על הסוס, קובה 2009

יום רביעי, 5/8

סנטיאגו דה קובה – לאס טונאס, שמיטה מהגריד

זה היום שבשל כמותו מטייל; התנועה, החווייה, ההחלקה על, מ-הגריד, מאבק ההשתלטות על הסיטואציה והחזרה, תוך איבוד מינימום משאבים וספיחת מקסימום חוויות, תובנות. קטעים הוא הערך הנרדף. העניין הוא, שלתכנן אירוע כזה מראש, זה כמו לזייף שירה במכוון, אוקסימורון. כלומר, תמיד אפשר לנסוע בכביש נטוש עם פחות דלק מהמספיק להגיע לסופו, אך זה, איך אומר, סוג של טיפשות. את הטיפשות שלי אני רוצה כבדה, לחה, רוטטת, בוהקת, ששמח לחשוף אותה, לא איזה דרדאלע מוצנעת בחסדי ההסתרה.

היום בסנטיאגו דה קובה מתחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה.
ה', שהיה מספיק תגובתי להגיע אלי לקובה כשאמרתי לו "ה', אין דברים כאלה. בוא!" חושב מחוץ לקופסה ומציע לדבר עם בעלת הבית.
כל בעלי הבתים אליהם נחשפתי- לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שעבד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציו-קומוניסטים, כן?
מביאים את הכובסת. היא מנפיקה חוות דעת מקצועית-

  • 20 דקות עמל כביסתי- שלה,
  • לאור תנאי מזג האוויר, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני, שלנו.
    סוגר איתה מחיר, יאללה, לעבודה.

ה', גבר רציני, רגיש אמן. לא גדל על ספרי מטיילים- מחברות מטונפות במסעדות קוסקו, ארקיפה קוצ'במבה וכאלה, שנעלמו יחד עם ארידור אך השאירו טרמינולוגיה שיש לקחת בערבון מוגבל חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש"מקום רוחש סצינה מוסיקלית" הוא הבטחה לחוויה אמנותית, ולא ל-12 בארים שבחלקם קהל של חצי תריסר אנשים, ולעתים אף פחות, נדים ביגון לזמרת נוגה. בקיצור, האיש הטהור, נטול הציניות, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.

הקפנדריה לניקרו תאריך את הדרך ממיקומנו להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת, ובכבישים עוד פחות טובים. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע.
לי חשובה התנועה כמצע לעיקר שעליה. יעד זה או אחר – פחות.

מתייעץ עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט האופטימי- 'מוי בלה קמינה', הוא מוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך, שאינני מפענח ממנו דבר, מה שלא מונע ממני, כמובן, להניע את ראשי בחריצות, בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים- לא זוכר, אך היה זה האות הראשון לבאות שיתרגש עלינו.

צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. משלם לאיש הביטחון- ההומלס ששמר על המכונית בלילה, שמראה לי שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן, בהמשך יאומלל, מצוחצח כרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובנית. שטף אותו. אני צוחק. אולי שיעביר את מצבת-צי-רבע-תריסר-הדו-גלגליים של משפחת דיקמן גם טסט?

משלם לו את ה-2 וקצת $ המוסכמים. הוא פוער בטקסיות את המראה הימנית, מפסק ברשמיות את השמאלית, וכקצין בטיחות מיומן, מחווה לעבר הצמיג הימני קדמי שמוציא מעצמו את ניפחת אווירו באטיות נחושה. אני נפרד ממנו באמירה שיסדר לנו עמית איכותי ומחוייב למשימה כמוהו בערים הבאות- לא בטוח שהבין, שכן דברתי עברית. נוסעים לחפש תחנת דלק ואוויר.

בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שיהיה אוויר?
מאחוריה מוסך צביעה, יש אוויר. מתכווננים למשאבה.
ה', יוצא לצלם ולהאכיל את דרקוניו. אני מנפח בעזרת אחד המכונאים שבודק לחץ אוויר.
אין תחנת דלק, שליש טנק, לא מתעקש לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.

