פאשיזם – זילות?

א. פאשיזם – פתיח

ב. פאשיזם – יסודות

ג. פאשיזם – מרכיבים ומצע

ד. פאשיזם – סנטימנט

ה. פאשיזם – דיאלקטיקה

תוספות[יי]

יחסי שלטון – פרט

מעלה מטה או מטה מעלה

מי רוצה יותר?

  • זה שבראש הריבונות רוצה לכנוס את התפישה הריבונית על פרט מהקולקטיב,
  • או פרט מקולקטיב רוצה להתכנס אֱלי קבוצת התייחסות?

להבנתי, מי שבראש הריבונות, שואף להחיל את ריבונותו
יותר מאשר
הפרט מבקש שיוחל עליו ריבונות.

המוטיבציה גדלה ככל שהיא קרובה יותר לבסיס הקיום ההשרדות המהות של אורגניזם.

בדימוי

מי רוצה יותר בעל קולנוע קהל,
או קהל לצפות בסרט?

סטנדאפיסט קהל,
או קהל לצחוק בהופעה?

רונלדו/ מסי לשחק כדורגל,
או קהל לצפות בהם?

אם 'לחנך' את בנה,
או לתינוק 'להתחנך'?

לגברת נתניהו, שכלבתה תאכל ותשתין במקום ובמועד,
או לקאיה להתכנס לרגולציות.

בהסבר

למנהיג יש רעיון מארגן, יסודי, מחיל,
שבאמצעי גיוס של עידוד/ איום, מוחלים על אחרים באופן שנתפש שקבלת ההחלות ייטיבו עם מי שמוחל עליו, תפישתית.

מימוש 'רצון', 'שאיפת' דומיננט להנהיג קרוב יותר לבסיס קיומו, של גרעין אישיותו, מתחכך בתפישת הישרדותו המנטלית, בזיהויו העצמי, בעוצמה גבוהה יותר משאיפת פרט להתכנסות לזהות קולקטיבית על חשבון זהותו העצמית.

למנהיג – 0.9 טאוטולוגיה – יש שאיפה, רצון מובהק, יכולת גיוס אמצעים, את תפישת המורכבות לחשוב הן כפרט, הן כמעצב קולקטיב, הן כמנהיג ולממש יכולות אלה – אחרת לא היה 'מנהיג'.

רצון פרט לשלוט, להביא עוצמותיו לביטוי קונקרטי, מובחן, בסיסי, ישיר מתורגם למהות, יותר מאשר רצון פרט להשתייכות או סדר, שהוא אמורפי וערכי יותר, תלוי תוצאת בחינת העמיתים לקולקטיב, נתון לתחרות ועלול להיות ניגף מול סיפוק גשמי מיידי, רצון פרקטי אלטרנטיבי.

עם זאת, אם אין נטייה להתכנסות מובהקת, העדר הסכמה גורפת של נתינים להחלת ריבונות עליהם, אין את התפישה של רוויית טובין מהתכנסות לקולקטיב, מהחלת ריבונות לפחות של הקבוצה הדומיננטית בקולקטיב – הריבון לא יוכל להחיל מרותו, שכן מרות מתנגשת עם מגבלה, עם איסורים, עם הנמכת תפישת רמת החיים של פרטים, הפחתתה הריאלית כדי להתכנס לערך תודעתי מתכנס.

אינסטינקט שמירה על רצון ורמת החיים הוא תודעתי, בתודעת פרט פרטיקולרי, מופנה כלפי עצמו.

שלטון

כשמקור אלמנטים תפישתיים המעדיפים את הקולקטיב על הפרט, המאפשרים שלטון טוטליטרי מתוּוָך על ידי שלטון כשבראשו דיקטטור – להלן פשיזם, זה הליך ברור, מובהק, מתבקש במקרים מסוימים.

כששלטון רוצה, שואף, מתכוון, מבקש, לחזק אלמנטים אלה, גם אם מרוסן בפעולותיו מחשש שהכבדת יתר תגדיש סאה, תטה איזון אמורפי קיים, תשבור את רסן הגמל, גם אם רמת עצימותו הפשיסטית נמוכה יחסית לאלה של השלטונות האיטלקיים מקור השיטה, הספרדיים, הגרמניים טרום ובמהלך מלחמת העולם השנייה, במהותו זהו פשיזם – אולי 'פשיזם שאינו בגר', 'טרם הבשלה' אך סממניו שם מנצנצים כרפלקציה של קרני אור על חוד הגרזן.

וולונטריות אינדיבידואלית אינסטינקטיבית

כשפרט, אינדיבידואל, אזרח,
וולונטארית,
רוצה, שואף, מבקש, מוכן,
להקטין זכויות פרט, של אחרים ושלו, לטובת יישום סנטימנט ערכים אלה, או להגביר את היותם, הוא מבקש זהות ריבונית תואמת – זוהי נטייה פשיסטית.

פרסונה תתוייג כ'פשיסט'ית, אם

  • חופנת מאפיינים פשיסטיים מובהקים,
  • עוצמת המאפיינים, אם גם חלקם, גבוהה.
זה שהמשטר לא פשיסטי לא אומר שאתה אינך

עובדת היות הפרסונה פשיסטית או לא,
בעצם, אינה תלויה בה;
אם יש לפרטונה מוכנות פוטנטית לכנוס חירויות פרט לטובת קולקטיב, לתפקד כנתין פשיסטי, מוכנות זו תלויה בהיות ריבון שיתרגם כמיהה זו למימוש רצונו.

