סטלה, לא בעלת חיים

משך הקריאה: 16 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

בעליה בעלי חייה

שנים לא רציתי להיות בעלים של בעל חיים; לא ראיתי את ההנאה בכך. כן את האחריות, ההגבלות, המחוייבות ואת הסוף – ‘יגמר לא טוב’.

את התנגדותי לאימוץ חיית מחמד ביטאתי באמצעות הקלישאה ‘או אני או כלב’.
כחמיצות לחלב, כיובש ללחם, כעובש לגבינה וכבושָה לביביסט, הליך מתפתח, בלתי נמנע עם סוף ידוע מראש – חלוף המאורעות והזמן, בהתלבטות ההעדפה בסביבתי נעה לטובת ‘אימוץ כלב’.

כשעברנו לדירה מרווחת ביהודה מכבי, הסרתי, גם אם לא הסתרתי את התנגדותי.
כד.ז. הסרבן בניו יורק, שאביו אנס אותו לרכוש חליפה, התרצה עם ‘בני, אתה תבחר את הצבע’, הוספתי שתי בקשות. לא באמת התניות: אני קובע את השם – כי אני ממש מעולה בזה, ושלא אטול חלק באחריות ובטיפול, כי בזה אני ממש מחורבן. הוסכם שהנטל יהיה על הרוצים. ברור שעם כל הכבוד, הכוונה, התפישה, האחריות על איריס.

ב- 2005 אימצנו מ’צער בעלי חיים’ וריאציה על ‘שוקי’ של ארנה בנאי וארז טל. לרקס – כך החלטתי, הכריזמטור, היה אופי מרדני, עצמאי ומובחן. הוא לא הפנים את תפקידו ואת הציפיה ממנו, לא התאים לו להיות בדירה; בבוקר, ביציאתנו היינו כולאים אותו בחדר עם יציאה לגג. הוא, מלא חיים שכזה, רק רצה להימלט מהסגר, והבהיר לי, בהזדהותי ההשלכתית, שאנחנו מתעמרים בחירותו.

איריס, שסמכה על יכולת החלת דיסציפלינה המוכחת שלה – להלן בנזוגה וילדיה – הייתה יוצאת איתו לטיול בקשר אישי אמיץ. כלומר לא קשור ברצועה. ביום מר, רקס הנמהר חצה את הכביש, לא נזהר, מכונית סוררת לא בלמה דיה, נכנסה בו מאחור. מהטראומה בה שבר את אגנו לא הוציא הגה. איריס לקחה את רקס לווטרינר, שגאל אותו מייסוריו.

למדנו. גם אם לא ברור מה. ב-5/2/2006 בתי וחברתה מיכלי, בחרו בצער בעלי חיים את סטלה. תערובת פינצ’ר ותחש, כבת שנה. לא הבנתי איך לוקחים כלבה שחורה עם ראש לבן. כאמור, אני לא מבין בכלבים. עם זאת, היא הייתה כלבה מצויינת. כלומר צייתנית. הייתה הולכת ליד איריס בתיאום מלא. לא קשורה. למדה (מי מהן?) את השיעור של רקס.

בתקופות שלא עבדתי, וברוך השם, היו לא מעט כאלה, הייתי מוציא את סטלה לטיולי צהריים. היה לנו מין הסכם שכזה, היא מובילה: מוליכה אותי לאן שהיא מוצאת לנכון, בקצב שלה, עד שהספיק לה ורצתה הבייתה. בכניסה האחורית של קומה מינוס אחת בפנקס, הקצב היה מכבד אותה בנתחים שהיה מקלס באזניי כ’מובחרים’, שהיה מסלק מבעל הבית הנרגן. הכלבה נכחה בלא מעט פגישות זוריק, ישובה על ירכיי. היא הייתה נוחה ברמה כזו, שהייתי מציע אותה לליטופי פעוטות – בפתטיותי, חשתי שאני תורם לסביבה בחינוך ראשוני לאהבה לחיי מחמד, והפגת חשש מבעלי חיים. הֶהָייתי לחוזר בתשובה מטיף, ל’חדל עישון מטיף’? לא. כמו מי שנהנה לאתגר ולתרגל יכולת פנייה תקשורתית.

