הרהורים על ייצוגי ‘ערס’ ‘פרחה’

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

תואר, חיווי, להתנהגות מנייריסטית* מאובחנת, כתקשורת, מראה, לבוש מוחצנים,
של עיסוק בדימוי עצמי נתפש, בדרך כלל נמוך,
באופן מתנמך בכמיהה לספוח אהדה על ידי הצהרת השתייכות לדומים,
וכהתרסה כלפי מי שמרגישים שזהותם זוכה לתת-ערך באופן בלתי מוצדק ממי שמייחסים לו ערך.

---

*

מניירה- חיווי או מעשה מוסף, כנדבך נוסף על מצע המעשה המקורי, מהותי, פונקציונלי, והוא משנה משמעות, את התפישה על המצע.

ייצוג על ייצוג

חיפוש בגוגל, ערס, פרחה.

מרכיבי תמהיל ייצוג ‘ערס’ ‘פרחה’

הצעה, לא סופית  😆 , תשופר בהמשך:

 

החצנת, הקצנת היבטי חיוויי	תקשורתיים- התנסחותיים, ווקאליים, שימושם בביטויים מסויימים מובהקים, טיפוח- הקצאת תשומות לטיפוח חיצוני, וויזואליים- אביזרים מקשטים אופייניים,
נטייה מתנמכת	להקצנת חיוויים רגשיים וייצריים, ביטויי חיבה (-נשמה, אחי, כפרה…), חיווי אינטראקציות חברתיות. לצמצום עושר שפתי, מורכבות רעיונית.
גבולות התנהגות נתפשים	רופפים, חסרי גבולות בשיח ציבורי, זלזול בקודי מיתון התנהלות בחברה
תגובתיות	ישירה, משטחת ניואנסים
הצהרה	‘לא מעניין אותי איך אני נתפש/ת…’, ‘אני אולי נתפש ככה, אבל תופתע, אני…’
מי שמתוייגים ככאלה	לא מרוצים מהשלילה שבדימוי, לא כולם מסכימים ששיוך המריכיבםם אליהם, נכון, ומצדיק את השלילה.אחרים מקצינים את הדימוי כהתרסה משלימה.
תיוג לא וולונטרי	מי שנתפש כמְתחזק חלק מהייצוגים יפרש את תיוגו ככזה כהפחתת ערך ולעיתים יילחם על שלא יתוייג ככזה.
טוויסט קו-תיוג	(בין) מי שעוסק בסוגיות פוליטיות חברתיות, שמחצין את דימויו כ’ערס’ ונשמע במרחב הציבורי- בתקשורת, באקדמיה, בהן השיח פחות מצומצם וישיר – ‘רֹווח’ גם, אם גם בנפרד, תיוג ‘שמאל’ן/ית, פעילי שלום וחברה, המדגיש את שונותם התפישתית הזדהותית ה’כאילו’ מתבקשת אך איננה, עם ה’ימין השמרן’.
א-סימטריות והיפוכי עוצמת אימפקט	ב’חיים’ התנהלות ‘ערס’ית ‘פרח’ית, זוכה למידה של נגטיבית גדולה יותר מאשר התנהלות שאינה כזו על ידי ‘ערס’ים ‘פרח’ות. בשיח על הנושא, באופן די מובהק, ה’ערס’ וה’פרחה’ תופשים את אימפקט החצנת התנהלותם ה’ערסית’ ‘פרחית’, את התרסתה, כעוצמתית יותר בתגובה שהיא סופחת מהאופן הנתפש על ידי סביבתם. חלקם מתעלמים מכך שזהו שיח פנימי שלהם.[קלריס חרבון- ‘קרא לי פרחה’ (לא יקראו, אין עניין להרגיז אותך, זה שיח עם עצמך) ואני אקרא לך ‘גזען’ (תקראי, לא ישנה את דימוי האחר אם תקראי לו בתיוג טעון לך).]
תפישות	‘ערס’ ו’פרחה’מקושרים לאמונה, דתיות חופשית ונטיה לשימור ערכים מסורתיים.תמיכה בימין פוליטי, שאינו תומך בקבוצות מיעוטים, שוליים או חופש פרט.התפישה ה’ליברלית’ מתועלת למאבק המתנגד לשליליות התגובה שייצוגם האישי סופח, לא לחופש פרט של מיעוטים, מגזרים או פרטים אחרים.
עיסוק חברתי פוליטי	מיעוט עיסוק בסוגיות פוליטיות חברתיות.
ערך נתפש	שלילי על ידי הסביבה, כהתרסה אירונית חיובית על ידי המתוייגים ככאלה
גיוס	פעילים חברתיים המוחים על הדרה עדתית מגייסים את הדימויים כסיבה להדרה, כתגובה להדרה
שיוך עדתי	קיים בכל העדות, אצל בני עדות המזרח נפוץ יותר
כיוון פעפוע פנימה/החוצה	האם משנות העשרים שלהם ואילך, אנשים מקצינים או ממתנים את נשיאת ייצוגי ה’ערס’ ‘פרחה’ שלהם? האם התנועה של מי שאינו נושא ‘אביזרים’ להצטרף לאלה שכן, חזקה יותר ממי שעוטה אותם ומחליט שעדיף פחות? שימוש באביזרים פוחת בד בבד עם שיוך תפישתי מתרחב.
השגת הכללה	נעשית חפיפה, כשהיא מלאכותית והתנייתית היא שגוייה בין ‘מזרחיות’ לבין ‘ערס’, ‘פרחה’.
השגת בחינת מציאות אישית	בבחינת דמויות קונקרטיות מוכרות אישית- (כאילו) אין דבר כזה.’ערס’ ו’פרחה’ הוא תיוג התנהגותי נתפש וכולל מעטפת ערכית שלילית. כאשר בוחנים פרסונה, נוכחים שיש בה מרכיב אחד, לפחות, שאינו תואם את המאפיינים, ובכלל ההתייחסות אליה היא בכלל חיובית. אז היא לא ערסית פרחית.

