מינורי בשיוויון

פגוש פוגייש פגשתי

רקע

הפתולוגיה:

התניה מייחסת לחיווים חיצוניים כמבחן וולונטרי, בלתי מבוקר, לתפישת ערך עצמית בשילוב התניה להתגונן מהפחתת ערך עצמית.

הייתי בקשר עסקי עם ספקית שהומלצה על ידי חבר – “תותח. בלתי נסבלת”.
לא חשוב אולי כן התחום. גם לא העדה.
תותחית אמיתי בהתמחותה. בתת-תחומה, בפריפריה של התוצר אליו רוצה להתקדם, לטעמי, הציעה את תוצרי מוצקות אופייה המסוים, פחות התמחות דיסציפלינרית.

סיפקה תוצרת ברמה גבוהה, ביחס הפוך לרמת כיף האינטראקציה.

לא המשכנו את צריכת תוצריה.

חווייתי – תסמינים מוחצנים

היא חבר עמית בקבוצת –
אין לנו די בתשומותינו לצריכה עצמית;
אל תצפו שנשפריץ מתשומותינו שבמחסור החוצה. אלה אינן מספיקות די צרכינו שלנו.
ראוי שתירתמו, תתגייסו, תתרמו להקצות פנימה, אלינו, משלכם.

אינטראקציה קונקרט פרופסיונלית מונחת על פלטפורמה פרסונלית.

עצבנות, שלא לומר נוירוטיות, טון גבוה רועד, ריזוננס, שמסגיר לי מצב רגשי יציב של חוסר יציבות רגשית, אין סבלנות, איום אינהרנטי על סביבתה שתאבד את שלוותה המראש נידפת, החצנת עיסוקה באי-נוחות רגשית ופיזיולוגית – חם/ קר/ רעב/ צמא, חשיפת תחזוק being– פירוט מצב רוח, תביעה לפידבק מתמיד.

הסברים מתמידים לחוסר עמידה בציפיות, ובה בעת תביעה להכרה ולהתחשבות.

מתן פרוטוקול ‘איך’ לפנות אליה, החצנת הנחיות הפעלה לפעולה ‘נכונה’ מולה, תפישה שהתעוקה הפרסונלית הזו היא אידיאולוגיה אוניברסלית. ככזו ציפיה הן ללמוד את ההנחיות, לחשוב שהן לגיטימיות, לצפות שיפעלו על פיהן ולכעוס אותנטית בלהט הצדק כשהופרו.

זרמת פכפוך סלעים במעלה ההר

זרימה תקשורתית כזרימת סלע בעליה; פינג תקשורתי נעצר, נבחן מילולית, האם ישנה הבנה מולקולרית, מבחן תפישת ערך עצמית, עיבוד התוצאות, בירורים והבהרות.

תשומות התחזוק העצמי אינן מספיקות; גיוס סביבתה לסיוע, עזרה, התגמשות, התחשבות, הבנה. החיים לא פיקניק.
ברמת המודעות שניחנה בה, היא תבקש אמפטיה. תסביר שזה להיכנס לנעלי האחר ולהבין אותו, תכעס אם לא תקבל. היא בטוחה שמודעת לעצמה לאור הטיפולים שצרכה, החפירות ששרדה. בה בעת אין בה מספיק מודעות לכך שאין בקשה ממנה לאותה אמפטיה, יוצאת מנקודת הנחה שהיעדר בקשה רסיפרוקלית ממנה מעידה על כך שהיא מספקת אותה במידה נכונה. ויותר מכך, היא מבקשת לגיטימציה למצב.

היא יכולה לפנות, להכריז, שהיא ‘במצב…’ לפתח שיחה, ולסיים אותה ב-‘כגבר, אתה מחפש פתרונות, לילה טוב’, כשבכוונתה – פרשנותי – לשיח מכיל, מדיף לגיטימציה למצב, בארומת חמלה במינון מדוייק. לה.

מהסוגה שצורכת בעלי מקצוע.

פניה

חודשים מסיום עבודתה, קבלתי “הי” בווטסאפ.
השבתי מיידית בהיי.
ללא המשך,
שיערתי שבדקה התכנות המשך עבודה.

כעבור שבועות קורא “מה קורה?”,
השבתי שעובד על תוצריה.

בערב שאלה אם אני פנוי לשיחה.
בהחלט, תמיד. שאלתי אם להתקשר, “לא”, הנחתה, ב”ווטסאפ”.

שיחה

התפתחה שיחת ווטסאפ ארוכה.