כשחברים או אנשי מקצוע היו מגיעים אלינו הביתה, הכלבה הייתה מתרפקת על עברם של אבותיה הציידים, והייתה נובחת. ‘לנשוך סטלה, לא לנבוח, לנשוך’ הייתי מפציר בה, מחפש את זיק בהלת האושפיזין, ואת החיוך, הצחוק המשחרר.

כשעברנו ליוחנן הורקנוס ב- 2017, היה נראה לי ששנינו סבלנו במידה דומה מצפיפות וחשיכת המלונה הלא ראויה למגורי אדם. וכלבים. עם זאת ובשונה ממני, נחמת הקרבה לפארק נשמרה לה. בימים שלאחר המעבר הכלבה, כלאסי שבה הבייתה וכאורלי לוי למלונה, סטלה הייתה שמה פעמיה ליהודה מכבי המוטמעת לה במערכת ההפעלה, ממאנת לשוב לצוללת.

אז גם הקמנו חוליית מוציאי הכלבים בצהריים, שאיריס ניהלה כדי שלא תגיע מלוד. בהיותה לבד, סטלה נבחה. שכנה, חדשה אם לילד טעון טיפול, הייתה מתקשרת לאיריס בתלונות שהכלבה מדירה את מנוחת חייה הקשים. עם ההודעה הייתי מגיע הבייתה כדי שאיריס לא תאלץ לחזור מעבודתה, לגאול את ההכלבה מבדידותה ואת השכנה מייסוריה. בשבתות איריס הייתה נשארת בבית, או שעשינו משמרות, כדי שהכלבה לא תבטא את בדידותה בנביחות.

בפברואר 2020 עברנו לככר רבין. זהו, אין יותר פארק. הכלבה נבחה את נשמתה בבית. אוייש כמה  נבחה. השכנים מהקומה, להם שני כלבים גדולים, ציינו, לא בכעס, יותר גרוע – בחמלה לכלבה, ש’אולי כדאי שיכירו לה את כלביהם כחברה’. הייתי לוקח אותה איתי החוצה, או מצמצם את השהייה.

חודש אחרי המעבר נחתה הקורונה. נראה לי שסטלה הייתה מאלה שהווירוס היטיב עימם. איריס עבדה מהבית, כלבתה על שטיח למרגלותיה, מסתפקות זו בזו לא זקוקות ליותר.

ב- 24/8/2020, להלן היום הקובע, אחרי הסגר הראשון ו־14 שנים וומשהו אצלנו, לפני צאתה של איריס ללוד, עדכנה אותי ש’הכלבה לא בסדר’. כן, היא לא. חלושה, הלומה. ירדתי איתה לסיבוב צהריים, התנהלה כשיכורה. בדרך כלל, כשהייתי בבית, הייתי משתדל להוריד אותה לפני שאיריס חוזרת מעבודתה. בערב, ליד ערוגת עץ הפיפי, הכלבה קרסה, שכבה, לא יכלה לקום. עוברת ושבה שאלה אם צריכים עזרה. כן, אני צריך, התביישתי להודות, פטרתי אותה, כמה דקות לפני שאיריס הגיעה.

הלכנו לווטרינר הקרוב מאד. קצת לפני 19:30, בדיוק סוגר. המליץ לאשפז. רכבנו שלושתנו – לא עם הווטרינר, עם סטלה – על הקטנוע לקליניקה קרובה של ווטרינר אחר. טיפלו בכלבה מאד יפה. מדיי. לי היה נראה שהכלבה בת 16 ‘עשתה את שלה’.

גרסתי שנכון להרדים – שם קוד להפסיק את חייה. נראה היה לי שתהליך הבראתה במצבה, בגילה, לא נכון, חסר סיכוי, לא שווה את המאמץ, הסבל, מכלול התשומות של אף לא אחד מאיתנו. חוץ מאשר אלה של הווטרינר, כמובן.

סטלה אושפזה לבדיקות, אנטיביוטיקות תרופות וכאלה. לפני סגירה לקחנו אותה. הווטרינר לא התחייב כמובן לדבר, אמר ש’הייתי נותן לה צ’אנס עוד שבוע שתחזור לעצמה’. כן ברור. לאיריס, ולילדים זה היה הדבר הנכון.
מבחינתי עלינו לסינדרום All You Need is a dollar and a Dream.

