השגות עם ירון לונדון
ירון, בוקר טוב,
שבטיות? 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'.
אם נחלק את המעגלים האנושיים האנושיים האופפים פרט ל
– מעגל משפחתי גרעיני (דם),
– משפחתי מורחב
– ולקבוצה חברתית,
למה ההתניה של זיקה לבני משפחה מורחבת חזקה יותר מאשר למעגל חברתי?
האם ההתניה אינה הטמעה תרבותית חברתית?
אם תספר לי שביהופיץ התגלה אחיין, נצר ל-מי מסבתותאי, האם זיקתי אליו אמורה להיות גדולה יותר מנניח לאכרם, ערן או לאורי (השכן מולך) שאני רואה כמה ימים בשבוע, ומכיר אותם על גלימותיהם ומגרעותיהם?
הוטמע בנו האינסטינקט ובהמשך סוכני חינוך טיפחו ומיצקו לכדי סנטימנט, שהזיקה תהיה ורטיקלית. לכן יש מסורת, ושבטיות, ולאומיות, ולאומנות, וחוקי לאום ושבות, לא זיקה לאטרלית. אינטרס של חברה, ובעיקר מנהיגיה.
אני concerned לבריאותך יותר מאשר לבריאותו של בן דודי האידיוט (מאחל לו רק טוב, בריחוק צונן.)
זו הטיה שכבר אינה הישרדותית, אף שיש בה היום פרקטו-אינטרסנטיות הישרדותית יותר רלוונטית מאשר הזיקה הוורטיקלית המסורתית.
זו הטיה עניינית – מעבר לאינטרסנטיות מוחשית, אלא מתרומה אבסטרקטית לאיכות חיי.
2/11/2026 9:28
האדם הוא יצור מספר ולסיפור המוצלח יש כוח רב. בין השאר הוא מעצב את גבולות היחדיו הלאומי. חשוב על המונח "בני ישראל" שביסודו הסיפור על אבינו יעקב (ישראל) ואפילו המונח "יהודי" שביסודו הסיפור על איש ששמו יהודה שצאצאיו כוננו את ממלכת יהודה שאליה שבנו אחרי 2000 שנה. חשוב על ששת המיליונים שנספו בשואה. אנחנו מתאבלים עליהם בגלל הידיעה שהם נרצחו מפני שהיו יהודים ולא מפני שהיו חברינו. אפשר להתנתק מהזיכרון הקולקטיבי המושתת על בדיות רבות, אבל זה לא כ"כ פשוט. הסיפור שהוא תרבותנו אוחז בנו בעוצמה כבירה.
2/11/2026 12:39
תודה על התשובה ועל ההתייחסות.
פניתי עם התייחסתי זו אליך, מפני שמייחס לך חתירה לרציונליות.
ככזה, ניתן להתייחס לסיפורי אבינו כמעניינים, כמשפיעים על מוכי סנטימנט, ועם זאת בביקורת רציונלית;
המחויבות שלי לכל אחר – מתוחמת ומוגבלת.
המכנה המשותף הוא בירוקרטי, לא סנטימנטלי שנתון למניפולציות נרטיביסטיות.
לי יש זיקה ברמות שונות לאנשים שונים. יש לי יותר משותף עם משלם מיסים אנונימי בג'סר א זרקה מאשר עם יהודי אנונימי דומע לשמע 'התקווה' בקייב.
לא מתפעל מהאהדה השבטית הזו.
זה כמו אהדה לקבוצת כדורגל, זו אינה אהדה לספורט. זו התכנסות הזדהותית (שבטית).
ואם נלך צעד נוסף; כמה מחבריך (לשעבר) שיתהדרו בהיותם אוהדים שרופים של קבוצות כדורגל (הפועל תל אביב) אציע להם: להציב קלפיות באצטדיון בכל עת, גיאוגרפיה, תרבות ושפה ויגלו שהנטיה להצבעה לימין באצטדיון, תהיה יותר מובהקת יותר מאשר ההתפלגות בשאר האוכלוסייה.
אהדה ספורטיבית היא ביטוי להתכנסות הזדהותית, סובלימציה של לאומנות.
כך, אינני מתפעל מסולידריות לנשים כי הן נשים. זיקה לנשים אפריורית, שקולה בעיני למיזוגניה, הפחתה אפריורית.
2/11/2026 12:58
יש להניח. אבל בוודאי לא תופתע אם אזכיר לך שגם אנשים המוכרים כמפוקחים וראציונאליים שומרים נאמנות למועדון הספורט שאליו נקשרו בילדותם. ההבדל בינם לבין קנאים אלימים הוא שלאנשים האלה יש גם מוקדי הזדהות אחרים. למועדון הספורט אין משקל כבד בזהותם. לגבי אוהדים שרופים ואלימים מעדון הספורט הוא עצם מהותם, העצמה של האני העלוב שלהם, תוכן חייהם, מרכז חייהם החברתיים וגם דרך לפרוק את אלימותם.