גשר שבורגשר שבור נסיעה מרהיבה לאורך הים. שתי מכוניות עברו מולנו. זהו. עוברים על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בשכונות ישראליות פריפריאליות, רק יותר גבוהים משני צדדים של גשרים. ההוריקן שבר שני גשרים באופן שנוצר וי דו-ממדי: V אנכי באמצע אורך הגשר, < אופקי לרוחבו. אמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך. קיצור- שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. רמז שני לבאות.

ואני דוהר. הכבישים איך לומר, לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר קונצפטואלי. הדלק אוזל. ה', שעל התמלול, ממשיג 'מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר' על נהיגתי האגרסיבית. כאשכנזי חסר אמונה נטול אינטליגנציה רגשית, להלן אחאחא"ר, לא ברור לי מה עלי לעשות עם המידע הנכנס: ממד צולב של ערך המהירות המושגת למול ערך הזהירות הנשאפת. פרקטית, אני תוהה, האם לשמור על המהירות או לתייק את השגת ה' באינבוקס 'אמרתי לך' במקרה תקלה, שלא ממש חושש שתקרה. ואם תקרה- הרי אני אוחייז בגישה, שתקלה שלא עלתה בבריאות נפשית או פיזית, ופחות מ-1000, לא-חשוב-איזה-מטבע, זו בכלל חוויה.

לאחר כ- 70 ק"מ, על ריח הדלק, מגיעים לכפר. שם, חבויה בין העצים, במעלה הגבעה, תחנה דלק. מתדלק. ה' מצלם. שותים משהו. בחנות, אני מעיק תקשורתית, בספרדית, כן? על עובדת מטבח מקומית בנושא תפישותיה את הקריירה שלה, בעלה וילדיה ואפשרויות קידום חזויות, לאור השינויים התעסוקתיים הגלובליים והאתנו סוציולוגיים הקובניים.
ממשיכים.
ה', שלא אהב את חפירתי לגביירת, גוער בי על שאני מטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות נוסח המאה ה-י"ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובנים מיד עם השתחררותם מעול הבל נשימתם של פידל וראול המתנדפת לאיטה לקיצם.

רמז שלישי: הכביש מגיע לים. שני מטרים ממנו. מפקפקים אם אכן זו הדרך… ה' יוצא לצלם. מתקדם. שוקע בין חלוקי נחל, אין נחל, חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ 'קדימה אחורה ימינה שמאלה'- מתחפר, שוקע. הגלים המתנפצים מלחלחים את הפולקסווגן פולו האמפיבית ההולכת ומתמסכנת, נוסעת ונגרטת.

כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מגיח מהדרך השוממת. מוודאים איתו שזו הדרך שבהמשכה נמצא הכפר ניקרו. האופנוען מאשר. עוזר לנו לדחוף. נחלצים. מולנו מגיח ג'יפ. חוסמים לו את הדרך. פקק תנועה. הוא עושה רוורס. רמז מה רמז, לא חוזרים 100 ק"מ.

ואני דוהר. קדימה. כנהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. מתעלמים מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שמקרצף ברעש מחליא את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, שאסי, וקארטר, מרגיש כמו ג'ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונלית בשנות השבעים של נהגי ישראל. מבקש לא לספור לי את הגירוד כרמז, כבר היינו 120 ק"מ מהיציאה. לא חוזרים.

בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, 30 ק"מ מהעיר פילון, כשיכור בטוח ששולט במצב, אני רואה סיבוב. לא במיוחד מאיים- ראינו מסובבים ממנו. משום-מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה, בורות רחבים, או שהבורות היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו שם. בכל מקרה, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הגלגלים אחזו מרחב אופקי כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים והאחרים נפרדו מהקרקע. והכביש, כנכתב, לא סלול ואין אספלט, ללא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, מכה יבשה, ואחת רטובה.