שאלה אם מכיר ער”ן; דיווחה שהתורנים מתבטאים באופן דומה.
אני שיתפתי בביקורת שהייתה לי על הארגון עליו נמניתי מספר שנים, על הטלפון, ובוועדת קבלה.

ייצרנו קונספט ‘ספק–לקוח’ הופכי.

בצד עברית מפתיעה ביחס להיותה עולה – לא אוהב את המושג, מעדיף ‘מהגרת מבורכת לישראל’, פיספסה כמה ביטויי בסיס בפרשנות.
אני מגלה אמפתיה למי שמייחס משמעות רבה לשפתיות זרה לו.

חשיפת הסוגיה, האהבה, המחיר:

…בי יש רגישות היתר, ואני שמחה שיש בי דבר שבאמצעותו אני יכולה להרגיש יותר וגם להבין יותר, לראות דברים שאחרים לא יכולים, באמנות, בשירה, בתיאטרון, אבל יש בי גם דבר אחר שנקרא חוסר ביטחון עצמי. החוסר הזה הורג אותי…

נגענו ברגישותה.
כעמיתיה לפתולוגיה, אופסיק, השיפוטיות הנחרצת וההרסנית שלי מרימה את ראשי המכוער :mrgreen: היא החצינה, כצפוי, את המסר הקלאסי הכפול:

  • היא אוהבת, מִתְפעלת, מרגישותה,
  • ובה בעת מכירה שסובלת מכך.

מכיר; תופעה מרהיבה.
להבנתי, בעלי הפתולוגיה – דפוס התנהגות אופייני שמסב לסובייקט נזק, שהוא מודע לו – בעצם מאוהבים בדפוס. בפתולוגיה.
בדיבייט המתמיד, שאינם יכולים איתו ולא בלעדיו, הם חותרים לפתרון של ‘איך בכל זאת לחיות איתו, בשלום.’ בלא תשלום מחיר תחזוקו. הרי לא ירפו ממנו.

החיים כדיזוננס:

  • אסטרטגית: מעדיפים לחיות בלעדי הפתולוגיה, נושאים במחירה הכבד,
  • טקטית: בכל זאת מבקשים את התקפות הלגיטימית, ההבנה ההגנה על מה שמנחה אותם.

שאלתי, פעמיים, האם היא רוצה את התייחסותי ל’פתרון בעייתה’.
לא הגיבה.
הבנתי. היא לא. ניהלה מאבק. איתי. לא רצתה התייחסות מפורשת, מקטינה מבחינתה.

ייחסתי את היעדר הרציפות התקשורתית לרגישותה – שיערתי שחככה, מעת לעת, תלוי קונטקסט, האם להמשיך או לא.
אולי גם עצרה לחיפוש במילון – קשה עם עצמה, מובכת משגיאה אין את הביטחון וההומור של ‘לא נורא’ – ניסוח שלה או בפרשנות שימוש שלי.
ייתכן שגם למטלות או הפרעות נוספות שאינני מודע להם.

העובדה שלא שאלה על הצעתי לפיתרון, חשפה את תת-המאבק מולי.
לשמחתי, חסכתי ממנה את תפישתי הפסימית ש-

    • לי אין פתרון,
    • לא מכיר אנשים שמצאו פתרון, שנפטרו מבעיות מסוג זה,
    • שתיזהר ממשווקי פיתרון.

ובה בעת, לצערי, שכן מייחס לתפישה זו משמעות פוזיטיבית מעצם נכונותה ויכולתה לקבל את עמדתי.

Casus belli:

…אתה משום מה שמת את עצמך (ללא מודעות כביכול) בסולם יותר גבוה בהבנה של הדברים ממני. כאילו אתה בפוזיציה של מורה ואני מתלמדת. אין לי “כמעט” שום בעיה עם זה, אני מוכנה ללמוד אבל מעניין אותי למה? מה זה נותן לך? ומתי זה התחיל? ככה גם לאורך כל השיחה שלנו :)))) אתה לא חושב שאנחנו שווים?’…

העלתה את סוגיית השיוויון בינינו.

הבנתי לְמה היא חתרה: זו ליבת הבעייה.

לתפישתי, אכן, אין בינינו שיוויון, במובן שהיא שואפת –

  • היא פנתה, אקטיבית, תְכָנית, אלי,
  • היא זו הצורכת את תשומותיי,
  • אנחנו עוסקים בסוגיה שהיא מחצינה, היא הסיבה הטריגר, הנושא האקטיבי.