זה הביזנס משלמים your arms and legs על הטיפול לבעל החי, ולתקווה, ובעיקר עבור החיווי העצמי של בעלי בית החיים, ש’נעשה כל מה שניתן עבור החיה האהובה.’ המתגמל רגשית את המוטים לכך.

ומאז הכלבה לא בסדר. לא שבה למצבה טרם היום הקובע.

מה את עושה

בסימן קריאה, לא בשאלה.

לאחר האחרוע המכונן, בבית, איריס טפלה בסטלה כבתינוקת. תינוק מצטרף, פתאום מגיע יצור חסר אונים, נאהב אינסטינקטיבית בצו טבעי לקידום אבולוציה. אין היסטוריה, יש עתיד. כאן יש 14 שנים של אהבה, ‘שלא כדרך הטבע’ – הכלבה חיה עבור הרגע שאיריס תגיעה, יוצאת מדעתה כשהיא מבינה בעזרת חושי הריח או השמע, טרום הראייה, שתיכף מקור חייה מגיעה. בהיזון חוזר, השלכות של אהבה בסיסית, נואשת מוחלטת מוחצנת זו לאיריס ניכרו על שתיהן.

בטיפול בכלבה, איריס התייחסה לערך החיים. הווה כנקודה בזמן ש’ממנו יש לקוות שהמצב ישתפר. כתקווה. נעשה את מה שצריך כדי לממש את התקווה’ במסירות ובחמלה בלתי סבירה, לערכיי. בהאכלתה אוכל מיוחד, בהשקייה בטפטפת, עיסויים, מדברת אליה כאל בת אנוש, ליטופים וכאלה, יחס מעל ומעבר ל’דרך הטבע’ כפי שאני מפרש.

היה נראה לי שאיריס סוחטת את עצמה, את הכלבה, את המצב. לא לכך התכוונו. לא אני, לפחות. מאז הכלבה לא הוציאה הגה. לא השמיעה ולו נביחונת. וכן, שמונה ימים אחרי האשפוז לא חירבנה.

אני מתייחס להווה כנקודה על ציר הדרדרות, כשהנקודה הקריטית של ‘חיים לא ראויים’ עברה, ומאותו רגע יש בכוחנו לעצור את הסבל. של הכלבה. שלי. הייתי אומר של איריס, אך מייחס לסיבת הגרת החמלה כסוג של הנאה.

הגישה הרווחת אצל דתיים, וכלל מאמינים גם מי שאינם עושים פרקטיסינג, היא ‘קדושת החיים’ – ייזום המתה הוא מקרה קיצון ש’יש ספק, אין ספק’ לכיוון החיים. לי – לגבי אישית ולְמה שאני אחראי עליו – בכלל זה לא כלולה סטלה – הפסקת חיים.

בימים הראשונים באינטנסיביות רבה שהלכה ופחתה היו לי זמזומי ‘מה את עושה!‘ בניגון של יאוש.

פירטתי ושאלתי חבר מהצבא, וטרינר. ענה בעדינות – ‘לא יהיה יותר טוב’ חיווה, המליץ להרדים.

ברור לי שאיריס היא המחליטה. זו סוגיה מהזן האוניברסלי בו השארה בחיים היא ערך מוביל ומתיישרים לפי מי שמקדם אותה.

אז זהו שלא.
כלומר בזכות שווה בין שתי דעות, מי שהולך לחיים הוא הקובע – גובר. ברור לי, מקובל עלי.
אני מתעקש שבנושא זה, אקס־טריטוריה של פילוסופיה ואבולוציה, בהיררכיה ביננו זה לא משנה מי רוצה מה. היא, איריס, בעלת החיים, היא המחליטה. אני המתיישר.

הכלבה איבדה תיאבון, אכלה פחות, רזתה, גררה רגליים אחוריות לאחר קימה מרביצתה, נפלה, התהפכה, רעדה לא רצוניות, לא הגיבה לקריאה לה. החלה לחרבן לעיתים ובאופן תכוף ולהשתין פיפי בבית. שואפת לחזרה מיידית נחושה אחרי יציאות פיפיקקי.

כחודשיים אחרי, ב־9/11/2020 בבוקר, איריס הודיעה, שוב, ש”הכלב לא בסדר”, ברמה אחרת; ראש מוטה שמאלה, לא החזיקה את עצמה, עיניים רצדו, צריך היה לשאת אותה להשתין, השתינה בבית כשענדו לה קולר עוד לפני המעלית, ביציאה מהבית, לא הגיעה עצמונית לקערות המזון שלה.