שומע את גרסת ה' ל-'אוי ווי זמיר' של אמי, שהיתה בוחנת באותו מבע אימה זכור, 5 שנים רצופות בכל קייץ עוד פעם יד- שמאל מדולדלת, כף-יד, מרפק, עצם הסירה, שבורים. מין תמהיל בהלה כולל המכיל חשש לשלמות המכונית, גערה בי, צער על התפרעות הפריזורה המטופחת שלו, איום על נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, חרטה על מה פיתה אותו לצאת מאיזור הנוחות שלו בתל אביב וחמלה הוליסטית על מצבו העכשווי.

לא להיבהל, הנהג שלנו חברה'מן. לא ייקח אותנו לתימן, אבל לחורי קובה- כן.
במיומנות של מהמרים מתחילים משתלט על המכונית.

אז זהו, שלא.
אנחנו מתקדמים, שומעים צפצופיאדה, רואים הבהוביאדה. נעצרים, יוצאים מהאוטו, לסקירת מנהלים.

ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, אבל הזהירות וההתראה לנבונים. שובל נוצץ של טפטופי שמן משתרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן הנשפך בדיוק כאשר אנחנו נעמדים לידו, בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כקְרֶמָת אספרסו איכותי.
oooppst, שבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נטוי ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בשול, נשען על פאנצ'ר מגולגל, כסותם את הגולל על תנועתנו.

ה', בחזות האל הזועם, ואולי גם בחסותו, זועף, מודאג, מכורכם, תוהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילה שהתרחשה זה עתה. אני- החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו עם הקטע, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדרנלין העליצות המהולה בחרדה, גואה. בשביל זה אנחנו בעצם פה, לא?

אני אומר לו, לי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-נכנסים לנוהל חירום. מה זה בכלל נוהל חירום? אני שולה את חוזה שכירות המכונית מתא הכפפות. מנסה להתקשר, שומע את הגרסה הקובנית בספרדית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter.ואז בגרסה האנגלית.

לאחר כמה ניסיונות מבין שהקליטה היא על הבקושי והבערך. צריך לחייג איזה שהוא איזור חיוג, שלא יודע מהו. ממד המעשיות הרדום מתעורר- אז חובש כובע.

אני מעדכן את ה' שיש לחפש את שבכת הפלסטיק. גם צריך להיות יעיל, אז מנסה לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית לחפש. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000. יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אבל הכובע במקומו.

לאחר כ- 100 מטר הליכה מונח לו עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.
ממשיך ללכת. עושה הערכת מצב, כמו קיסינג'ר – רי-אססמנט:

  • נשמטנו – בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנו, מהגריד.
  • במישור התנועה – עומדים.
  • אספקט הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ.
  • ממד הזמן – לא יודעים מתי.
  • הוצאה כספית – לא ברור כמה יעלה.
  • מחוזות ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.
    • לי- שמחה וששון,
    • לה'- צער ויגון.

עגלה עם סוס עוברת. מנופפים האחד לשני – לא לסוס, לרכב – לשלום. מתון כזה, כמו לעמיתי לבטלה בקפה אלקלעי – מין ראיתי אותך, אתה אותי, באמא'שך בוא נישאר כל אחד בעיסוקיו התפלים חסרי התוחלת והתועלת, אתה תשמור על ארשת עסקית חשובה ואני אעטה ארשת חשיבות עסוקה.

הולך, על פי זמן, בערך, כ- 3 ק"מ. לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא שבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.

עוברת משאית תכולה. טרום 1956, שנת ההסגר שמעבר לה לא יובאו רכבים אמריקאים לקובה. עושה לה בסימני מימיקה בינלאומית בקשת עצירה. נעצרת. פותח במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול: "מי קוצ', אל מאכינה, אסטה טודה פאקאקטע. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?" ואז נותן קוועץ' לחץ נוסף על שלפוחית הרגש- "נססיטו, פור פאבור". נהגוס נעתרוס בניד ראשוס לחיוב.