 אישית

עניין של טעמים, כל אחת ואחד- טעמיו.

מצער – אותי – שהשיח ברוב המכריע של המקרים חושף תחושות של דימוי עצמי נמוך.

כשמישהו רוצה הכרה, דורש כבוד, הקלישאות של ‘מי שדורש כבוד הכבוד בורח ממנו’ קורמות עור וגידים ובעיקר תקפות.

הדרה, קיפוח באשר הם, הם נושאים גדלים, אמורפיים שהטיפול בהם, בעיקרו הוא בשיח עליהם.

קשירה של קיפוח על רקע עדתי עם ‘ערס’ ‘פרחה’ מוסיף ליחסי הציבור של השיח, והוא תת-נושא עם שונות מנושא העל.

מה שמצער – אותי – עוד יותר, זה ה’בלתי פתיריות’.

כאמור, בעניין של טעמים- לא נוגע.

• הפצע הקיים, מי שנלחם בייצוג ‘ערס’ ‘פרחה’, בטעינתו באידיאולוגיה, באימוצו או בהשלתו חושף מכאוב קיים, מתמשך, עמוק.
• הפצע לא יגליד.
  לא ראיתי מי שחש שלא מכבדים כמגיע לו, הגיע לקצה הכבוד, מעבר ל-מה שייחל וסופק.
  לא שמעון פרס, שבמקום לנוח על זרי תהילתו ממשיך לספוח אקטיבית, גם בפוסט נשיאותו, כל אגל כבוד שיכול, ולא דוקטורי ייל.

כך, כְּאֱבֵי פצע בלתי נרפא זה, האנרגיה שכאביו מייצרים מתעל את
‘התמרת התעוקה הפרסונלית לאידיאולגיה אוניברסלית’,
ומזור – איין.

נ.ב.

מניח שמי מהקוראים ייחס לי ‘אשכנזיות מתנשאת’.

בשום אופן לא אוכל לדחות את הייצוג הזה לגביי קונקרטית.
כללית, טבעם של ייצוגים, חארות שכאלה, שככל שוורבלית, מכחישים, דוחים את תקפותם, יש לייצוגים את הנטייה המעצבנת הזו להעמיק את אחיזתם.

כך לגבי מי שדוחה את הרושם שיש לו דימוי עצמי נמוך, את תחושתו כקורבן, ודוחה כ’לא’.