פגוש פוגייש פגשתי – מופרעים Disturbed

מוקדש* לבעלי תשומות תודעתיות במחסור** שנחרדים מ/בפנייה אליהם

ראיתי מי שמתבאס לשמע תוכן מסוים,
נתקלתי מי שמתבעת על כמות תוכן,
נחשפתי למי שבועט בשל מורכבות תוכן,
ראיתי מי שתובע על תוכן לא בזמן מתאים,
פגשתי מי שמתבטא כנגד תוכן במקומות שונים.

המכנה המשותף – חסך תשומתי.
על פי רוב – מי שמתאפיין בהחלת רגולציית תְכָנִית, עושה זאת ללא הבחנה בין סוגי תוכן, כמות, מורכבות, זמן, ומקום.

המונח 'מופרע' מקושר, לפחות עד לפני כמה שנים, לגילאי העשרה, בהם פרסונה הייתה בלתי נשלטת, לא צייתה לנורמות התנהגות מקובלות, גרמה נזק לסביבתה ובעיקר לעצמה.
בגיל העשרה יש את ההקלה מנחמת של סערת הורמונים שטרם הסתדרו, ולאחר מכן אם התנהגות 'מופרעת' השתמרה, היא בבחינת פתולוגיה, קרימינליות.
הביטוי מתייחס למתפרע. פורע חוק, סדר והתנהגות מקובלת.

חסך פְּנִיוּת זמינות

מופרעים, Disturbed 2.0

בשנים האחרונות, ייתכן שבעבר לא הייתי מודע או שהיה פחות, נחשפתי לנורמטיבים, תורמים לחברה, מקובלים במחוזותיהם, משתלבים במקומותיהם, מתכנסי נורמטיביות בכל פרמטר ואמת מידה אישיותית והתנהגותית, ש

פנייה אליהם, נתפשת כטורדת, מפריעה, מחרידה אותם משלוותם הנשאפת, הלא-קיימת,
גירוי חיצוני מהווה פגיעה טורדנית, איום,
פנייה מאיימת עליהם, שההומיאוסתזיס היחסי להתפרעות רגשית אלטרנטיבית מוכרת – מופר,
חשש שאנרגיות, תשומות, במחסור עומדות להצרך,
לא יהיה להם דיים לצרכים עתידיים.

המאפיין – חסך זמינות מנטלית, היעדר פניות רגשית. לעצמם.

השוני בין מופרעים אלה –

• רמת החסך המשתנה,
• מגוון תגובות אי-הנוחות,
• עוצמת התגובתיות.

אותם מאויימי הפרעה, טרודים, עסוקים, כמצב צבירה מנטלי, בניסיונות ייצוב מתמידים, חסרי תוחלת – שלהי, אדוות ההתפרעות הקודמת, החשש טרום הקרובה, הממשמשת באה, חסרי תשומות אנרגטיות לפיזור אנרגיה ריספונסיבית, מאויימים מהפניה החיצונית המפריעה הבאה.

ייתכן שזה תוצר 'העת המודרנית' רוויית הגירויים המיידיים? אופנת ההחצנה הרגשית?

הם רואים בסביבתם הידידותית האופפת כנמנית על צוות ההרגעה, שאמור לשמור על יציבות מצב רוחם, כוח עזר מסייע להשתלט עליו בעיתות דכאון או התפרעות, מביעים את

• הערכתם על חשיבות ה'עבודה טובה',
• אכזבתם טרונייתם אם צוות ה-רסקיו, מתרשל או פועל בניגוד לאמנה שמבחינתם נכרתה בין המציל לנצרך.

גילויים אישיים נאותים*** ניאות גלוי

ניאות גלוי 1

אישית, חייב להודות, כשאני מאתר מישהו מהז'אנר, אני ככה מציק, בקטנה – לי, מנענע קלות – ייתכן שלו/ה זה בתעוקות, מין אבחון שכזה.

1. לוודא שאכן נמנה על הז'אנר,
2. שהאיפיון אינו תגובה אינסטינקטיבית אקסקלוסיבית כלפיי 🙄 , אלא מאפיין אישיותי.

ניאות גלוי 2

כשאני מזהה מישהו מהז'אנר, אני מתרחק. כמיטב יכולתי. מצמצם התממשקות למינימום הכרחי. לא רוצה להיות בעמדת מפר שלווה שאיננה, ולא מוכן להיות חלק מכוחות ההצלה והחילוץ.

