אריאל לוינסון, במוסף הארץ מיום 12/6 הגיב למאמר של פרופ' אווה אילוז מי פה הריקני?
הארץ 6/6/2014
בלוינסון ודומיו, הגם וגמים, הנחמדים, ראויים, איכותיים, אני רואה בבואת קונצ'יטה וורסט של הדתיות החילונית:
הבלבול המקסים, המתוק, המכמיר, המבקש ומעורר אהדה, הנענה והמאפשר, של דת מול חילוניות.
על מנעד זה, ישנם הקצוות הדיכוטומיים העתיקים, המתנכרים משני הצדדים-
- צד האמונה הברורה, המותירה את התשובות לשאלות הבלתי ברורות ליישות 'חזקה מכל'
שמכתיבה אורח חיים שכולל- ערכים עליונים, פרדיגמטיים, בלתי ניתנים לבקרה,
- פרקטיקה של הסמלה וטקסים
שגם היא סוג של עריכת סדר מלאכותי, שעאנז של פיקציות ורציונליות, בבלבלה קיומית, שהרי אמונה מתכתבת עם רציונליות, אם גם מופרכת הן כסיבה לקיומה הן לשימורה, והן להנחלתה לאחרים,
ומאפשרת מידה של קרבה יחסית ומשתנה לקיצון, - צד החתירה לרציונליות- היכולת לחיות עם אי-וודאות,
המכירה בטעמים והעדפות עצמאיים ואישיים ובזכות לממשם וליישמם תחת מגבלות 'טוב מצרפי אנושי ומובן', שבאופן מתמיד- כתפישה מקדמת – נתון לחקירה, בירור, פרשנות, וויכוח מתמיד, רציונלי,
שאינו מונע מ'תפקיד' או ייעוד א-פריורי, המובן רק לסוכני ופרשנויות יישויות נעליות.
בכך צד זה חף, מתרחק, מגילויי הצמדת משמעויות ערכיות רחבות לפעולות או חפצים- הסמלות, פרקטיקה של טקסים.
ובכך, לצד זה אין את הטולרנטיות של מידתיות- מעט עד הרבה, אלא את קשיחות שם או לא.
בין שני קודקודים מאובחנים אלה, ישנם הנורמטיבים, ה-'אנחנו והדומים לנו' מושאי מי ששואפים להידמות להם, להתכנס לתוכם.
מר לוינסון, בחן מכנס ומנחם, מנסח את היות ההיברידיות המשרה ביטחון מאחד-
האבחנות על חשיבות הגם וגם, הפרקטיקה של 'לא כדאי…', ו'החיים הם לא שחול ולבר', ו'קיצוניות אינה טובה', ו'מידתיות', ומקדש את הגם והגם והגם.
האם קביל רציונלית להגדיר חילוניות על פי פרקטיקה של מידת מילוי מצוות או טקסים דתיים?
ואכן ישנן אינספור פרשנויות לאמונות ויישומן, האם זה מה שמגדיר חילוניות?
האם תשובות נוספות לשאלה 'בין מה ל-מה ממוקמת ירושלים?' בנוסח, 'בין פראג לקזבלנקה', 'בין טורונטו לקופנהגן', מדייקות על דרך הגדרת השונה את מיקומה של ירושלים?
המנגנון הרציונלי לא עומד בדרישה של יישוב תפישה אמונית טקסית רציונלית להיברידיות זו.
לכן, אם יש מי שמתמלל לעצמו שניתן ורצוי גם וגם וגם, הוא חלק מיצירת עושר, ריבוי, מגוון, של גם וגם וגם וגם תכני ותרבותי. כך תורם לעושר ההתנהגותי תרבותי.
ערכית, אישית
- אמונה וערבובה באלמנטים רציונליים זה יופי ומעניין, תרבותי, וחמוד ומגניב, וכן ירבו,
וגם פרקטית מקדם בתחומי חיים שאינם פילוסופיים, - הגם והגם הם, ובמידה משתנה בין חסידיה, הם קורבנות של הג'עג'וע הבלתי אפשרי הזה. נעים ללא מעקות מאובחנים כאמונה או רציונליות, אלא לאור המהבהב של ההיברידיות השרירותית, ומשלמים מחיר רגשי ואישי כבד, כשאישיות נידפת מתטלטלת ונחבטת בין המעקות הנוקשים והבלתי חומלת.
היכן ממוקמת החילוניות של פרופ' אילוז?
בהקשר זה, ניתן לראות משולש קודקודים:
- דתי אמוני לאומני,
- חותר רציונליות,
- קוד קוד המאפשר גם וגם.
או שמא זהו קו ספקטרלי ליניארי עם שני קצוות מאובחנים?
אם לוינסון הוא קודקוד מאובחן של קונצ'יטה וורסט, פרופ' אילוז גם היא מהווה גרסה המתכתבת עם 'גם וגם', אם גם מתונה יותר ונוטה לרציונליות.
לוינסון עושה עבודה דומה לעבודת שמרנים אמוניים, לאומניים, מגשרים בין חילוניות לדת, ששמרנים, מאמינים, רבים עושים (מטים, מטעים ותועים):
לפרשנותי, לוינסון כתב, ואני מסכים איתו, שהדמיון בין גישתו לגישת פרופ' אילוז רב יותר ממה שהיא מבינה, מעלה, על דעתה.
לוינסון כותב לפרופ' אילוז – בפרשנותי – אם בחרת בשרירות, ולו מעטה, זנחת רציונלית, חתירה לרציונליות, אז אנחנו 'הרבה' או 'מעט' מאותה מהות. ככאלה, את ואני ואחנו מתחרים על אותו סולם מהויות. הדמיון בינינו רב מהשונה.
ברציונליות, כבמתמטיקה, אין מידתיות או חמלה. ההשוואה בין דלות ובלבול החילוניות לבין כל דבר אחר, מדיר את המשווה מהמיקום המנוכר של הרציונליות.
כשפרופ' אילוז מתייחסת ל'ערכיות, ייעודיות, תפקיד, נחיתות, חילונית', על 'תפקיד החילוניות', היא דומה יותר לחזון האיש, ללוינסון, מאשר לחילוניות המדירה אי-רציונליות, שבמהותה אינה סובלנית לביטויים אנושיים ממין אלה.
ייחוס תפקיד ערכי ל'חילוניות' הוא עיסוק בסוציולוגיה ערכית מתכנסת. לא ברציונליות.
פרופ' אילוז עוסקת בהיברידיות רעיונית, מתייחסת ל'חילוניות' כ-
קבוצות התייחסות נורמטיביות המתכנסות ערכית, ככלים להזדהות והגדרה עצמית מתכנסת.
בין תפישת הערכיות החילונית לבין רציונליות חילונית, בצמצום, בקיצוניות, בהיעדר מידתיות- אין דבר במשותף.
העיסוק בהיברידיות קונצ'יטה וורסט שלנו- מרהיב, מחדש יותר.
