על הסוס, קובה 2009

משך הקריאה: 32 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה

יום רביעי, 5/8/2009

סנטיאגו דה קובה – לאס טונאס, שמיטה מהגריד

זה היום שבשל כמותו אני מטייל; התנועה, החוויה, ההחלקה על, מ-הגריד, מאבק ההשתלטות על הסיטואציה והחזרה, בשאיפה לאיבוד מינימום משאבים וספיחת מקסימום חוויות. ותובנות. ‘קטעים’ הוא הערך הנרדף. העניין הוא, שלתכנן אירוע כזה מראש, זה כמו לזייף שירה במכוון – אוקסימורון. כלומר, תמיד אפשר לנסוע בכביש נטוש עם פחות דלק מהמספיק להגיע ליעד, אך זה, איך לומר – סוג של טפשות. את הטפשות שלי אני רוצה כבדה, לחה, רוטטת, מצחיקה, בוהקת, ששמח לחשוף אותה, לא איזה דרדלע מוצנעת בחסדי ההסתרה.

היום בסנטיאגו דה קובה מתחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה.
ה’, שהיה תגובתי דיו להגיע אלי לקובה כשאמרתי לו “ה’, אין דברים כאלה. בוא!” חושב מחוץ לקופסה ומציע לדבר עם בעלת הבית.
כל בעלי הבתים אליהם נחשפתי – לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שעבד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציו-קומוניסטים, כן?
מביאים את הכובסת. היא מנפיקה חוות דעת מקצועית –

  • 20 דקות עמל כביסתי – שלה,
  • לאור תנאי מזג האוויר, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני – עלינו.
    סוגר איתה מחיר, יאללה – ואמוס במקומית – לעבודה.

ה’, גבר רציני, רגיש, אמן. לא גדל על ספרי מטיילים – מחברות מטונפות במסעדות קוסקו, ארקיפה, קוצ’במבה וכאלה אתרים דרום־אמריקאיים, שנעלמו יחד עם ארידור בשנות השמונים, אך השאירו טרמינולוגיה שכדאי לקחת בערבון מוגבל וגרגיר מלח, של חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש”מקום רוחש סצנה מוסיקלית” הוא הבטחה לחוויה אמנותית, ולא לשניים־עשר ברים, שבחלקם קהל של חצי תריסר אנשים, לעתים פחות, שנדים ביגון לזמרת מעיקה. קיצור – האיש הטהור, נטול הציניות, ללא רוע, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.

הקפנדריה לניקרו תאריך את הדרך ממקומנו להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת, והתנועה בכבישים עוד פחות טובים מהמחורבנים בהם נענו. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע.
לי חשובה התנועה כמצע לעיקר שעליה הקטעים. יעד זה או אחר – פחות.

מתייעץ עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט האופטימי – ‘מוי בלה קמינה‘, הוא מוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך שאינני מפענח ממנו דבר, מה שלא מונע ממני, כמובן, להניע את ראשי בחריצות, בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים – לא זוכר, אך היה זה האות הראשון לבאות שיתרגשו עלינו.

צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. משלם לאיש הביטחון – ההומלס ששמר על המכונית בלילה, שמראה לי, שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן, בהמשך יאומלל, מצוחצח כרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובנית. כשאני מבחין ששטף את המכונית אני צוחק. אולי שיעביר את מצבת-צי-שליש-תריסר-הדו-גלגליים של משפחת דיקמן גם טסט?

משלם לו את ה-2 וקצת $ המוסכמים. הוא פוער בטקסיות את המראה הימנית, מפסק ברשמיות את השמאלית, וכקצין בטיחות מיומן, מחווה לעבר הצמיג הימני קדמי שמוציא מעצמו את ניפחת שאריות תכולת האוויר שבו באטיות נחושה. אני נפרד ממנו באמירה שיסדר לנו עמית כמוהו, איכותי ומחוייב למשימה, בערים הבאות – לא בטוח שהבין, שכן הבעתי את משאלתי בעברית. וללא קול.

נוסעים לחפש תחנת דלק ואוויר. בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שיהיה אוויר? מוצאים רוח. מאחורי התחנה מוסך צביעה, יש אוויר. מתכווננים למשאבה.
ה’, יוצא לצלם, להאכיל ולהשקות את דרקוניו התודעתיים. אני מנפח בעזרת אחד המכונאים, שבודק לחץ אוויר.
אין תחנת דלק, שליש טנק, לא מתעקש לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.