יותר מזה. חלק מאנשים אלה נתפשים בעיני סביבתם כ'חזקים', בשל יכולת גיוס אנשים לתחזוקתם הרגשית הרופפת.

מבחינתי, ההזדקקות הזו לתשומות המרגיעות של הסביבה, נראית לי כחולשה עמוקה, כשברוב המקרים היא 'מכמירה את לבי', ביטוי מצוייץ ל-אי נעימות שיש לי לראות את זה, והסכנה המוחשית, אמנם לא סכנת חיים, ועם זאת לבטח קרובה להתממשות, שבהינתן השיח ארחיב ואסביר על התיוג שאני משייך, כאוחז הראי או מחזיק הפנס, לבעלי התנהגות כזו.

ובפשטות: לא נעים לי. מעיק. עלי.

ניאות גלוי 3

היו, יש, מי שאני נתפש על ידם כחלק מצוות תחזוקה. גם אם יתמללו יתייגו אחרת. כאלה שצורכים באופן שגוי את התוכן שאני מנפק ורואים בו גלולת שיכוך, או שיקוי האצה. מוקירים תודה, מביעים תרעומת על האחריות שהם מייחסים לי בתחזוק מצב רוחם.

מדי פעם גם 'כדי שלא יתרגלו', ולמען האמת, בעיקר – בשיטת העקרב והצפרדייע אני מועל בתפקיד שלא נטלתי על עצמי, עוקץ – זה טבעי, לא כנראה שלא באמת יכול אחרת.

אותם 'צרכנים' נחשפים לתוכן, מתרגמים אותו, וולונטארית, לתפישת ערך עצמית, רווים נחת כשערכם עולה, מתבאסים עלי, כשהערכיות שמייחסים לעצמם – הפער בין איך שהיו רוצים להיתפש לבין איך שנתפשים בעיני עצמם הוא שלילי.

יש מי ש'מפטרים' אותי מתפקיד 'צוות שימור התפרעות מצב הרוח';
בזמן אמת לא יאמרו שאני בצוות.
כן יאמרו "אני כבר לא צריך לרצות אותך…"

• בזמן אמת
  אני מתבאס שכך. לא נעים לי לגרום לאחרים, קרובים, אהובים, אי-נוחות.
• תמיד
  מרתק.
  הסיטואציה שנקלעתי אליה, המשמעות שיש מי שמייחסים, התפקיד שמוניתי אליו ללא הסכמתי.

ניאות גלוי 4

קרה לי, לא הרבה ועדיין מספיק פעמים, שנשים זיהו בי משהו – יש לשאול אותן מה.

לדעתי את האלמנט עושה הסדר, היציב המרגיע. רצו לצרוך אותו. כהקלה, מזור, תרופה.

זה השלב שבו שאני מזהה שאני ספק של תוצרת, נדרש לאחריות, בידיעה שאין לי את היכולת. לא, לא מתפתה. אז מתרחק. די לי עם אי-הסבירות במרחב חיי. לא רוצה להעמיק אותו.

חלקן, ביקשו ממני זרע – לילד ראשון, לילד שני ושלישי.

מודע, הודיתי על כך כעל סוג של מחמאה אולטימטיבית.
והתרחקתי עד לרמה של תגובה מנומסת לְפְּנִיָה.

ניאות גלוי 5

לא הרבה ולא אינטנסיבית, ועם זאת, בנערותי שמעתי את התיוג "מופרע' בהקשר שלי. אלי.
לא החמיא לי.

בואכה גיל 57 בתי נשאלה על ידי מי שהכירה אותי בנערותי, האם אני עדיין 'מופרע'.
שוב, לא חושב שהייתי.

לא חשבתי בשום שלב שאני מופרע, כולל בבחינה עשרות שנים התנהגות לאחור. חושב שידעתי מה הם הגבולות הנורמטיביים התנהגותיים. במעט הפעמים שחרגתי מהם, במעט, היו בידיעה, ביודעין תוך לקיחת המשמעויות לפני המעשה והאחריות לאחריו, כשמרן כבד.

* אחאנא"ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל-' בספרות, בספורט;
מין מחוות של שמרנים רפובליקנים תאבי הסמלות, שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית?
שיהיה.

** כמה ממכריי, מצער, ביניהם קרובים מאד נמנים על הז'אנר.

*** לא הבנתי, ועדיין, מה נאה, בגילויים אלה. שיהיה.