עולה ל-מאחורה לארגז, מצטרף לנער עם בגדי מלח ודרגת עוגן צהוב בכותפות. המשאית נעה ואני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, מחלפות שיער גבותי ונחירי מתבדרים להם ברוח. מדמה עצמי על ירכתי ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג'ריקן המפונצ'ר שלי מאיים לקרוע לי ת'פרצוף. צחוקים.

מנסח אסטרטגיה:
נטילת החפצים מהמכונית הננטשת, לעיר הקרובה, לטיפול במצב.
גובה הנזק הישיר- אובדן הפיקדון, $170. בקטנה.

מנסח טקטיקה- מה אומר לה', מה לנהגוס.

מגיעים לה'. הנהג עוצר, "אספרה פור פאבור" מבקש ממנו. פונה לה', וסח לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, שניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.

אופס.
ה' בכלל בסרט אחר, בסצינה אחרת בעמוד אחר של הסקריפט.
אין לי לא דיביזיות ולא את ה'; אל חרון ונקם פותח בזעם "אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי." מטיח בי, ואז משנה להוראות מעשיות "לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק"מ מפה יש מלון."

אני מתאבן.
מתקפל מחשיפת אי-הנוחות שנגרמה, שאני גרמתי, לו.
לא לכך התכוונתי.
מבין שאין עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות.

אני עולה למשאית הממתינה. מתקדמים. מייסר את עצמי על שביאסתי את ה', על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאחא"ר, די חלש בתחושות אשם, מפתח תחושה נוספת, חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן- בשל צער פגיעתי בה', במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה', המגנרל את המלחמה הקודמת, התאבנתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה, אף יותר, שכן התפצלנו. מכיר את המחוז הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, נכשל מלאתר את הכשל ההתנהלותי בזמן אמת ועושה זאת רק בדיעבד.

לאחר נסיעה של כ- 5 ק"מ, כניצול אניה טרופה הנישא על רפסודה מטלטלת הצופה בחוף עטור דקלים עתיר כובסות חשופות, רואה אנשים. לאחר 50 ק"מ בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על האתגר והקשיים הצפויים להם, נראים בני אנוש המאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, רואה מלון על צלע הר, כ- 3 ק"מ ממני.
כשמגיעים מול כביש הגישה אליו, יורד מהמשאית.

בעודי ממתין לרכב, מעיין בטלפון ומבחין שה' שלח סמס: "דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעיה שולית. חבל"ז. יש במלון במרחק 8 ק"מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל." לא צריך שמע או אותיות אדומות כדי לזהות את הטון.

on the horseבינתיים מתקרבים סוס, עגלה, עליה אבא, אמא וילד. עוצר אותם ומסביר שאני צריך טלפון. אלה, בנדיבותם, מורים לי לעלות.
אני על לא מעט- מאת, אם לדייק, קילוגורמיי מטפס על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור.

זו, העגלה, מחשבת להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעת שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגורמת לבהמה השדופה על ישבניה הגרומים ורגליה הכמושות האחוריות להתרומם כך שלסתותיה הצפודות נושקות לעפר שלפניה.
בצער, שמחה, השלמה, מציין לעצמי שהפיזיקה עובדת גם בחלק והמצב הזה של העולם. הסדר הקוסמי ממשיך לתפקד.

ואני צוחק. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד; אני על סוס ועגלה. בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הצפונית של דרום הסנטראל פארק, לא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה.
המקומיים הטובים לוקחים אותי 2 ק"מ לאחור, יורדים מהכביש ונכנסים כ- 100 מטר לשביל בית פרטי.

בבית משפחת הרננדז עושה את הטלפון הראשון.
כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי.
לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שזו שענתה לי תיתן לי.
מתקשר.
לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שאני נמצא בה, אבל תיתן את המספר.
מתקשר בשלישית, שכן במספר שנתנה אין מענה, מבקש ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ותחזור אלי. היא מסכימה.
מתקשר ברביעית, תופס, אומרים שהם שיגיעו, מעביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים.
והכל בספרדית הכוללת חצי, גג תריסר, מלים, כן?

