משך קריאה: 16 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

קרטחנה

פסיכו ו-לוגיה

טגנגה

שוט הטיול

מוי כיף בטגנגה

בצבוץ בטוטומו

מדג'ין, סאן אנדרס וסיום

בהמלצות שקיבלתי לקולומביה היו גם מדג'ין וגם סאן אנדרס. במשולש הטיסות לעיר, לאי וחזרה, לא בטוח ששווה את זה. כך שמבחינת הטיול היו אלה ימים לא ממש חשובים ועם זאת הסבו הנאה רבה.

ביציאה מקרטחנה מבחין בטרמינל ילד עם רטיית משה דיין על עינו. בלוטת האמפטיה חברה לזו של תרגול יכולת הפניה. הולך אליו, לוטף ראשו ואומר "אסטה מוי דפיסיל, פרו מוי אימפורטנטה."
אני חבשתי את הרטייה בגיל תשע שלוש שנים. היום גורסים שהשיטה חסרת ערך, שכן שרירי העין העצלה כבר בוגרים מספיק כדי לעמוד על זכותם להתעצל. אבל הם, הילד ואימו נלחמים. הילד נשאר אדיש למחווה. אימו נמסה.

במדג'ין – שדה תעופה חדש ומודרני, מרוחק מהעיר בדרך מתפתלת על האנדים ואז העיר נגלית. איך אומרים – 'במלוא הדרה' כשהיא עולה על גדותיה מהעמק הצר בו נוסדה לעבר ההרים התוחמים אותה. אם מכונניה כשנוסדה, היו רואים לאן התפשטה היו בוחרים מקום ידידותי יותר להתפתחות, מה שהופך אותה ליפהפיה.

מקרוב, בחלקה העסקי, העיר מודרנית ביותר, בסטנדרטים אמריקאים, כולל מטרו ורכבל חדישים לשירות הציבור. המקום נודע כמרכז טכנולוגי-פיננסי-תעשייתי-ובריאותי – תעשיית ניתוחי הפלסטיקה פורחת – אומרים שכאן הרפואה הפלסטית הזולה בעולם, ועם זאת איכותית. לכך יש שתי השלכות:
1. העיר פורחת כלכלית
2. לכל הנשים מלבלבים להם שתלי סיליקון על הגזוזטרא הפרטית שלהן.
3. לחובבי שדי הענק, המקום גן עדן, כשהתחת המפואר כבר כלול.

מתכוונן לאיזור המוצ'ילרים שהוא גם איזור הבילוי. אכן איזור שוקק ביותר בקולומביאנים בסוף העשרה, תחילת העשרים שלהם.

מכיר שני אמנים קולומביאנים:

1. גבריאל גארסייה מרקז המעולה, במאה שנים של בדידות כתב על מקונדו, עיר דמיונית בסביבות קרטחנה, על סאגת משפחת בואנדיה, על הגשמים האופייניים שלה. סוגת הספרות הריאל-פנטנסטית הדרום אמריקאית. האוהבים, נסו את מריו ורגס יוסה. לדעתי, גם פדרו אלמודובר נמנה על הז'אנר.
2. פרננדו בוטרו. רואה את הכיכר העיקרית של מדג'ין המוקדשת לפסליו. מתייחס במין זוית, גם היא פנטסטית, לתיאור פרסונות ומנציח את דשנות הגוף האופיינית (טרום עידן הפלסטיקה.)

בעיני הפעורות, הערלות אמנותית, בעורות הידע, המייחד אותם הוא שהם מייצרים פנטזיות שהצופה – אני, מייחס להם כמעט-ממשות, נוטה להאמין, בעוד שרבים מהיוצרים הריאליים לא עומדים במבחני התקפות שכתיבתם מזמנת עליהם.