הזלפתי א-ביסאלע אדולן “האין את מוכשרת ממני במקצועך? שולטת בשפתי ובשפת אימך, כשאני אינני יודע בה דבר? צעירה ממני?”

פתולוגיה

מופרעת.

כאחרים שאני מכיר,
מופרעת,
תמידית,
על ידי גירויים סביביתיים: חיוויים חיצוניים מהווים, וולונטארית, טריגר לבחינת תפישת ערך עצמית.

הנטיה – הפחתה עצמונית, של תפישת ערך.

מאיימת על סביבתה, שתאבד את יכולת תחזוקה העצמית, ותתפרק – לא יודע מהי תצורת ההתפרקות. כן מאבחן את האיום המתמיד.

על הדרך היא חושפת, צובטת, שורטת, את שחלותיה.

הפניה לפרוטוקול, למנואל:

אתמול היום יש לי ימים עמוסים מאוד. אם אני לא עונה תפנה שוב.

בשל הקוועץ’ בתפישת ערך, מפעמת כמיהה מתמדת בה, בהם, לאישור ערכי, לספיחת ערך, באופן מובחן, לא מתואם עם רְצון ומוכנות סביבתה.

אותה כמיהה אופיינית לה ולעמיתיה, היא בבחינת “משביעו רעב” – בלופּ:

  • מצפה, מבקשת, תובעת, לספוח חיוויי ערך חיוביים,
  • באפן תמידי וזמניים,
  • סופחת,
  • בוחנת את ‘אותנטיותם’,
    • אם עובר את מבחן האותנטיות – מעבר לנחת רגעית ברגע קבלתו לא מספק, אז הצימאון לעוד,
    • אם נתפש כ-לא אותנטי, ישנו הרעב לאחר.
  • סיפוק אין – המחסור תמידי.

בממשק ישנו מאפיין נוכח תמידית, נוסף, אוקסימורוני שאינו יכול לדור יחד

  • תביעת השתתפות, חמלה, הבנה והשתתפות המצוקה,
  • תוך דרישה לשימור הכבוד הערכה, הגאווה – ‘אין הזדקקות’.

מבקשת את ההבנה הסביבתית למצבה, גם כשהיא בטוחה שהיא שומרת על כבודה.

מקור הקוועץ’ האישיותי מסויים לא ברור לי.
במקרה זה מסבירה ב’יש לי בעיה בביטחון העצמי’ בשל חווייתה מהוריה ש’היו מנהלים, לא החצינו גילויי אהבה.’

ייתכן שזו חוויית תפישת ערך פגומה שלא הגלידה.

הבראה

לא ראיתי מי שנרפא מפתולוגיה מסוג זה.
נחשפתי למי שהעידו על עצמם שטיפלו בפתולוגיות, נגמרו מהתמכרויות.
מקווה שעיניי המתקהות מחמיצות את מי שטפלו באי-נוחותם הפתולוגית, וישנם מי שכן.

לעיתים רבות הפתולוגיה מהווה מנוע בעירה להצטיינות.

אושר מכך – לא ראיתי. אצל איש.

אני מאמין – ביטוי שאני מנסה לא לקשור עצמי אליו, ועם זאת משתמש בו כאן, שכן אין לי יכולת להוכיח את התזה:

במצב מודעות, לפני יישום ההתנייה, מימוש סנטימנט, על הסובייקט לעצור לרגע, ולשאול עצמו ‘ליישם או לדחות?’

אישית

זהו ז’אנר גברי ונשי.

כתבתי לה לא פוליטקלי קורקט נראה לי שיותר אופייני לנשים.
היוונים הקדמונים טבעו את המושג ‘היסטריה’, ‘רחם’ ביוונית.

יש בסביבתי מי שזיהו בי כמי שתורם, עשוי, יכול לתרום להשתלטות על מצבם.
גייסו או לפחות ניסו, כ- rescue staff, התבאסו כשלא הייתי במשמרת. או ש’החרפתי’ את מצבם.

להתקפתי היפוך מהגנתי אומָר, שצְפייה בהתנהגות ‘בלתי סבירה’, מרתקת. אותי. במנות קטנות ומדידות. מלוֻוֶה בתקשורת, אינטליגנטית, וכנראה אם תילווה אליה הערכה לתוכן שאני מוסיף. 😆

כשאני מזהה שישנה ציפייה שעלי לקחת אחריות על הנושא, אני מצמצם נוכחותי, משמעותית.

לצערי, אני לא באמת יודע, וממילא לא יכול, לסייע.

כִּיוּר פרסונלי

Share

השאר תגובה