יוצאים לדרכנו, חווים נסיעה מרהיבה לאורך החוף. שתי מכוניות עברו מולנו. זהו. עוברים על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בשכונות ישראליות פריפריאליות, רק יותר גבוהים משני הצדדים של גשרים.

ההוריקן שבר שני גשרים באופן שנוצר וי דו-ממדי: V אנכי באמצע אורך הגשר, < אופקי לרוחבו. אמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך.גשר שבור קיצור – שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. רמז שני לבאות.

ואני דוהר. הכבישים – איך לומר – לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר קונצפטואלי. הדלק אוזל. ה’, שאמון על ההמשגה, מתמלל, ‘מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר’ על נהיגתי האגרסיבית. כאשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית, להלן אחאנא”ר, לא ברור לי מה עלי לעשות עם המידע: ממד צולב של ערך המהירות המושגת למול ערך הזהירות הנשאפת.

תקלה שלא עולה בבריאות נפשית או פיסית או על כמה מאות זו חוויה.
תקלה שלא עולה בבריאות נפשית או פיסית או על כמה מאות זו חוויה.

פרקטית? אני תוהה, האם לשמור על המהירות או לתייק את ביקורת ה’ באינבוקס ‘אמרתי לך’ במקרה תקלה, שהאמת צריכה להיאמר – אינני ממש חושש שתקרה, ואולי אף בסתר החשק אף שואף לה? ריטה, אמי הייתה אומרת – ‘יאיר אתה מתגרה’. ואם אכן התקלה תקרה – הרי אני בגישה שתקלה שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית, ופחות מ-1000, לא-חשוב-איזה-מטבע, זו חוויה. ולשמה אנחנו פה, לא?

לאחר כ- 70 ק”מ, על ריח הדלק, מגיעים לכפר. שם, חבויה בין עצים, במעלה גבעה, תחנה דלק. מתדלק. ה’ מצלם. שותים משהו. בחנות אני מעיק תקשורתית – בספרדית, כן? – על עובדת מטבח מקומית ועודר בתפישותיה את הקריירה, על בעלה וילדיה, אפשרויות קידום חזויות, לאור השינויים התעסוקתיים הגלובליים, פוליטיים והאתנו-סוציולוגיים הקובניים לוקאליים בגיאופוליטיקה העכשווית.

ממשיכים.
ה’, שלא אהב את חפירתי לגברת, גוער בי על שאני מטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות ריקציונריות נוסח המאה ה-י”ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובנים מיד עם השתחררותם מעול הבל נשימתם של פידל וראול המתנדפת לאיטה, לקיצם. והוא ששמע לדינו, מאשים אותי שאני ממציא מלים, מתעלם מחוקי דקדוק ובורא להג חדש. על כך אני משיב ‘אלוהים ועוד כל מני אחרים עדים, שאכן עשיתי פשעים חמורים מאלה.

רמז שלישי: הכביש מגיע לים. שני מטרים ממנו. אנחנו מפקפקים אם אכן זו הדרך… ה’ יוצא לצלם. אני מתקדם. שוקע בין חלוקי נחל – אין נחל – חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ ‘קדימה אחורה ימינה שמאלה’ – מתחפר, שוקע. הגלים המתנפצים מלחלחים את דלתות הפולקסווגן פולו האמפיבית, מחלחלים פנימה, נקווים על רצפת המכונית ההולכת ומתמסכנת, נוסעת מקרקשת ונגרטת.

כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מגיח מולנו מהדרך השוממת. אנחנו מוודאים איתו שזו הדרך שבהמשכה נמצא הכפר ניקרו. האופנוען מאשר,  ועוזר לנו לדחוף. נחלצים. מולנו מופיע ג’יפ. אנחנו חוסמים לו את הדרך הצרה. פקק. הוא עושה רוורס. רמז מה רמז שאנחנו לא עושים את הדבר הנכון, לא חוזרים 100 ק”מ.

ואני שועט. קדימה. כנהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. מתעלמים מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שמקרצף ברעש מחליא את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, ‘שאסי’, ו’קארטר’. ואני מרגיש כמו ג’ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונלית של הנהגים בשנות השבעים בישראל, ברשת ב’.

מבקש לא לספור לי את גירוד השאסי כרמז, כבר היינו 120 ק”מ מהיציאה.
אין מצב שחוזרים.

בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, אלא 30 ק”מ מהעיר פילון, כשיכור בטוח ששולט במצב, אני מבחין בסיבוב. לא במיוחד מאיים – ראינו מסובבים ממנו. משום־מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה בורות רחבים, או, שהבורות היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו בסביבתם. בכל מקרה, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הגלגלים אחזו מרחב אופקי כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים והאחרים בגדו בייעודם ונטשו את הקרקע. והכביש, כנכתב, לא סלול ואין אספלט, ללא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, בוינג, מכה יבשה, ואחת רטובה.

אני שומע את גרסת ה’ לְ-‘אוי ווי זמיר’ של אמי, שבשנות השבעים היתה בוחנת באותו מבע אימה הטבוע בתודעתי, במקביל לאהבת ילדותי – חמש שנים רצופות בכל קייץ, עוד פעם יד שמאל מדולדלת – כף-יד, מרפק, עצם הסירה, שבורים. זה מין תמהיל בהלה של ה’ המכיל חשש לשלמות המכונית, גְעָרה בי, צער על התפרעות הפריזורה המטופחת שלו, איום נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, חרטה על מה פיתה אותו לצאת מאזור הנוחות שלו מהקפה בתל־ אביב, עטופה בחמלה הוליסטית על מצבו האקזיסטנציאליסטי המתדרדר אל עברי פי־פחת, כעת.

לא להיבהל, הנהג שלנו חברה’מן, אולי לא ייקח אותנו לתימן, אבל לתיז אל נאבי קובני – כן.
במיומנות של מהמרים משתלט על המכונית.

אז זהו, שלא.
אנחנו מתקדמים, שומעים צִפצופיאדה, רואים הִבהוביאדה.
נעצרים, יוצאים מהאוטו, לסקירת מנהלים.

ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, ועם זאת הזהירות וההתראה לנבונים. שובל נוצץ של טפטופי שמן משתרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן נשפך בדיוק כאשר אנחנו נעמדים לידו, בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כקְרֶמָת אספרסו איכותי.

oooppst, סבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נצפה נוטה ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בְּשול, נשען על פאנצ’ר מגולגל, כסותם את הגולל על תנועתנו.

ה’, בחזות האל הזועם, ואולי גם בחסותו, זועף, מודאג, מכורכם, תוהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילתי שזה עתה התרחש. אני – החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו עם הקטע, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדרנלין העליצות המהולה בחרדה, גואה. בשביל זה הגענו, לא?

אני אומר לו, לי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-‘נכנסים לנוהל חירום.’
מה זה  נוהל חירום? אני שולה את חוזה שכירת המכונית מתא הכפפות. מנסה להתקשר למספר הטלפון הנקוב למקרי תקלות. שומע את הגרסה הקובנית בספרדית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter. ואז בוורסיה האנגלית.

לאחר כמה ניסיונות, אני מבין שהקליטה היא על הבקושי והבערך. יש צורך לחייג לאיזשהו אזור חיוג שאינני יודע מהו. פן המעשיות הרדום שבי מתעורר – אז חובש ת’כובע.

אני מעדכן את ה’ שיש לחפש את גריל הפלסטיק. בשם היעילות אני מנסה לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית תוך כדי חיפוש הסבכה. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000. יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אך הכובע במקומו.

לאחר כ- 100 מטר הליכה מונח לו עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.
ממשיך ללכת. עושה הערכת מצב, כמו קיסינג’ר – רי-אססמנט:

  • נשמטנו – בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנטית, למען האמת, מהגריד.
  • במישור התנועה – עומדים.
  • אספקט הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ.
  • ממד הזמן – לא יודעים מתי.
  • הוצאה כספית – לא ברור כמה יעלה.
  • מחוזות ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.
    • לי- שמחה וששון,
    • לה’- צער ויגון.

עגלה עם סוס עוברת. מנופפים האחד לשני – לא לסוס, לרכב – לשלום. מתון כזה, כמו לעמיתי לבטלה בקפה אלקלעי – מין ‘ראיתי אותך, אתה אותי, באמא’שך בוא נישאר כל אחד בעיסוקיו הטפלים חסרי התוחלת והתועלת, אתה תשמור על ארשת עסקית חשובה ואני אעטה ארשת חשיבות עסוקה.’

הולך, על פי זמן, כשלושה קילומטרים. לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא סבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.

