דיקמן מנזר סנט ג'ורג'

מינורי בהשתלבות

חמור במרחב

רכבנו למנזר סנט ג'ורג', ואדי קלט, ה', חברתו ואני.

בפתח המנזר אוטובוסים פורקים צליינים מהז'אנר האורתודוקסי; יוונים, רומנים, רוסים, סרבים. בדואים בפתח המנזר ממתינים לפשוט את עורם – מטפורית – בהלבשתם כפייות, השקייתם במיץ תפוזים או רימונים, ושיווק אגרסיבי של פאצ'פקעס תיירותיים במחיר מופקע, בדרכם מטה ל, או חזרה מהמנזר החבוי בערוץ.

באות בימים, חלקן חמושות במטריות בתפקיד שמשיות, עולי ימים, בניהם והוריהם בהתאמה, יורדים את הדרך התלולה והמפותלת.

שואל מקומיים, נהגים ערבים ומדריכה – "אני מבאר שבע" עונה לשאלתי "מהיכן את?" – עם מבטא סלאבי כבד, האם הדרך מתאימה לאופנוע. חלקם משיבים "לא", אחרים בהיסוס "בזהירות, אולי כן", מי שסחט עבורי מיץ אשכוליות חורץ "כן."

מנזר סנט ג'ורג'

ה' וחברתו יורדים אחֲרָי, הרכוב, רגלית;
מדרון תלול, מדיי, לי, לאופנוע ספורטיבי נעול צמיגי מסטיק רכים, עם מנוע שהמומנט בסל"ד גבוה, על דרך כבושה רצופת דרדרת אבנים, כשבדרך יורדים ועולים צליינים רגלית, חמורים נושאים מי שידם משגת, או את מי שרגליהם לא.

עם תחילת הירידה מתחוורת לי

  • מסקנה חיובית, שאמנם בחיי קבלתי החלטות גרועות מאלה.
  • השלילית – לא רבות.

בדרך חזרה, בהיפרבולת הדרך הנמוכה ביותר, כמה מטרים מהעליה למנזר עצמו, התיישבתי בצל עם האופנוע, ממתין לתמיכת ה' לעלייה חזרה – שייצב, שיעצור הדרדרות במתלול.

יאיר דיקמן מנזר סנט ג'ורג'

עובר לידי צעיר בדואי על חמור. הוא – וזה חשוב – פוצח אתי בשיחה. 'היה בקיבוץ, התייחסו אליו בכבוד, לא כמו הערבים, שלא.' בעוד אני, מוכה ניסיונות טוריסט טראפס, וזאת על מצע אישיותי תרבותי אחאנא"ר מתנשא, קר ומנוכר, מביט לעברו ועונה – 'כן' רפה ו-'לא' חלוש – 'שחור' 'לבן' לא היו בשיח. אינני משתף פעולה עם קשרים ממין אלה. חברתו של ה' – אופי חיובי עם חמלה אישיותית מתועלת מקצועית פרנסתית, בשונה ממני המדגמן את אופיי המרושע למחייתי – היא משתפת פעולה, מפגינה אמפתיה וחמימות מלבבת.

באופיי החשדני שזיהיתי גם באמי, קולט את האקט השיווקי, הסט-אפ המקדמי, הנחת התשתית, מריחת הווזלין, הווזלת המריחה. בהבשילו, יניב ניסיון מכירה בלתי נמנע, ממנו אצטרך להתגונן, גם אם בשלב זה פרטי הדיל לא נהירים – לא הטובין, לא המחיר.
ואני הרי מציקן – בוא נשמור על צניעות – ידוע, לבטח לא קטן, אני מְתַרגל את יכולת הפנייה על זרים גמורים; בפתטיוטי, מדי פעם, ופעמיים בשעה האחרונה; פונה לזרים גמורים, שואל "?where do you come from" מבחין בחשש ואומר להם "thank you for being here." רק שהפניה ביוזמתי, נקיה מאג'נדה, אם לא מתייחסים לנסיונותי הנואלים להצחיק עצמי כפרקטיקת חיים.

ה' מצטרף, ומאזין לשלהי השיח.

ידידנו החדש, מבקש, תובע, ממני מים.

"אין לי" אני משקר.

"אני בטוח שיש לך בארגז." הוא חורץ.

טכנית, הבחור כמובן צודק, יש לי מים שמיועדים לאספרסו – ליטרלי – במדבר, לא להרוות את צמאון המתייבשים. אני לא מניד.

הוא פונה לה'. זה, נטול הרשע, חף מרוע, מושיט בקבוק שתייה ממיכל שמיועד לקפה.

הבדואי פונה אלי, ומוסיף – "אתה יושב בפוזה של קשוח. הוא" – מצביע על ה' – "בחור טוב, אתה לא. אני" – ממשיך בעדות עצמית – "ישר לפנים."

אני מחריש, מסכים איתו. על הכל. כל השמצה – הרווחתי ביושר, עלי להודות עשיתי/ נמנעתי מסיטואציות חמורות מאלה.

כמה דקות לפני, בדרך למנזר, כשניסיתי לרכוב את מעלה המטרים האחרונים בזינוק בעליה בזוית שהאופנוע לא עמד בה, בלמתי על דרדרת, כשהאופנוע נטול האחיזה החל להדרדר, שני רוכבי חמורים מקומיים – עמיתֵי, קולגות של הבחור ממקודם – עזרו לי בחושם אלי, תופסים, מייצבים את האופנוע.

כשסובבתי את הכלי על המקום, אחר, שלישי ממרום אתונו, שאל – "מחליפים?" "כן, מחליפים" אני עונה. הוא ירד מבהמתו וניגש אלי. "מחליפים? יש לך מילה? אמרת שמחליפים."

"לא אין לי" הודיתי והמשכתי 40 מטר לנקודת ההצללה.

Share

השאר תגובה