ביום רביעי, לאחר שלושה ימים ש’הכלבה לא בסדר’, ולא נרפאה, הלכנו לווטרינר. סיפור חוזר, דומה, לפעם הקודמת. איריס זעה באי־נוחות להסברי המטפלים. בני הצטרף. בתי טלפונית. איריס מבינה חלקית, שמוכרים לה, אותה, את הכלבה ואת תחושות החמלה. זה היה, לטעמי, חזק ממנה. נתנה שוב את הצ’אנס. הייתה מוכנה להביא את הכלבה למצב של שבוע שעבר.

‘מה את עושה!’ הדהד לי.

הווטרינרית מדברת על ורטיגו, שיניים רקובות, זקנה, ושיש 90% סיכוי להחזיר אה הכלבה למצב קודם. איריס העדיפה למצות את תיעול החמלה. לעצמה. לה ולילדים יש את התחושה שיש להשאיר את סטלה בחיים.

קטן אמונה שכמוני, צורמים לי המצבים האלה, אני מאתר בהם את ה’מסתלבטים לי על התודעה’, כמו שאני שומע מנהיגים פופוליסטים, כך חשתי במרפאת החיות.

אני לא מוכן, ליטרלי, להשאיר את הכלבה בחיים. ומסכים לכך, בידיעה שדעתי לא נחשבת. אני חושב במושגי ‘תקרה– רצפה’: מה התקרה הנשאפת שסטלה תחזור למצבה הקודם? הלקוי? מצב לא ראוי לערכיי.

“מה את עושה!” אני בין להביע את דעתי שיש צורך להמית אותה – אין צורך לבטא, דעתי ידועה לכול, לבין להשאיר את ההחלטה בידי איריס, לבין תגובות עווית תוצרי מחוות פיזיות שמבטאות את תפישתי שבהשארתה בחיים אנחנו מתעללים בכלבה. מבחינתי מתעללים במסכנה במיצוי ערך החיים.
במרפאה משלמים אף יותר מהפעם הקודמת.

אח של איריס אמר שיש לנו כבני אדם, פריבילגיה על הפסקת חיים של בעלי חיים.

יכול להיות שלקחתי את ההתעללות בכלבה באופן המסויים כהשלכה על עצמי – בשם החמלה מתעללים, גוררים חיים לא ראויים. מפקיעים את ההחלטה על קיצור החיים מבעל החיים עצמו.

“היא לא הייתה מעדיפה לחיות?” שאלה, שואלת, בתי.
לא יודע, כבעל חייה של הכלבה, נראה לי שהכלבה סובלת ואין אפשרות להחזירה למצב מקדמי טרום אוגוסט. ואם טועים, יש לטעות לכוון ההמתה.

אז חזרנו הבייתה, כשהכלבה במצב טוב יותר מאשר באותם שלושת הימים טרום האשפוז השני, וגרוע יותר מאשר התקופה שלאחר האשפוז הראשון.

בגררה את רגליה, בשאיפתה לחזור הבייתה, ברעידותיה, נפילותיה, תכלית חייה היוותה טריגר יעד להגרת חמלה של בעליה.

כשאני הייתי מוציא את הכלבה, בעת שהיא התחילה ללכת מרבצה, מועדת, נופלת, כדי למנוע שתעשה פיפי או קקי בבית, הייתי אוחז אותה לוקח אותה על ידיי למטה, מניח אותה על המדרכה.

הבחנתי בהנדת ראש בעלי, בעיקר בעלות, בעלי החיים ברחוב. ‘ארטרייטיס’ אבחנה דוברת רוסית. ‘כן זה קשה להפרד’ אבחנה אחרת. חודשים.

זו התנגשות בין מי שמגירים באמצעות הכלב תחושת חמלה מעצם הטיפול בבעל החיים, לבין הרצון למנוע את תחושת ההתאכזרות שכן מתעללים.

בהתדרדרות מתמדת הכלבה נשענה על שני גפיה הקדמיות סוג של גוררת עצמה בבית, איריס מאכילה אותה בפיפטה, עד ל17 במרץ 2022, אז איריס קבלה את ההחלטה על הרדמתה, והודיעה לנו.

מתכוונים לטוב. ומתאכזרים

 

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share