שיחו,
    • לתסכול שלא הצליח לעביר מסר, כפי שהתכוון,
    • לדימוי העצמי
    • לכישורי התקשורת המתפתחים של הנקטע:

קטיעה, פריצה, ניתוץ פסקה,
כמאפיין, ככלי תקשורתי של הפורץ,
הוא ביטוי לאגרסיה,
לעיתים מצוקה.

הורס ת/זרימה.

הקוטע מסמן- ‘אני החזק‘ האגרסור, בסיטואציה,
אך הוא המפסידן, החלש, הנוירוט, שלא מסוגל להתאפק;

נוצרת דינמיקת יחסים מניעת המידע ממנו מייצר רתע, אינסטינקטיבי משיתופו,
והוא מקבל ‘ניסוח מתגונן קטיעה‘.
כל אינטראקציה כזו, מטמיעה ממצקת את הדינמיקה.

הדינמיקה כבר לא תפרם, שכן

  • אין אליה מודעות, של שני הצדדים, בעיקר לא של המפסיק הסדרתי של הפסקה.
  • אם יש אליה מודעות, יש ניסיון  שיח פותרני של

הנקטע– מתנסח תחת איום,
בניסיון, נואל, למניעת קטיעתו.
כך, צובר חוויות כשל, קטיעה, הפחתה,
מתרגל ומטמיע ערכי תקשורת לקויה.
Abuse.

כך, פלילי – זה לא,
טרור – אגרסיה נגד חפים – כן,
גם אם מופעל, בעיקר אם מוחל,
בחסות הקִרבה, בשם האינטימיות,
על הקרובים והאהובים עלינו ביותר –
ילדים רכים ואהובים שמתעצבים, תקשורתית,
גם,
לאור איום מתמיד בפריצת הוריהם לפסקתם.

רואה את האבסורד?

 


הערה, סיוג, הבהרה, מיקוד

בדרמה, סרטים ועוד יותר בהצגות, מעטים הם חיוויי הפסקות פסקה.
לא עובר מסך, במה, וכך טכנית, מקשה על קשב הצופה.
לכן, כשפסקה נפרצת זה נעשה לשם יצירת אפקט, דרמה, בשירות התפתחות העלילה.

הצינור התרבותי העיקרי של החברה הישראלית – טלויזיה דוברת אנגלית, בעיקר אמריקאית – מעביר טקסטים, כשדובר אחד מסיים את פסקתו טרם מענה בן שיחו, מיעוט לפריצת שיחות. כשאלה קורות, הן, על פי רוב, מקושרות לאלימות או למחוות חינניות הומוריסטיות.

זרותי כישראלי, שפתי הזרה, הדלה והעילגת היותי, ברוב המקרים, הלקוח המשלם על מוצר או שרות, או המנהל המורה על המשימה, בצעירותי, נותן שרות או סטודנט באוניברסיטה, לא אפשרו לי לחוות תפישתי על שיח אותנטי, או לבחון התופעה.

להבנתי בניסיון לאותנטיות, דרמות ישראליות שוזרת ביטויי רחוב שפתיים, לעיתים נמוכים ובוטים, בחצי טון מה מתבקש.

חלק מסרטים וסדרות ישראליות נשמעות לאוזני כמאולצות, מיוזעות, עשויות, מלאכותיות, כשהנושא הוא ארצי ויום יומי.

אלמודובר מתאר דרמות פנטזיונריות מוגזמות, מעוררות את אמוני. זהו חלק מכשרונו ואולי הטייתי לקבל את הזר ביתר אמון? אולי.

אולי, הסיבה לחוסר האמון שאני מייחס לדרמות הישראליות שחלקן שומרות אמונים להשראה האנגלית, לפינג פונג התקשורתי שמשמר את אקסקלוסיביות הביטוי לכל אחד מהדוברים, ופחות לאותנטיות הכאוטית פורצת הפסקה הישראלית, האופיינית לעברית מדוברת.

Share

הערות? אשמח לתגובתך