אני מתמיר חביירים מיוצרי חוויות לרפרנס פוינטס

איפה הם הקולים עם ההורמונים הגועשים

הערכת משך קריאה כ- 2 דקות

סוחב חברים מבית הספר, לא מתנועת נוער.

ראיתי אז קולים. פורצי מסגרות, בריבוי פרצות וגיוון.

מסתכל על חלקם היום: אלה הפרומים – פרומים, מחוץ לגריד. עצוב משהו.

אחרים, כל כך במסגרת, שיש להם סימני נעצים שמכסים את שריטות ההורמונים שגעשו:
חולמני הרפתקאות, במעשה – חתרני שימור רוטינות.

בין היתר

  • נשבעים, לעצמם ולסביבתם שנורא היו רוצים לטייל ולחוות,
  • מייחלים שבשדה תעופה זר יחכו להם עם שלט נושא את שמם, ואם לא יחושו קלי ערך, או סתם אבודים,
  • אם יוצאים לרגע מגריד המדינות המפותחות, פיזית, מרגישים לא טוב,
  • “עשרה ימים, גג שבועיים. מספיק”,
  • מטיילים בקבוצה מאורגנת,
  • לא נוסעים לסיני כי אין שם בתי חולים,
  • מניחים תהילים מתחת למזרון של כל אחד מילדיהם,
  • מצפים שאמונתיהם, חרדותיהם, יכובדו,
  • מרחיבים ביתם בגיל 50, כשילדיהם יוצאים מהבית במטרה לעשות מקום לנכדים,
  • מגיעים לניו יורק ורוצים כל יום לחזור לרחוב 34.
  • מתארחים בניו ג’רזי, נמנעים ממנהטן,
  • מביאים סחוג מהארץ לניו יורק,
  • נסיעה לאיסטנבול ליום, עם מענה לתמיהה, ‘מה יש לי לעשות שם יותר?’
  • בניאגרה פולס, מדלגים על מפלים- הקזינו מעניין יותר,
  • נמים כל יום את תנומת הצהריים בקאו סאן רוד,
  • מחפש את בית חב”ד, לאכול,
  • מקדשי מסורות, משמרי רוטינות, בבחינת ‘לא-זוכרים-למה’
  • אם לא חייבים לא יוצאים מרמת אביב,
  • רובם
    • שמרנים ימניים,
    • שהכלכלה החדשה גלשה מעליהם,
    • נאלצים לנגב את מוראותיה,
    • שאך קודם ייחלו להצלחתם בה,
    • רוצים צדק סוציאלי,
    • ונשארו בעצם שמרנים ימניים,
    • רובם מיליטנטים, גנרלים, בעיקר של המלחמות הקודמות.
Share

הערות? אשמח לתגובתך