משאית תכולה עוברת. טרום 1956, שנת ההסגר שמעבר לה לא יובאו רכבים אמריקאים לקובה. עושה לה סימני מימיקה בינלאומית של בקשת עצירה. נעצרת. פותח במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול: “מי קוצ’, אל מאכינה, אסטה טודה פאקקטע. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?” ואז נותן קוועץ’ לחץ נוסף על שלפוחית הרגש – “נססיטו, פור פאבור”. נהגוס נעתרוס בניד ראשוס לחיוב. מניח לסבכה, שלא תשוב אלי, כעלומי, כתסרוקתי, שחלפו ללא שוב.

עולה ל-מאחורה לארגז, מצטרף לנער עם בגדי מלח ודרגת עוגן צהוב בכותפות. המשאית נעה ואני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, מחלפות שיער גבותיי ונחיריי מתבדרות להן ברוח. מדמה עצמי על ירכתי ‘סנטה מריה של העיבור ללא חטא’, ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג’ריקן המפונצ’ר מאיים לקרוע לי ת’פרצוף. צחוקים.

על גשר הפיקוד, אני מנסח אסטרטגיית פעולה:
נטילת חפצים מהמכונית הננטשת לעיר הקרובה לשם טיפול במצב.
הערכת נזקים: תקרת הנזק הישיר – אובדן הפיקדון על המכונית, כ- $170. בקטנה.

מנסח טקטיקה – מה אומר לה’, מה לנהגוס.

מגיעים לה’. הנהג עוצר, “אספרה פור פאבור” מבקש ממנו לחכות. פונה לה’, וסח לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, שניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.

אופְּסט.
ה’ בכלל בסרט אחר, בסצנה אחרת בעמוד אחר של הסקריפט. אל חרון ונקם פותח בזעם,
“אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי.” מטיח בי.
אני מתאבן. אין לי לא דיביזיות ולא את ה’. אני מתקפל מחשיפת אי-הנוחות שנגרמה, שאני גרמתי, לו.
לא לכך התכוונתי. מבין שאין עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות.

ה’ משנה להוראות מעשיות “לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק”מ מפה יש מלון.”

אני עולה למשאית הממתינה. מתקדמים. מייסר את עצמי על שביאסתי את ה’, על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאנא”ר, אני די חלש בתחושות אשם, אני מפתח תחושה נוספת, חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן – בשל צער פגיעתי בה’, במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה’, המְגנְרֶל את המלחמה הקודמת, התאבנתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית, וזאת במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה, אף יותר, שכן התפצלנו. מכיר את המחוז הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, נכשל מלאתר את הכשל ההתנהלותי בזמן אמת ועושה זאת רק בדיעבד.

לאחר נסיעה של כחמישה קילומטרים, כניצול אניה טרופה הנישא על רפסודה מִטלטלת הצופה בחוף עטור דקלים עתיר כובסות חשופות, רואה אנשים. לאחר חמישים קילומטר בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על האתגר והקשיים הצפויים להם, נראים כח”י בני אנוש המאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, רואה מלון על צלע הר, כשלושה קילומטרים ממני.
כשמגיעים מול כביש הגישה אליו, אני יורד מהמשאית.

בעודי ממתין לרכב, מעיין בטלפון ומבחין שה’ שלח סמס: “דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעיה שולית. חבל”ז. יש במלון במרחק 8 ק”מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל.” לא צריך שמע או אותיות אדומות כדי לזהות את הטון.

on the horseבינתיים מתקרבים סוס, עגלה, עליה אבא, אמא וילד. עוצר אותם ומסביר שאני צריך טלפון. אלה, בנדיבותם, מורים לי לעלות.

אני על לא מעט – על מאת, אם לדייק, קילוגורמיי מטפס על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור.

זו, העגלה, מחשבת להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעת שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגורמת לבהמה השדופה על ישבניה הגרומים ורגליה האחוריות הכמושות להתרומם, כך שלסתותיה הצפודות נושקות לֶעפר שלפניה.
בצער, שמחה, השלמה, אני מציין לעצמי שחוקי הפיזיקה מתפקדים גם בחלק ומצב זה של העולם, ובסיפוק, שהסדר הקוסמי ממשיך לתפקד.

ואני עולה, ונע למרכז הכובד של העגלה, לשחרר את הסוס מתנוחתו. צוחק. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד; אני על סוס ועגלה. בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הצפונית של דרום הסנטראל פארק, לא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה.
המקומיים הטובים לוקחים אותי כשני קילומטרים לאחור, יורדים מהכביש ונכנסים מאה מטר לשביל בית פרטי.

בבית משפחת הרננדז אני עושה את הטלפון הראשון.
כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי.
לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שזו שענתה לי תיתן לי.
מתקשר.
לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שאני נמצא בה, אבל תיתן את המספר.
מתקשר בשלישית, שכן במספר שנתנה אין מענה, מבקש ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ותחזור אלי. היא מסכימה.
מתקשר ברביעית, תופס, אומרים שהם שיגיעו, מעביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים.
והכל בספרדית הכוללת חצי, גג תריסר, מלים, כן? איזה כייף.

נשוך ניסיון, אני שולח לה’ סמס: “יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל הליך איתור. אעדכן.” ה’ המעושת מחזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, ומוסיף הוראות ‘לגרור למלון, להמשיך לעדכן’, וש‘סוללתו מתרוקנת’, עובדה נהירה לי, בצייקנותי רשמתי לפניי שבלילה הקודם לא טען.

מריה משקה אותי קפה, מעדיף מים – מתבייש לבקש. מתגמל כמשכורת שבועית של רופא מקומי. חוזר עם הרכב וסוסו לכביש.

מעדכן את ה’. זה לשמחתי, שב להתניותיו ושולח –

“קיבלתי. ברר, אם אפשרי:
1.הפרוצדורה הכוללת.
2. קידום מקומי של הרכב והציוד למלון.
בהצלחה.”

אני משיב מהשטח למפקדה, לפני שאקבל הנחיות אסטרטגיות נוספות שאולי ארצה אך לא אוכל לבצע ב-“ממתין למכונאי מהיישוב הקרוב, להערכתי תוך 45 דק’ אצלך. אני על סוס ועגלה, לא במלון. “זו
מן גרסה של ‘אנחנו על הסוס‘, שהתקבעה לי כחיווי לקיווי אופטימי טרום אסון כאוטי המתרגש על המצב; ידידי הנערץ ניפק אותה לאזני לראשונה בלילה קפוא בשמי פנסילבניה, כשחיפשנו ואנסנו סימנים לשדה תעופה בעודנו מרחפים בססנה 172 מג’עג’עת, שחודשים אחר כך ריסקתי על המסלול, ולא מצאנו.

ה’ עונה “יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק.”

בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה החותכת והסופית לקיומו של האל, בגרסתו החמלתית, מיטיבה, קתולית, המתחשבנת], מגיעים המכונאים. מסמס לה’, “חזור, אני במכונית עם המכונאים.”

ה’ ואני חוברים. על פניו, תרתי משמע, אותות הקלה. המכונאים החביבים בוחנים את המקרה. מבינים שלא יוכלו לפותרו במקום. אנחנו מעבירים את הציוד למכוניתם, במיומנות של מי שעשו פעולות אלה פעמים רבות, הם מחליפים גלגל, קושרים בחבל את שתי המכוניות, וגוררים למוסך שירות דרכים כמה קילומטרים משם.

במכונית אני משתף בתמצית את ה’ בקורותיי, הוא משיב בפירוט על תכניתו האוטונומית לגרור את המכונית. את שיחת הפוסט-מורטם המלאה, ‘יחסינו לאן’ בהבנה שבשתיקה – דוחים.

ה’ חוזר לעצמו. סופית. מצלם את הסיטואציה. אנחנו חזרה על הגריד.
נכנסים למוסך. מחוז הביורוקרטיה; מנהלים, פקידים, היררכיה, מכוניות ומכונאים. אלה מתגודדים סביב המכונית, דנים, מחווים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה (עוד) לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מאויירות על קיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל-יות הבלתי נמנע, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע על מצע תאריך.

אני מאבחן שהם מאחורי המספרים וכדאי שיתנו מאמץ כולל, עכשיו, מיד, רצוי ומומלץ מול המכונית שלנו.

מעלה את רמת הלחץ, ובמילותי – למתוח להם ת’ביצה לברך;
הם אומרים שהיום המכונית לא תתוקן. ומרגיעים אותי, בטח לאור הבעתתי המבועתת, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה.
אני מתמקייח, האם זה כולל מלון וארוחות? כעת הם נבעתים. כאילו – ממש לא.

מבחין בעב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, סלולרי, ושפם. מייחס לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. פונה לגייס אותו לעניינינו. פונה אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת, בבית חולים אסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב- “יש לך ראש של מיניסטר” ופותח בגרסת המילניום החדש – “אוסטד מוצ’ו אינטליחנסיו” כספתח, וככזה – כאינטליגנט, הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן אני ממשיך במבוקשי, בתרגום לא בדיוק נאמן למקור – הב נא לי במטוטא ממך את אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך.
והוא מסביר לי בסבלנות נחרצת שזה ממש ‘אימפוסיבלה’.

ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה נכנסת לסלולרו.
הוא חוזר, כדי שאמרח לו שוב את ה’מוצ’ו אינטליחנסיו‘. הוא צוחייק, יכול להיות שהוא לועג לספרדיתי הבלתי ספרותית? מחליק לי כאפה נעתרת ומעדכן שעלינו לעלות לג’יפ גדול שיקח אותנו להחליף מכונית.

לא יודעים מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי. עם זאת ובכל מקרה, אנחנו נלקחים למלון שלא ראיתי בדרך למלון אליו יועדו פניי. ושניהם – המלונות האלה – דומים יותר לאכסניות שראיתי ברומניה לחוף הים השחור, שיועדו לעובדי המדינה הקומוניסטית, לחברי המפלגה נאמנים מאשר לפלוצריאדה טוריסטית מוכרת.

במלון, נציג חברת השכרה קשוח תובע לדעת מה קרה. אני עונה לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה – צריף־עץ למטיילים בפארק בצ’ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה שהצריף נשרף, פצח בשטף טענות בנוסח איך זה שבונים צריף רגיש לאש.

זמני חסר ערך, עסוק בטעינתו בתוכן וfun
זמני חסר ערך, אני עסוק בלטעון אותו בתוכן ופאן

אני פוצח במונולוג, שבו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא לטמטומנו, המכונית מתפנצ’רת, הקארטר נושק לקרקע. לאור זאת, אנחנו תובעים, עכשיו, מיד ובדיעבד, מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז, נתבע את הפרש הכסף, מכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק, את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה’, הוא הרי קונסלטנט – זמנו נמדד בדולרים, זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן, אם לא ערך, אני מנסה לטעון אותו בתוכן ופאן.

הבחור שנותן לי להזיע בספרדית, גוער בנו, איך אנחנו נוסעים בכזו דרך. ה’ באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב המכונית, מבהיר, שאף אחד לא עדכן אותנו שהדרך לא ראויה. וגם אם כן – יש להוסיף – לא הבנתי את ההסבר, ועם זאת התביישתי לשאול.

Altos 1100הפקיד נענה לחלק מדרישותיי: הוא מתכבד ומתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנטונת. ירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו. ועם זאת בשום צורה, פנים ואופן אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ’שידרוג’, קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אובדן הזמן.

בינתיים, אני מתיידד עם פקיד אחר שמבקש לתרגל אתי את האנגלית שלו, מצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. אני מבטיח שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק הסרט. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית. הכעס, השליטה, זה הרי ידוע מימים ימימה, עצומים יותר בשימוש בשפת אם.

לא אכלנו צהריים. ה’ מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ’ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב.
מה חושבים לעצמנו הגרינגוס האלה, שאנחנו בבית הבראה בזכרון?

חמש וחצי בערב. אבדן של שלוש שעות ונוחות רכב, לטובת רכב חלופי מעאפן, we are hitting the road again. בלי שאכלנו. ה’ עם ארשת רצינית. אני צוחייק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.

כביש הררי יפהפה. מגיעים לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה’ רוצה לראות אותה, היא הרי מומלצת במדריך. אני שגם אם משער שחסר ערך – בטח לאור משמעויות אירועי הצהריים – לא מתנגד. נוסעים שנים עשר קילומטרים מהכביש, נחמד. מיותר. אוכלים במסעדה ארבע מנות אורז – זה מה יש. מוזיקה? אולי. הם לא יודעים. חוזרים.

ב-שמונה בערב מגיעים לעיר מנזנייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שואל את ה’ המצוברח לעמדתו. מעדיפים להתקדם עוד 140 ק”מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס.
את שיחת הנקבות שלנו – יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.

בקושי מוצאים קאסה פרטיקולר. נוחתים על משפחה שנערכת לכבודנו; האמא האבא מעבירים מיטה, מביאים מצעים, כאלה. אנחנו תולים את הכביסה – זו מהבוקר, שטרם יבשה, בארון הבגדים. מכוונים אליה מאוורר בכינון ישיר. מחנים את המכונית בחנייה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת שִשִית תריסר שלם של תיירים עושים סיבוב מאוחר בלאס טונאס, אוכלים רע ומיותר, ומתרסקים על משכבנו בשלום.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share