עובר ליד דוכן פירות קולומביאנים שזוכר את הצטיינותם עוד ב- 1985. רואה נתחי מנגו קלוף בשקית. הם זורים תועפות מלח ושופכים ליטרים לימון. מברר, 2 ש"ח. מבקש ללא מלח. משלם בשטר של 4. חצי שעה משם נזכר שבעצם לא קבלתי עודף. בסוף היום חוזר להוסטל. עובר ליד הדוכן. סבא שלי היה אומר, שמי שלא עומד על המקח עצלן. לא לי היה אומר, בינינו לא היתה תקשורת אמיתית – אני לא ידעתי גרמנית והוא לא עברית.

טוב, לא יודע אם עצלנות, אולי, ובכל מקרה ניגש אליו, מחייך ואומר לסניור ששילמתי 2,000 פזו ולא קיבלתי עודף. הוא מאשר בחיוך. לוקח שקית וממשיך.

לא משתגע על הקפה הקולומביאני. את שלי אוהב הפוךגדול,חזק,כוסזכוכית,הרבהחלבמוקצף,אבללארותח. לא יודע לשיר את זה בספרדית.
במוסקבה כתבו לי את הנוסח על הטלפון, הייתי מציג, היו מגחכים, ומביאים על פי ההוראות. (החלב היה שמן מדי, אם יורשה לי להתפלצן, בפ' דגושה. הפטנט באנגולה לא עבד – הייתימראה את ההוראות בפורטגזית שניסחו לי – ומקבל שיט.)
מכירים את אלה שמבקשים "הפוך רותייח?" החלב משנה מצב צבירה. לא סובל חלב שרתח.
נכנס לקפה. שואל איך אומרים את המילה מים חמים יותר מ- 100 סנטידגרדוס? '(ה)ארבידו', נענה.
אה, חיים יפים. מלאי השתדרגויות חיצוניות על השתנמכויות פיזיולוגיות. השתדרגתי בעוד סמ"ק של כיף. כעת יכול לבקש 'לא רותייח'. האמת? נשאר עם האספרסו. הוא מחורבן דיו.

ופתאום באחר הצהריים השמשי של יום א', ללא שום מייל או הודעה מוקדמת אחרת, מפציע לעומתי אופנוע KTM 990 הכלי שנחשב כטוב בעולם לטיולי חוצי יבשות בקשיי עבירות.

כבד, מזווד ומצוייד גולש לחנייה 30 מטר ממני. עט על הרוכב שעוד לא מספיק לקלף מראשו את הקסדה אליה מחוברת מצלמת וידאו. מהאוכף יורד קאובוי אמריקאי, בשארם של קלינט איסטווד, בן שלושים וקצת, מסאן פרנסיסקו, מזה 5 חודשים מטייל בסנטרל אמריקה במסע שייארך כשנתיים. מזוין מכף רגל ועד גביניו בכל הציוד הייעודי והביזארי שיש, כמו שהאמריקאים יודעים, הכי טוב שכסף יכול לקנות, כולל חליפת קבלאר טיילור מייד למידותיו, אלף ושש מאות דולראת.
אני אונס אותו לשבת אתי תחת ההבטחה הלא אטרקטיבית שהארוחה שלו – עלי. בעודו מתקיף כנפי עוף ושתי בירות אני חולב ממנו אלף פרטים שוליים ותובנה משמעותית אחת:
אני יכול לעשות את זה. אולי בהעדפה לסטייל אחר, אבל גם.

באדנות אמריקאית הוא בודק אם אכן אני מתכוון לשלם על ארוחתו כשהוא באמת לא מתכוון שאשלם. אני מצהיר בפניו שזה ממש יסב לי עונג להעריך את מה שנתן לי באמצעות הארוחה הצנועה (כשברקע מנצ'סטר סיטי מפרקת את יונייטד 6:1, אבל מי סופר.)

חוזר בלילה להוסטל שם ממתין לי הבריון שמשמש פקידת קבלה: קרח, בן 42, מטר תשעים ומשהו כבד, ניב זהב, מאוייר מכף רגל ועד ראש בטאטו גדולים, אקספליסיביים – מאוד מפורשים, לא מצריכים שום פרשנות של קווי מתאר כחולים ואדומים לצלבים, דגלים, ותמונת 2 בנות קטנות.

