משך קריאה: 3 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, א', פתיח
טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ב', שכנוע
טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ג', סיבות קיום אמונה
טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ד', משמעות
טיוטא: ויכוח דתי רציונלי, ה', אבחנה
החריץ התרבותי
במרווח בין ההוכחה לקיום האל לבין אי יכולת שלילתו, נוצרה תרבות שלמה.
תועלו לשם (גם) הוגים, פילוסופים, אמנים, ציירים, סופרים, משוררים. חלקם בעלי עומק וגאונות בתחומם. זה יופי. אלה חיוויים אסתטיים יותר או פחות.
אז מה? מה לזה ולהוכחת קיום מושא אמונה אמונה?
רציונליות לא מכילה אסתטיקה מקומית סובייקטיבית.
[אני מוציא במחשבה רציונלית היררכית, מתמצתת מבהירה אסתטיקה.
אז מה? אני גם מת על פלאפל קולורבי ושונא כבד. טעמים.]
בבורותי, את הרמב"ם אינני מכיר כדי לנסות להבין ולהסביר מה גרס.
לתפישתי, לייבוביץ' היה רציונליסט.
הוא רציונליסט שלקח על עצמו עול תורה ומצוות בגרסה מסוימת בגזרה תחומה.
הפריד בנחישות בין אמונתו לבין מדעיותו הרציונליות. הוא לא מהמבולבלים.
למה הותיר תחום בחייו שהוציא ממנו רציונליות?
לא יודע.
מאד מעניין.
מניח שבבחינת החלטה שגזר על עצמו מסיבות לא ברורות.
[דומה לייחוסי חשיבות עליונה בחיי לאיריס, גיל, שי ורוני. שרירות שנובעת מהתניה תודעתית שמייחסת להם את ההשפעה החזקה ביותר על קיומי.]
דת
דת היא סט ציוויים הנלווים לתפישה אמונית.
חילוניות שוללת תפישה אֱמונית וממילא ציוויים.
דתיות נבדלת מאחרת,
- סט הציוויים הפרטיקולרי (יהדות, נצרות, איסלאם), ההתנהלות הלא רציונליות שהמאמין גוזר על עצמו וזאת במטרה לרסן או לרצות את הכוח העליון,
- מיקום הגבולות בהם המאמין תוחם את התנהלותו הרציונלית ומידת גמישותם.
פגשתי אינטליגנטים, המזדהים כ'דתיים', שהמרכיב הרציונלי-אמוני שלהם מוגבר;
"אני דתי מסיבות סוציולוגיות של אורח חיים."
הסבירו לי כמה מהם בשפתם, בנפרד.
לא תופש אותם כמבולבלים.
לתפישתי, בעיקר בשיוך דמויות לעמדות ותפישות נוספות, רואה בנהייה אחרי אמונה כחיווי למצוקה שפירותיה ביאושים, שמתמצת בתפישה האמונית ש'הגיהנום הוא שלב הכרחי להגעה לגן העדן.'
אולי הערכתי ש'לא יהיה גן עדן יותר טוב מעכשיו' מוטעה.
שיוך מצוקה לתנועת התחזקות מאמינים זה רק עניין של האזנה. כולל מצוקה של 'חוסר ייעוד'.
לחיות בכיף ובשמחה זה ייעוד לא מספק? אין ייעוד אחר.
לקריאת: