בעידן הפוליטיקלי קורקט, צרחת אי-הנוחות היא הביטוי בו אני בוטייח אותנטית

חיווי אותנטי

אותנטיות חיוויית

בעידן תקינות הדיבור,
עת מוראות הדיפרסיה,
תקופת העליצות המזוייפת,
זמן הפוליטיקלי קורקט,
עשור ייצור ושחלוף נראטיבים,
עונת הִמנעות מקונפליקטים,
מילניום שימוש ייצוגי מציאות,
פייסבוק כמציאות אלטרנטיבית,
יצירת ערכים עצמונית וויקיפדית,
התמרת ייצוג למציאות,
התייחסות למציאות כייצוג, ותחזוקו כעצמאי,
הקלקת אמוג’י כביטוי רגשי,
לִקְלוק הלייק כאישוש קיומי.
מאת המלים המתוקות, שחוקות,
מעט האמת ולרוב אמירות ריקות,
מציאות אלטרנטיבית ועובדות חלופיות,

עת בה מנוד ראש כפרוזה ייחשב,
שתיקה – כפיוט לירי, ל
עיווי,
צרחה,
קללה,
בכי,
האלמות, העלמות, העלבות השתיקה,
חיוויי אי-נוחות אינסטינקטיביים, עצמוניים, אוטונומיים, וולונטאריים,
בלתי רצוניים, לא נשלטים,
לביטויים אלה מייחס ביטחון ביכולתי להבחין בהם אותנטיות לביטויי מצבים רגשיים.

חיוויי שלילה ואינסטינקט.

חיוויים אדם על עצמו?

פחות סומך עליהם,
לא בוטח בהם,
לא באותנטיות בעליהם
ולא בפרשנותי עליהם.

פגשתי אנשים שמייחים וכאלה שאינם.

את השמחים חילקתי לאלה ש

  • מתחזקים פסאדה,
  • ולאלה שאינני יודע.

כשאני שומע – השמיעה כבר לא משהו – חיווי אדם על עצמו, את הנרטיב שפיתח במהלך חייו ושניסח במזגן, מוטֶה לְמה שרוצה לשדר, מוכן לשחלף את שלו תמורת קבלת זו של אחר, ללא בקרה שיפוטית, אני יכול לקבל את המסר. ויאללה, קדימה.

אז זהו, שלא באמת.

אינסטינקטיבית, לכל גירוי אליו אני נחשף – בכלל ובטח אם קשור לפרסונה חשובה לי – אם הדיזוננס בין המתומלל אלי לבין התמחות התודעתי שלי, בוהק באור יקרות, על רקע עליצות, שאולי מזוייפת, צורח עד החרשת אוזניי,
אני צופה בהתנהלות – הראייה כבר לא אי יא יאי – מקשיב למסרים העצמוניים, האינסטינקטיביים, וולונטריים, אוטונומיים, שאינם נשלטים, כפופים לנרטיב, נתונים לבימוי הייצוג:

  • מידת הנינוחות הנתפשת,
  • הפְּנִיות
    • זמן,
    • קשב,
    • אנרגיה,
  • מידת הקצאת תשומות, זמן, תודעה, אנרגיה, לגירויים סביבתיים מעבר למעגל המיידי עכשווי של תחזוק פיזיולוגי ורגשי ממקסם ערכים השרדותי,
  • מידת עניין ב-מה שלא נוגע מיידית עכשווית,
  • האם יש התייחסות למצב רוח כיישות עצמאית בלתי נשלטת,
  • מידת הריצוד ההתנהלותי – נוירוטיות,
  • כמות, עוצמת, התמכרויות והצמדות לרוטינות, לנוסעים תשתיתיים,
  • ולחילופין ניתוק מתשתית פיזית ותפישתית שמצריכים תשומות תודעתיות מחפשות,
  • מידת השפעת ציטוטים אקסטרינזים על מצב רוחו,
  • מידת האחריות שמשית על סביבתו בתחזוק מצב רוחו,
  • ההתניה לשיח המתמלל על הפרסונה עצמה, אליה פנימה,
    מידת יכולת פרסונה להקצות משאבים ממנה החוצה, לשם קשב, הבחנה בצרכי, רצונות אחרים, סובבים, מידת זמינותה למלאם – הנאתה בחלקה בכך, יכולתה להתרחק מהשורה מיידית ישירה על עצמה,
  • ההתניה לספיחת חיוויים חיוביים מהסביבה,
  • מידת קרבת הנושאים להשפעה רגשית השרדותית על הפרסונה.
  • הומור
    • היכולת לראות חיוויי סביבה בריבוי ממדים, גוונים וזוויות,
    • רגישות הפרסונה להתפש על פי הנרטיב שלה, וחריגה ממנו.
  • דיכוטומיה,
    • האם פרסונה מבקשת את הגנת הסביבה – פרסונה אחת או יותר, לייצובה הרגשי פוזיטיבית, האם נגטיבית, כלומר מתלוננת שלא הגנו עליה מפני חיווי, שכן נגרמה לה תחושה בלתי נעימה,
    • או שלוקחת אחריות עצמאית על מצב רוחה.

בסממנים מחווים אלה ועוד,
בוטח יותר מאשר בעדויות המחווה על עצמו,
וכשרואה, שומע, חש, שסממנים אלה קיימים, בחלקם, ברמת עוצמה שמבחין בהם,
המעיד על עצמו כ’שמייח’, וואללה – לא ממש.

השוס

כמאפיין חיים, על ציר זמן, התנועה על ציר שמייח — לא שמייח, מינורית.

רוב הפרסונות, לחווייתי הבלתי מדעית, נעים סביב מאפיינים מובהקים, די יציבים.

העובדה שמכונים, סדנאות, פסיכולוגיים, מנטורים, גורואים, מאמנים ושאר כלים מוצעים לשינוי מצבי צבירה רגשיים, נפוצים ורבים,
יותר משמעידים על הצלחתם,
מעידים על הכמיהה לטפל במצוקה,
ובהתמצקות הבעיה שאכן לא נעלמת,
גם אם בעליהן מעידים, מקווים, שהם ‘במקום אחר’.

 

ובגרסה המקוצרת – אני בוטח

Share

3 thoughts on “חיווי אותנטי”

השאר תגובה