אני מתמיר חביירים מיוצרי חוויות לרפרנס פוינטס

איפה הם הקולים עם ההורמונים הגועשים

סוחב חברים מבית הספר, לא מתנועת נוער.

ראיתי אז קולים. פורצי מסגרות, בריבוי פרצות וגיוון.

מסתכל על חלקם היום: אלה הפרומים – פרומים, מחוץ לגריד. עצוב משהו.

אחרים, כל כך במסגרת, שיש להם סימני נעצים שמכסים את שריטות ההורמונים שגעשו:
חולמני הרפתקאות, במעשה – חתרני שימור רוטינות.

בין היתר

  • נשבעים, לעצמם ולסביבתם שנורא היו רוצים לטייל ולחוות,
  • מייחלים שבשדה תעופה זר יחכו להם עם שלט נושא את שמם, ואם לא יחושו קלי ערך, או סתם אבודים,
  • אם יוצאים לרגע מגריד המדינות המפותחות, פיזית, מרגישים לא טוב,
  • “עשרה ימים, גג שבועיים. מספיק”,
  • מטיילים בקבוצה מאורגנת,
  • לא נוסעים לסיני כי אין שם בתי חולים,
  • מניחים תהילים מתחת למזרון של כל אחד מילדיהם,
  • מצפים שאמונתיהם, חרדותיהם, יכובדו,
  • מרחיבים ביתם בגיל 50, כשילדיהם יוצאים מהבית במטרה לעשות מקום לנכדים,
  • מגיעים לניו יורק ורוצים כל יום לחזור לרחוב 34.
  • מתארחים בניו ג’רזי, נמנעים ממנהטן,
  • מביאים סחוג מהארץ לניו יורק,
  • נסיעה לאיסטנבול ליום, עם מענה לתמיהה, ‘מה יש לי לעשות שם יותר?’
  • בניאגרה פולס, מדלגים על מפלים- הקזינו מעניין יותר,
  • נמים כל יום את תנומת הצהריים בקאו סאן רוד,
  • מחפש את בית חב”ד, לאכול,
  • מקדשי מסורות, משמרי רוטינות, בבחינת ‘לא-זוכרים-למה’
  • אם לא חייבים לא יוצאים מרמת אביב,
  • רובם
    • שמרנים ימניים,
    • שהכלכלה החדשה גלשה מעליהם,
    • נאלצים לנגב את מוראותיה,
    • שאך קודם ייחלו להצלחתם בה,
    • רוצים צדק סוציאלי,
    • ונשארו בעצם שמרנים ימניים,
    • רובם מיליטנטים, גנרלים, בעיקר של המלחמות הקודמות.
Share

השאר תגובה