לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש
- בשלב הראשון – הפתעה
הבלתי צפוי קרה,
– השלב הזה חולף כהרף עין – דקות. - בשלב השני – אמפטיה
מגלים אמפטיה כלפי המפוטר,
למה מגלים? ישנה ההשלכה של בוחן המצב על עצמו,
אי- הנעימות, שלילת ההחלטה, הפגיעה הכלכלית, אולי הרגשית.
– קצרצר. שעות. - בשלב השלישי – ההצדקה
סטייג' ההיפוך הרגשי לרציונלי.
ההצדקה – הבוחן צריך להסביר לעצמו 'איך קורה דבר כזה?'
באופן מתבקש, ישנה ההצדקה, הרציונלית, ל-למה זה קרה,
מתרחש הליך ההפחתה, הדמוניזציה של המפוטר.
– ימים. - השלב הרביעי – שכחה
לבסוף- ההשלמה, האדישות, ההשכחה.
רגע, רגע, מי זה היה? תזכיר לי?
– השלב האינסופי, שיש לו התחלה, ואין לו רציפות.
לא אני המצאתי את זה,
ובוודאי שלא יכול לשנות את זה –
הליך טבעי אנושי.
כך,
לפני שאני נכנס לסטאטוס ה'מניאק', ה'עצלן', 'חסר היכולות' וה'מושחת',
ההוא ש'טוב שנזרק לפני שהיה אונס זקיינות ומשסייף גרונות עוללים'
אני מבקש לסגור פינה פתוחה,
שברור לי, שבהמשך הפינה הזו – איך נאמר בעדינות – מהווה פוטנציאל מחלוקת,
אהיה נתון לחסדי החמלה, תעתועי השרירות,
מבקש למצות את שיירי האמפטיה וההגינות ולקבל את המגיע לי על פי סבירות והגינות בסיסית אוניברסלית.
העריפה הייתה מהירה,
כעת תולשים, מפנצטים אותי מפה כמריטת שפם, שחי ומפשעות.
הווילון ירד לפני שההצגה נגמרה.
