טרלול טרמינלי, ללא סוף
כבכל בוקר, ביום חמישי במחאה בקפלן 22, עם עוד חמישה, קצת קריאות, מעט נאצות, קללות, לימון נזרק מקומה גבוהה מהבית ממול; אז יוז'ואל.
סביב שתיים עשרה שליח וולט נעצר מולנו. פתח בשאלה. לא זוכר מה. הכביכול שאלה – חיווי נחרץ עם סימן שאלה בסוף, שליח וולט, ברירת המילים, הטון, המשלב השפתי, המראה – סימנים מטרימים, תיוג מהיר – פרופיילינג בלעז, גזענות במקומית – ביביסט.
גם ביביסטים אינם מקשה אחת, באים בכמה ז'אנרים. מכיוון שלכולנו קול יחיד, התצורה החשובה ביניהם, מבחינתי – האם במסגרת פרשנותו ל'חופש הביטוי' ול'סובלנות פלורליסטית' נכללים הרמת יריקה או השפרצת יד.
אינני יודע לפרק את המרכיבים במבחן הביהייביומטרי – אה? נשמע רציני יתר מ'התנהגותי', לא? – ולמען האמת, הדיוק והיושר האינטלקטואלי הצלחותיי בבחינה זו פחותות בכל האמור למהירות האבחנה והדיוק, אני מנסה להעריך האם הביביסט – השימוש ב'זכר' בשל רוב מכריע למגדר – יחרוג מרשותו, ו'יפעיל כוח בניגוד לרצון על רשות האחר', להלן 'אלימות'.
בשונה מחלק מעמיתי הרחומים, שרואים בשאלה פתיח תקשורתי, ושלוּ ואם רק יתנו להם לסיים את הפסקה יצליחו להאיר בתובנותיהם ביביסט חרוף ולהמירו ל… לא יודע למה.
אני כן יודע שאני, הדפיטיסט, בוחר בין התעלמות לבין שאגה titkadem bibist titikadem – באנגלית זה נשמע יותר טוב, לא? – בליווי נפנוף יד מזלזל.
ההחלטה באיזו מהתגובות לנקוט נתונה ל-האם אני כן מזהה באזני הערלות מוזיקלית זרימה, בין הסולו שלו לקרשצ'נדו של, ואז תשתחרר הקריאה, שאותי מצחיקה, כסוג של נחמה לעניים מתענים, לא ענייניים.
לא בקיצור, הבחור חנה מולנו על הנת"צ, והחל שיח מתלהט בעצימותו. כששלושה מאיתנו התקבצנו סביבו.
בחובשי את מצנפת דוקטור ז'יוואגו, הבחור נראה לי כ-מי שלא מהווה איום אלים. עם זאת בשל התלהטות השיח והווליום המתרעם תיעדתי אותו ואת השיח.
שלושה חיילים בסדיר הצטרפו; שני תאומים על א', אחד במדי צנחן, ושלישי על ב' עם תג מודיעין. השלישי, בשיח הזהויות, המשקפופר (האם בני פחות מארבעים השתמשו בביטוי?) נראה לי כמתון, העצור והאינטליגנט ביניהם. הוא נטל תפקיד שלישוני, נוכח לא פעיל.
מדי הצנחן נתחב בין הביביסט לבין שלושתנו בתפקיד המפשר והמגן עלינו המפגינים.
אחיו התאום צעק עלי 'אל תצלם את אח שלי', ואני מצלם, ואז חזר בקול ניחר, מהסרעפת, 'אסור לך לצלם אותו, הוא אח שלי ומגן עליכם', והתקרב, מדי, מאיים זועם.
והתחושה הזו של האלימות שלא ייחסתי לביביסט, נשבה עלי מכיוונו – לא נעים להודות, לך לא 'כפת לי לשקר, את עצמי לא מוכן – תחושת האיום, החרדה הזו של fight or flight התפשטה. והוא לחץ לי על המסך להפסקת הצילום (– הכל מתועד).
הפעלתי שוב את המצלמה, מולו "אני אשבור לך את הטלפון" צרח "אתה לא תצלם."
וכאן אעזוב את ה- he says, she says ואתמצת; הביביסט המחולל התנדף. החל עימות ביני לבין השלושה, כשלחילופין אחד מהתאומים צורח מעמקי הסרעפת, הצנחן מבהיר שהגיע מעזה ומגן עלינו, ואחיו צורח שאסור לי לצלם אותם, אני מאיים עליהם ושיקרא למשטרה.
בחוסר הצלחה אני מבהיר לו שהוא ה'נגע לי בטלפון'. השלישי, המודיעיניק על ב' שנראה לי שהיה היחיד שהבין את הסיטואציה פעה ש'הוא לא נגע, ואם נגע לא בכוונה'.
גבר בגילי עם מבטא ומעיל חום של עולה ותיק מחבר העמים בלוויית צעיר (בנו?) ללא מבטא, התקרב למצב של התחככות איתי כחייץ מהחייל המאיים – אני מכיר את המנח האלים הזה, מחול טרום התכתשות פיזית, משהִייתי במוסקבה – תבע לדעת מה אני רוצה מהחיילים, ושהוא מגן עליהם מפני הטרדותיי. עניתי שלא יתערב שכן אינו מבין על מה הריב – אני יכול לאיים על החיילים במשהו – והצעיר הפציר בי לשתף ב'מה היה', כשלי אין כוונה לשתף אותם. האב המאיים פיזית דגמן וורבלית עמדות עוינות הפגנה בעת מלחמה.
החיילים חצו את הכביש צפונה, לא לפני שהכריזו שהם קוראים למשטרה. הלכו מעט, חזרו, חזרו על כך שקראו למשטרה, אני כמובן עודד אותם לעשות כן, בידיעה ברורה שלא יעשו זאת, ובכל מקרה הלכתי להשתין בשיחי מקדונלד'ס.
לי אין עניין, כמובן, לקרוא למשטרה, שכן 'החטא' הוא בחדירה לרשותי ובהפסקת צילום אלימה. עם זאת, ממש לא מצדיק הבאת משטרה – 'חוסר עניין לציבור' קוראים לזה?
והם התפוגגו. ואין סופ, וגם לא נקודה
סוף דבר
אז זהו שאינסוף.
התרחשות פעוטה, המחשה של בלבול המערכות שאחז בנו, בכולנו, בי, חברה מיליטנטית, מגוננת ומתגוננת באלימות.
תקופה רעה
