הכרה סופית

משך קריאה כ־ 3 דקות

אתמול, מוצאי יום העצמאות צפיתי בדן שילון, המעגל.

מעריך את תבונתו ויושרו של האיש, וכן, שהוא מתייחס לעשייתו זו כתרומה משמעותית ל-

  • הכנסה אישית כלכלית רבת ערך,
  • הטמעתו כאיקונה ציבורית טלוויזיונית,

שכן, אם לא היה כך, אני מניח, היה סולד מההשתכשכות המעגלית, החמימה, המכנייסת אלי לאומיות קונפורמית ממצקת.

ובבוטות-
האיש הנבון הזה, אשכרה, בנחרציניותו, לוקייח על עצמו את תפקיד המערבל, מפעיל כור ההיתוך, בכנסו

  • מפקד חטיבה לוחמת דרוזי שמטיף לערכי ארץ ולאום- רסאן עליאן,
  • אם שכולה אייקון לאומי לאומני שמתנהגת באופן הנערץ על הליברליות ההומנית- רחלי פרנקל,
  • מוזיקאי ישראלי ים תיכוני, שלא לומר ‘זמר מזרחי’ מקופח, שזכה להדליק משואה- אביהו מדינה,
  • זמרת מזרחית שלא- מירי מסיקה,
  • ערבי מחמד שלא רוצה להתנחמד יותר- זוהייר בהלול,
  • דוגמנית אשכנזיה שמגיחה מישראל לחו”ל ו’אין על הארץ’- אסתי גינזבורג,
  • והמזרחית, שבחו”ל, שבאה לספר כמה טוב פה- מורן אטיאס,
  • הכדורגלן הטוב בישראל, שיחק בשתי הקבוצות העיקריות ובאיטליה- ערן זהבי,
  • ובדרנית תימניה שמתנערת מתוויות הג’נדר והעדתיות- מיקי קם,

סיר לילה, לאומי עצמאי. הללוישראליה.

ודן שלנו שואל, חזור והצק,
את אביהו מדינה,
האם התרגש,
ולא מאמין לעדות מדינה שלא,
שכן “אחרי שנים של הרגשה מוצדקת של קיפוח”, “זכה”.

עצוב, מבאס, בעיני, מה שזכה זה בהכרה שקופח?

הנורא, לטעמי, היא ההכרה, שלי,
שלא ראיתי מזור לתחושת מקופחות.

לא זכיתי לראות,
נואש מלצפות,
לחזות במי שקופח-
שלא קיבל את מה שחושב שעליו לקבל בדין, ובצדק ברמת תפישת הערך,
לא ברמת הטובין, על כך יש פיצוי,
ולכך, כנראה, אין פיצוי,
אולי נחמת ההשחחה, ההשכחה ההכחשה, ההשחקה, ההקשחה.


 

מה אני צופה בזה?

עליתי להחליף בגדים ולקחת את המטקה לטניס שולחן.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: