משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
סוחב חברים מבית הספר, לא מתנועת נוער.
ראיתי אז קולים. פורצי מסגרות, בריבוי פרצות וגיוון.
מסתכל על חלקם היום: אלה הפרומים – פרומים, מחוץ לגריד. עצוב משהו.
אחרים, כל כך במסגרת, שיש להם סימני נעצים שמכסים את שריטות ההורמונים שגעשו:
חולמני הרפתקאות, במעשה – חתרני שימור רוטינות.
בין היתר
- נשבעים, לעצמם ולסביבתם שנורא היו רוצים לטייל ולחוות,
- מייחלים שבשדה תעופה זר יחכו להם עם שלט נושא את שמם, ואם לא יחושו קלי ערך, או סתם אבודים,
- אם יוצאים לרגע מגריד המדינות המפותחות, פיזית, מרגישים לא טוב,
- “עשרה ימים, גג שבועיים. מספיק”,
- מטיילים בקבוצה מאורגנת,
- לא נוסעים לסיני כי אין שם בתי חולים,
- מניחים תהילים מתחת למזרון של כל אחד מילדיהם,
- מצפים שאמונתיהם, חרדותיהם, יכובדו,
- מרחיבים ביתם בגיל 50, כשילדיהם יוצאים מהבית במטרה לעשות מקום לנכדים,
- מגיעים לניו יורק ורוצים כל יום לחזור לרחוב 34.
- מתארחים בניו ג’רזי, נמנעים ממנהטן,
- מביאים סחוג מהארץ לניו יורק,
- נסיעה לאיסטנבול ליום, עם מענה לתמיהה, ‘מה יש לי לעשות שם יותר?’
- בניאגרה פולס, מדלגים על מפלים- הקזינו מעניין יותר,
- נמים כל יום את תנומת הצהריים בקאו סאן רוד,
- מחפש את בית חב”ד, לאכול,
- מקדשי מסורות, משמרי רוטינות, בבחינת ‘לא-זוכרים-למה’
- אם לא חייבים לא יוצאים מרמת אביב,
- רובם
- שמרנים ימניים,
- שהכלכלה החדשה גלשה מעליהם,
- נאלצים לנגב את מוראותיה,
- שאך קודם ייחלו להצלחתם בה,
- רוצים צדק סוציאלי,
- ונשארו בעצם שמרנים ימניים,
- רובם מיליטנטים, גנרלים, בעיקר של המלחמות הקודמות.