נשוך ניסיון, שולח לה' סמס: "יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל הליך איתור. אעדכן." ה' המעושת מחזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, ומוסיף הוראות 'לגרור למלון, להמשיך לעדכן', וש'סוללתו מתרוקנת', עובדה נהירה לי, שכן בלילה הקודם לא הטעין.

מריה משקה אותי קפה, מעדיף מים– מתבייש לבקש. מתגמל כמשכורת שבועית של רופא מקומי. חוזר עם הרכב וסוסו לכביש.

מעדכן את ה'. זה משיב לי, מעושת, שב להתניותיו–

"קיבלתי. ברר, אם אפשרי:
1.הפרוצדורה הכוללת.
2. קידום מקומי של הרכב והציוד למלון.
בהצלחה."

אני משיב מהשטח למפקדה, לפני שאקבל הנחיות אסטרטגיות נוספות שאולי ארצה אך לא אוכל לבצע ב-"ממתין למכונאי מהיישוב הקרוב, להערכתי תוך 45 דק' אצלך. אני על סוס ועגלה, לא במלון." מן גרסה של 'אנחנו על הסוס', שהתקבע לי כחיווי לקיווי אופטימי טרום אסון כאוטי המתרגש על המצב. ידידי הנערץ ניפק אותה לאזני לראשונה בלילה קפוא בפנסילבניה, כשחיפשנו ואנסנו סימנים לשדה תעופה בעודנו מעופפים בססנה מג'עג'עת, שחודשים אחר כך ריסקתי, ולא מצאנו.

ה' עונה "יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק."

בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה הסופית לקיומו של האל, בגרסתו החמלתית, מיטיבה, קתולית, המתחשבנת], מגיעים המכונאים. מסמס לה'"חזור, אני במכונית עם המכונאים."

חובר לה'. אותות הקלה על פניו. המכונאים החביבים בוחנים את המקרה. מבינים שלא יוכלו לפותרו במקום. אנחנו מעבירים את הציוד למכונית, הם מחליפים גלגל, קושרים בחבל את שתי המכוניות, וגוררים למוסך שירות דרכים כמה קילומטרים משם.

אני משתף בתמצית את ה' בקורותיי, הוא משיב בפירוט על תוכניתו האוטונומית לגרור את המכונית. את שיחת הפוסט-מורטם המלאה, 'יחסינו לאן' בהבנה שבשתיקה דוחים.

ה' חוזר לעצמו. סופית. מצלם את הסיטואציה. אנחנו חזרה על הגריד.
נכנסים למוסך. מחוז הביורוקרטיה; מנהלים, פקידים, היררכיה, מכוניות ומכונאים. אלה מתגודדים סביב המכונית, דנים, ממשיגים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה (עוד) לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מאויירות על קיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל-יות הבלתי נמנע, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע.

אני מאבחן שהם מאחורי המספרים וכדאי שיתנו מאמץ כולל, עכשיו, מיד, רצוי ומומלץ מול המכונית שלנו.

מעלה את רמת הלחץ, ובמילותי – לקרב להם ת'בצה לברך;
הם אומרים שהיום המכונית לא תתוקן. מרגיעים אותי, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה.
אני מתמקייח, האם זה כולל מלון וארוחות? הם נבעתים. כאילו – ממש לא.

מבחין בעב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, סלולרי, ושפם. מייחס לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. מחליט לגייס אותו לעניינינו. פונה אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת, בבית חולים אסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב- "יש לך ראש של מיניסטר" ופותח בגרסת המילניום החדש- "אוסטד מוצ'ו אינטליחנסיו" כספתח, וככזה  – כאינטליגנט, הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן ממשיך במבוקשי, בתרגום לא הדיוק נאמן למקור- הב נא לי במטוטא ממך את אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך.
הוא מסביר לי בסבלנות נחרצת שזה ממש 'אימפוסיבלה'.

ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה נכנסת לסלולרו.
חוזר, כדי שאמרח לו שוב את ה'מוצ'ו אינטליחנסיו'. הוא צוחייק, יכול להיות שהוא לועג לספרדיתי הבלתי ספרותית? מחליק לי כאפה נעתרת ומעדכן לעלות לג'יפ גדול שיקח אותנו להחליף מכונית.

לא יודעים מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי. עם זאת ובכל מקרה, אנחנו נלקחים למלון שלא ראיתי בדרך למלון אליו היו מועדות פני. ושניהם – המלונות האלה – דומים יותר לאכסניות שראיתי ברומניה לחוף הים השחור, שמיועדים לעובדי המדינה הקומוניסטית, לחברי המפלגה נאמנים מאשר לפלוצריאדה טוריסטית מוכרת.

במלון, פקיד קשוח תובע לדעת מה קרה. אני עונה לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה- צריף-עץ למטיילים בפארק בצ'ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה שהצריף נשרף, פצח בשטף טענות בנוסח איך זה שבונים צריף רגיש לאש.

זמני חסר ערך, עסוק בטעינתו בתוכן וfun
זמני חסר ערך, אני עסוק בלטעון אותו בתוכן ופאן

אני פוצח במונולוג, בו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא טמטומנו, המכונית מתפנצ'רת, הקארטר נושק את הקרקע. לאור זאת, אנחנו תובעים, עכשיו, מיד ובדיעבד מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז, נתבע את הפרש הכסף, מכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק, את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה', הוא הרי קונסלטנט- זמנו נמדד בדולרים, זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן, אם לא ערך מנסה לטעון אותו בפאן.

הבחור שנותן לי להזיע בספרדית, גוער בנו איך אנחנו נוסעים בכזו דרך. ה' באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב המכונית, מבהיר, שאף אחד לא עדכן אותנו שהדרך לא ראויה. וגם אם כן – יש להוסיף – לא הבנתי את ההסבר. אבל התביישתי לשאול.

Altos 1100הפקיד ייענה לחלק מדרישיתיי: הוא מתכבייד ומתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנטונת. ייענה וירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו. ועם זאת בשום צורה, פנים ואופן אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ'שידרוג', קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אובדן הזמן.

בינתיים, אני מתיידד עם פקיד אחר שמבקש לתרגל אתי את האנגלית שלו, מצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. אני מבטיח שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק הסרט. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית. הכעס, השליטה, זה הרי ידוע מימים ימימה, עצומים יותר בשפת אם.

לא אכלנו צהריים. ה' מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ'ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב.
מה חושבים לעצמנו הגרינגוס האלה, שאנחנו בבית הבראה בזכרון?

5 וחצי בערב. אבדן של 3 שעות ונוחות רכב לטובת רכב חלופי מעאפן, we are hitting the road. בלי שאכלנו. ה' עם ארשת רצינית. אני צוחייק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.

כביש הררי יפהפה. מגיעים לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה' רוצה לראות אותה, היא הרי מומלצת במדריך. אני, בטח לאור משמעויות אירועי הצהריים לא מתנגד. נוסעים 12 קילומטר מהכביש, נחמד. מיותר. אוכלים במסעדה ארבע מנות אורז- זה מה יש. חוזרים.

ב- 8 בערב מגיעים לעיר מנזנייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שואל את ה' המצוברח לעמדתו. מעדיפים להתקדם עוד 140 ק"מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס.
את שיחת הנקבות שלנו – יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.

בקושי מוצאים קאסה פרטיקולר. נוחתים על משפחה שנערכת לכבודנו, האמא האבא מעבירים מיטה, מביאים מצעים, כאלה. אנחנו תולים את הכביסה – זו מהבוקר, שטרם יבשה, בארון הבגדים. מכוונים אליה מאוורר בכינון ישיר. מחנים את המכונית בחנייה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת זוג תיירים שלם, ששית התריסר. עושים סיבוב מאוחר בלאס טונאס, אוכלים רע ומיותר, ומתרסקים.

Share

השאר תגובה