"אתה מזהה את זה?" שואל באנגלית מצויינת במבטא זר, עם ראש מוטה שרומז שכדאי שאענה את התשובה הנכונה, בעודו מחזיק את העט שלי.

וזו, העט, סוגיה מהותית שלא לומר דרמטית. מאז שנמצא עם מחשב המקסימום שמשתמש בעט זה לחתימה. מאז לפני חודש, בספטמבר, בו עף לי מהאופנוע המונבלאן הנובע שידידי הנערץ קנה לי לפני 8 שנים, אני מסתובב עט-לֶס. בטיול חזרתי להשתמש. שמתי כשמסרתי כביסה נותר על החולצה.

וזה המקום להוסיף שסך הנזקים שכלי כתיבתי האבודים, מושבתים, דחויים, נשכחים, מכתימים משפריצים ומלכלכים משמעותיים להוצאות הטקסטיל וחידוש הגרדרובה, מרקיע שחקים, קורייע כיסים.

עוג שלנו מראה לי את הכתמים שהבגדים שנתתי לכביסה הודות לעט הסבו לו. לבגדים שבדיוק קנה לפני שבועיים. חדשים. ושלבגדים שלי אין ולו כתם אחד. וואלה, כתמים. אפורים, שעם המשקפיים אני בקושי מבחין. אבל הראייה שלי כבר באמת לא משהו.

הסיטואציה כל כך משעשעת אותי והשעה כל כך מאוחרת שאני צוחק,
ומוסיף, שאם לבגדים שלי לא קרה כלום מהעט שלי, סימן שיש צדק בעולם.
והוא, הוא מתבכיין לי שכנראה האלוהים הוא באמת יהודי.
ואני בנדיבות רליגיוזית-אוניברסלית מתקן אותו, שזו ההוכחה הסופית והחותכת להיעדר המקריות ולעצם קיומו של אל, לאו דווקא האלוהים במתכונתו היהודית,
ובנדיבות קולוסאלית אך לא פרטיקולארית ש"אני אפצה אותך."

אני בוחן את בגדיי – לא דובים ולא יער, אבל כן כתמים ודיו. איפה האל שצריך אותו? גם הם לא קופחו וחטפו את מנת כתמיהם. הוא מכרכר סביבי כדי לדעת מה אני מתכוון לעשות. אני אומר לו רק ש"נדבר מחר, לפני שעוזב. ב- 6 בבוקר." והולך לישון.

כל הלילה, הוא בחברת שני מוצ'ילרים זכרים ואחת נקבה, שותים, מעשנים ולך דע מה עוד עושים בפתח חדרי – הדורם ל-12 שבו אני הישנן היחיד, לשמע אומצט אומצט, טראנס מחריש אזניים. יכול להיות שדמיאניוק שומר עלי שלא אֶמָלט?
אמנם ישן, אבל כשקם להשתין רואה אותם.

ב- 6, העבריין ממתין לי. מספר לי שנידון ל- 12 שנים על סחר-סמים בנורבגיה, נמלט לקולומביה, נתפס, ישב שנתיים וחצי "וזה לא חופף" לנורבגי, מקונן, ועוד ארבע מאות שמונים ומשהו יום הוא יוכל לשוב לנורבגיה, מוסיף וזאת התמונה של התחת של אשתו, מראה לי את הפייסבוק עם התחת של אשתו, לשעבר.

ה'לשעבר' מתייחס לאשתו הקולומביאנית ולשדיה הנישאים בהווה, שכן היא כבר לא אשתו, והציצים המפוארים ששילם עליהם בדיוק ששה שבועות לפני שנטשה אותו ולא הספיק ליהנות מהם, המאהב האמריקאי שיירטה הגדיל לה אותם עוד יותר, הוא מתמרמר.