2/11/2026 13:38
לגבי האוכלוסיה השניה – באררוררר.
פחות מעניין.
כל מיני בן כספיתים ועמנואל רוזנים (היו בכיתתי, לך יש את המקבילות שלך – יוסי שריד, נניח) דגמנו תוגה קיומית, בהפסד קבוצתם.
בילדותם אמצו את ההתנהגות הזו כי (אולי) חשבו שזה מאגניב להיות אוהדים שרופים.
בהמשך כ ~לא~ בוחן כליות ולב, קשה לי להאמין שממש התבאסו. אולי דווחו כך לעצמם שכך.
תפישת הערך העצמית של כל אחד מהם ודומיהם, על חולשותיהם, כך נדמה לי, פחות נגזרת מהשתייכות לקבוצה שגם הם בזים לחבריה.
להציג עצמך כאוהד שרוף זה (כאילו) cool.
2/11/2026 15:02
פעם ביימתי סדרת סרטים תיעודיים על כדורגל שנקראה "השפיצ'ל הנעל" ולמדתי הרבה על משמעותה של הנאמנות למועדון כדורגל. זה עניין עמוק ורציני ובין השאר יש לו משמעות סימלית. סמל, כול סמל, נושא עימו רגשות שאי אפשר לבטאם במילים. לכאורה, אין שום סיבה לכך שרוב היהודים נרגשים, לפחות בטקסים מסויימים, למשמע ההמנון הלאומי ועומדים בהישמע צפירת יום הזיכרון. השיקול הראציונאלי איננו האופן היחידי שבו אנחנו מנהלים את דרכנו בעולם.
2/11/2026 17:40
אינספק שחתירה לרציונליות מהווה טביעת אצבע תודעתית, בני אדם נבדלים אלה מאלה (גם) בנושא זה.
אכן, אנשים נבדלים ברמת רגשתם לנוכח סמלים דתיים/לאומניים בהקשרים שונים.
על ספקטרום מידת ההתרגשות מסמלים, כשבקוטב נימני אחד נמצאים מי שיטפטפו בתחתוניהם בהתרגשות לנוכח סמלי לאום ובשמאלי אדישים ברמת חשיפה לנוכח טאייער.
קח 10,000 איש ובזוק אותם על הספקטרום לפי עדותם על מידת נרגשותם. כעת, הוסף 100 אנשים *שאתה* מייחס להם אינטליגנציה, היכן *אתה* מצפה שיקננו על המנעד?
אגב, בנך נימול?
2/11/2026 20:31
לפני שאתה מתעייף ממני,
או שכבר עייפות, בהמשך תהליך הנרטיביזציה שגם אינטלקטואלים(?) לוקים בתסמיניה –
למה במונרכיות אלימות במאות שנים קודמות, כשכבר רצחו את המלך/סולטן/ריבון המליכו את מי מאחיו או מילדיו [ולכן הורדוס(ים) רצחו את בני משפחתם]?
מה יש בהטבעה האנושית הזו שאם מסירים ריבון עריץ בכוח, בכל זאת מכתירים מי מבני משפחתו? כמיהה ליציבות?
3/11/2026 16:50
בני נימול וכך גם שני נכדיי. ההכתרה של בני מלוכה בימי קדם כרוכה הייתה במריבות בתוך הקבוצה השלטת ואין לה שום קשר לרצונם של ההמונים. אחרי ההכתרה מוכרז כי המלך החדש הוא בחיר האל (או האלים) והכוהנים מאשרים זאת ומושחים אותו בשמן. אני לא מבין מה הקשר בין זה לבין רציונליות. כדאי לשוב ולקרוא את "הנסיך" של מקיאוולי. כול תורת השלטון נמצאת שם.
3/11/2026 17:40
ירון, ההכרעה על נכדיך, כך אני משער, לא הייתה בידיך.
למה, ירון שלנו, מלת את בנך?
הנח רגע למקיאוולי.
בהגיון שלך; העות'מאנים הסירו סולטן עריץ. למה להחליף אותו דווקא בבן משפחתו, וולונטארית ובהסכמה?
איזה הגיון, איזה מים זורמים למקום הנמוך, זה משרת?
3/11/2026 17:47
מלתי את בני שנולד כשהייתי בן 25 מבלי להרהר במשמעות הדבר, אך לו הרהרתי אני מניח שהייתי עושה זאת כדי לא לבדל אותו מהילדים שבחברתם ייגדל אך, אולי, גם מפני שאני רוצה להוציא את מן העם היהודי הנאחז במעשה הברברי הזה זה 2000 שנה. זו תרבותי, זו מורשתי ולשיקול הרציונאלי אין מקום במגרש הזה. ואשר לסולטנים העות'מניים שרצחו את כול אחיהם, כפי שאמרתי לך זו דרכם של מונרכים מאז ומתמיד. הדברים האלה נחתכים בצמרת ובין מקורביה. דאגתו העיקרית של השליט האבסולוטי היא פן יקומו עליו מקורביו ובעיקר מנהיגי צבאו. כך היה ברומא משעה שהרפובליקה נפלה וכך היה במלכויות ישראל ויהודה וכך בכול מקום עד שגם לכנסיה הנוצרית היה מה לומר.
3/11/2026 18:15
ירון (שאני רחוק ממנו דיי כדי להצהיר ש'את חיי אני מחלק לשניים, חלק אחד שהייתי רוצה להיות מגי'ק ג'ונסון, והשני – ירון לונדון'),
אני מלתי את בני, להתנגדות אימו, מהטעם 'שלא יהיה שונה'.
בני – חכם גדול – מתלונן 'למה?'
בדיעבד, ממש לא הייתי עושה זאת. תקלה.
לא דחוף לי שיהיה (או לא) בעם היהודי,
ולא מקשר תחושת שייכות, רפרנס, לברבריות של קטימת פין, כחיתוך קוהיבה.
מ'זתומרת, שירון יגיד, 'אין שיקול רציונלי?'
אהרון ברק אומר 'הכל שפיט', אמירה יותר אבסטרקטית.
האם יש משהו – כולל אהבה לבת זוג או יוצא חלציך שאתה מחריג מרציונליות?
אני יודע שמונרכים, מקדמת דנא, נפטרו מאיום פוטנציאלי של בני משפחתם.
אני גם מבין שאם עשו זאת, היה רציונל מנחה, שבסיסו הוא מי שקרא תיגר על סמכותם, כהונתם, חייהם, רצה להכתיר מישהו מבני משפחתם.
וזו הנקודה. 'למה?' למה גנרית, אוניברסלית, במגוון תרבויות, הסרת שליט מלווה בהכתרת מישהו מבני משפחתו?
מהו הרציונל האבולוציוני שהנחה לשם, ומיצק את הנוהג?
3/11/2026 18:49
ההחלטות הכי חשיבות בחיי כגון בחירת מקצוע, בחירת בת זוג, בחירת הנשים שעימן שכבתי, כולל זו שהעניקה לי את בני הצעיר, בחירת האישה שעימה אני חי זה 18 שנה, 60 שנות עישון סיגריות, התחביבים שלי והתחומים המגוונים שבהם עסקתי, כמעט כול אלה לא נולדו מתוך שיקול דעת ראציונאלי. מקריות, אילוצים, יצרים, חשקים, רצון לסיפוק מהיר הניעו אותי הרבה יותר מכול מניע היכול להחשב לשכלתני. אפשר להסביר את החלטותיו של שליט אבסולוטי ברצון להנציח את שליטתו, אבל עצם הרצון העז לשלוט אינו נובע מהראציו, אלא מגנטיקה ומתרבות המכתיבה את מהלכינו.
3/11/2026 21:22
להבנתי (השטחית) את מערכת ההפעלה האנושית, הפעולות שתיארת נובעות מאינסטינקטים שהתמצקו לסנטימנטים.
פיתוי למין סועייר, מבוקר טרום התממשותו, בצומת קרה | לא קרה.
החלטתך לצרוך את הסיגריה הבאה, או להבדיל לחיות עם בת זוגך נתונות לבקרה רציונלית אם עשית כך או אחרת.
הנסיעה אינה מהרציו.
תפקיד הרציו לממש סנטימנטים באופן מיטבי ומצרפי, ולבקר לאחור לקראת מימוש ומניעת האירוע הבא.
שליט שואף לממש ולהנציח שלטונו. באררוררר.
זה שערף את השליט, למה רוצה להכתיר במקומו בן משפחה של השליט הערוף?
למה הסטנדרט הזה התמצק במגוון תרבויות לכדי התניית שליטים שהתנקשו וולונטרית במשפחתם שלהם?
האירוע הזה כל כך מובהק, שלא פיצחתי את ההגיון הפנימי שלו.
3/11/2026 21:36
אני לא בטוח שהצלחתי להבין את הטיעונים שלך. זו וודאי אשמתי.
3/11/2026 23:42
😊
ירון יקר,
הרי שנינו יודעים שאם טענתי משהו ואתה לא הבנת, זו עלגות מחשבה או ניסוח, שלי כמובן.
תודה,
לילה טוב.
3/11/2026 23:54