והבנות הנפלאות שמקועקעות על זרועו הן בנותיו שאימן המרושעת, אליה היה מוכן לחזור עכשיו, לא נותנת לו לראות או לדבר איתן, כבר שנה.

טוב, אני קצר בזמן לסנטימנטים, אני לא מזליף מהמחצב הזה מספיק למי שחשוב לי, אז שאשפריץ על הפֶּעזֶעוונְג? מתקשח תכליתית, משלם 80 ש"ח על המלון, ופונה להסתלבט עליו – "בקשר לבגדים, סניור, תביא, נראה ת'קבלות."

מה קבלות? הוא נבעת, זה מהשוק!
טוב, אני מתרצה, מה הנזק? הוא מתחיל לחשב לי, פופציק זחציק ודרייסיק, ואומר 30,000 אלף דולר, יעני מתבדח, 30,000, פזו שזה 60 ש"ח.

שולף, נותן לו, 'תקנה בזה בגדים לא אלכוהול או סמים' אני מתנשא עליו.

זה סוחר סמים זה? הרכרוכיאדה הזאת מוציאה שם רע לקולגות.

טס ל סאן אנדרס. לאי צורת סוס ים. כביש מקיף של 27 ק"מ. 66,000 תושבים, חצי רייזלים שרוצים עצמאות. קיצור שמייח. כשמסתכלים מרחוק, לים שבעה צבעים. מקרוב, שקוף כמו אקוואריום.

שוכר אופנוע, רוכש עצמאות, וטוחן את האי. החדשות הרעות – שוב, לא בטוח ששווה להגיע לשם. הטובות: נהניתי מכל שנייה; המקום יפה להפליא, מזכיר מה אילת הייתה יכולה להיות, ולא תהיה.
בכתיבה בנקודה הכי דרומית של האי, אחד המקומות היפים שהייתי בחיי, ניסחתי לעצמי כמה רוצה להמשיך לשוטט בסנטרל ובדרום אמריקה. על אופנוע.

מסתובב ביום האחרון בקרטחנה. כבר ב- 1985 ידעתי שהמקומות רחוקים מדיי מכדי לשוב. את התוגה הנלוויית לידיעה שאת קרטחנה יותר לא אראה מפצה הידיעה שבתי עברה את הטסט ויש לה רישיון נהיגה על דו-גלגלי.

סיום

גשמי ברכה

יום אחרון, עוד 3 שעות מתחיל את המסע חזרה, קרטחנה-בוגוטה-ברצלונה-תל אביב. באסה.

לאיזה שבט אסקימוסי יש כמה תריסרי מלים לתאר 'לבן'. מניח שלקולוביאנים אמור להיות מספר דומה לתאר גשם ובוץ.

יוצא להחליף כסף אחרון, ספור להוצאות.
יורד שעה גשם. זה לא גשם שאני מכיר.
נמצא על בלוק מרכזי יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. סביב לבלוק נקווית שלולית בעומק יותר מהמדרכה, שכן מדי פעם המים עולים על גדותיהם, ברוחב של כארבעה מטרים.

שואל את אחת מבעלות הדוכנים כמה זמן ייקח למים להיקוות כדי שאפשר יהיה לעבור. ארבעים וחמש דקות, היא משיבה, אבל רק אחרי שהגשם יפסיק.
מייחל למונית שתעבור, מעט מדיי ומרוחק מדיי.

מכיוון שכבר סוכם שהכורח הוא אבי ההמצאות, בהפוגה מהגשם מופיע איש מבוגר עם משטח עץ, פלטה, לה ארבעה גלגלים וארגז שמשמש ככיסא.
מייד נוצר תור משני צדי המים, אני מספר 3, והאיש מעביר אנשים מצד אחד לצד שני, ברצינות תהומית לגיחוכי הנוכחים. הוא כל כך מיומן, שאת ה-40 א"ג שלי למרחק 4 מטרים שאורך ברוטו 15 שניות, הוא גובה טרם עלותי על כלי רכבו.

מה האיש עושה בעונה היבשה? מעריך שסותם את תעלות הניקוז.
ומה עושה כשאין גשם? משער שרוקד את ריקוד הגשם.
וכשמטפטף? מניח שמזריע עננים.

לא שם

במסגרת השלמות להשכלתי הנבערת, נחשף לראשונה לפיטר פן של ג'יימס מתיו ברי, שב' נתן לא' ויירטתי זמנית אלי, הגרסה המוערת (- עם הערות):

• רגשי נחיתות מול היכולת הפנטזיונרית של בארי; המיומנות של האיש לגעת בפכים של ההתנהגות האנושית, החריצות התיאורית, מעוררת את קנאתי.
• רגשי אשם מול הרצינות, היסודיות, העמלנות של גילי בר-הלל סמו, המתרגמת. זה לא רק התרגום, אלה אוסף הביאורים וההערות שמוסיפה לספר מראה לי עד כמה לא רק שאני לא שם, אלא כמה אני רחוק.

המדיום הוא המסר

מרשל מקלוהאן באמירה, לטעמי, חשובה בסדרי גודל של 'הישרדות המותאמים' (את התיאוריה הגה הביולוג צ'ראלס דרווין ואת הביטוי טבע הפילוסוף הרברט ספנסר), אמר ש'המדיום הוא המסר'.

בעבר גרסתי, שלקריאה מנייר יש זכות קיום כל זמן שלא ניתן לקחת מסך לחרבן.
בעידן בו מסכים הותאמו לכניסה לחדר הכי קטן, גם תקשורת בין-אישית נקראת, הסתפרה לכדי 70 תווי מסרון.
חמושים בסמארטפונים, מניח שמעטים שרדו את תועפות הטקסט שעף ישירות למסכי המגע, שבניגוב אצבע עוברים לגירוי אחר. חלקכם לא שרד את המלל, אחרים העדיפו שאקצר והיו מי שייעצו שאתמצת.

כאותו יצרן פאות נמרץ בפרסומת מיתולוגית אמריקאית מהסבנטיז: מעיד על עיסתו, לפתע, תולש את פיאתו מראשו, חושף קרחתו ומצהיר: "אני לא רק יצרן אני צרכן!"

לבד

הצעתי לכמה אנשים להצטרף אלי לטיול. כקבוצה.
היה נראה שכל מי שהוצע לו – רצה להצטרף.
שורה תחתונה – מתעב את הביטוי המצמצם הזה – כל אחד וסיבותיו המצויינות איתו – באמת נורא רוצים, ודינמיים וכאלה, אבל בדיוק המים זרמו למקום הגבוה, וכדור הארץ הסתובב על צירו הפוך מבדרך כלל, ויכול בכלל להיות שזו חֶבְרָתי העגומה, אבל בפעם הבאה… – נותרתי לבד.

לטייל לבד זה אחרת; חזק יותר, גחמני, מועצם, עיסוק אינטנסיבי בעצמי, באינטראקציה עם הסביבה, כשהשותפים לא צורכים תשומות, אך גם לא חולקים חוויות ואחריות ואינם מביאים את הטובין של הערך המוסף האישי שלהם ליצירת סינתזה בעלת ערך.

ביושר אינטלקטואלי (- תשומה במחסור דווקא בשל ביקוש נמוך לו) ב-לבד, נמנע ממני הסיפוק הפטרוני של מימוש יכולת יצירת חוויה משמעותית לאחר.

זה לא אני

אם תסתובבו בקולומביה ותראו אלטער קאקער משוטט לא מסונכרן, תוהה, תועה, טועה ומטעה, פאתטי במכנסיים קצר, עם כובע בייסבול מטונף ואידיוטי, מתמלל את עצמו לדעת, מעיק על אחרים, ושנראה לכם מוכר, זה אולי דומה, אבל זה לא אני – אני כבר מעיק במקום אחר.

 

---

אוקטובר, 2011