כלומר, כדי שיתאפשר סדר פשיסטי, צריך שיהיה 'ביצית' מוכנות של מספיק פרטים, וזרע מפרה.

הפרטים כמהים למענה לנטייה ערכית קיימת,
ריבון מנסח את הערכים וטווה את הפעולות המהווים מענה לרצון הפרגמנטציה הבסיסית של האנשים.

דחייה

מי שמוטחים באוזניו אמירות הקושרות בינו ל'פשיזם'

  • עשוי לדחות את הקשירה בצחוק מבטל,
    אם רואה עצמו כרציונליסט ליברל אינדיבידואליסט,
    יגחך בדומה לקירח שיוחמא על שפעת בלוריתו,
  • יכול לאתר את האלמנטים המשותפים לו ולפשיזם, ולקבל את התיוג כסגי נהור, כהבדלה משאיפה ליברלית מטורללת מבחינתו,
    יחייך בהשלמה, לא נוחה, בדומה לקירח שיוחמא על נציצת פדחתו- פדחתו אינה שעירה גם אם לא שמח שצוחקים על כך,
  • וזה שעלול לדחות את האמירה, כ'האשמה' חסרת בסיס,
    לא בשל העדר סימוכין תכניים,
    אלא כבדיאלקטיקה אופיינית – הוא אינו רוצה בכך.

מבחינת האחרון, לא ייתכן, שהוא המזוהה עם 'שנאה' לנאציזם, עם עניין ואמפטיה לנושאי רדיפת יהודים, מקושר כתמונת ראי עם מאפיינים דומים,
ואף יחוש אי-נוחות מכך. מבחינתו, איך ייתכן שגם הוא וגם גלוחי ראש מתאפיינים בפדחת נטולת שיער? עצם הצבתם באותה בכפיפה נוגדת רציונל, אם נוגדת את רצון תפישת הערך.

בדיאלקטיקה שמרנית, אמונית, מתכנסת, היות 'אמת' כזו או אחרת תלויה בערכיותה;
תפישה תיחשב כ'אמת' אם טעונה ערך חיובי להנחה פרדיגמטית,
תפישה תיחשב כ'שקר' אם טעונה ערך שלילי להנחה פרדיגמטית.

אין זה מקרה ששמרנים לאומנים, מתקוממים על השימוש מולם במונח.

הנקודה היהודית

היהודים במדינות מושבם היוו חלק מאזרחים שהוחל עליהם מגוון תצורות ממשל.

ישנן השערות וסימוכין שבפשיזם האיטלקי טרום 1936, במתכונתו האזרחית נטולת הדת והביולוגיה הגזעית, נטיית היהודים לקבלת הממשל הייתה דומה לזו שאר האוכלוסיה.

מתבקש, ששלטון טוטליטרי רודף יהודים על רקע דתם או גזעם- יידחה על ידי נתיניו היהודים.

מרכיב ההתכנסות ל'יהדות' בין ישראלים כמאפיין זהות הוא מובהק.

עם זאת ה'יהדות' היא אמורפית, דינמית, רבת גוונים ותתי זהויות ובעיקר היא אינה מבנה שלטוני.

בכך שונה מפרגמנטציה מתכנסת פשיסטית.

הגרסה הישראלית

בין מאמינים יש מצע משותף של לאום מקודש, עָם, דת, גורל משותף.

עם זאת דתיות עמוקה מתנגשת עם מבנה מדיני מוצק.

גזענות(?)

ישראלים, בין היתר, מאופיינים במרדנות, אי-ציות לסדר, דה-פרגמנטציה, אינסטינקט מורד במרות, שמקשה על שאיפת כינון פשיזם.

מבנה התכנסות ערכית לערכי פשיזם קלסיים נפוצה מאד ומתוגמלת ערכית.

המושג מדינה 'יהודית-דמוקרטית' מהווה שידוך של שאיפות סותרות, וכלה בשאיפת דמויות שידוכות כאינדיבידואליות שוחרות רציונל וליברליות, שמעדיפות להיתפש כ'אוהבי קולקטיב' בגרסתו לעתים היהודית לעתים הישראלית.

עם זאת,
בישראל, באופן יחסי, בניכוי חרדים, אולי,  ברפלקציה לאזרחים

לדעתי

בישראל, ב- 20 השנה האחרונות, המוכנות, הסנטימנט, האינסטינקט נוטה להתכנסות פשיסטית אף יותר מהשלטון. כלומר מרבית הציבור מבקש 'להדק' את המבנה המדיני והחברתי,
כשאליטיזם ליברלי בבית המשפט בתקשורת ובשיח הציבורי מרסן את הנטייה הזו.

מאפיין משותף

אנשים, חברי קהילה חולקים ערכים אלה במידות שונות של אדיקות של רצונם לקיים מצע ערכי זה, נבדלים במידתיות עוצמת הסנטימנט להם.

סנטימנטים אלה הם רגשיים, 'אנושיים'- במובן ש-חי או חפץ נעדר אותם, הם מוטמעים ואינם יכולים להיות מתוחזקים אינדיבידואלית, מחוץ לקהילה בעלת ערכים דומים משותפים.

מי שלא מכיר בקיומם נתפש כ'סוציופט שאינו מבין את נפש האדם'.

מחשבה רציונלית

מכירה בקינון ערכים אלה אצל רוב האנשים, היא ביקורתית כלפיהם, מנסה להשתחרר מאינסטינקט מוטמע של העדפת קהילה על פרט.

הבדל בין פשיזם לנאציזם

עד לתיקון ב- 1936, בו הדוצ'ה בניטו מוסוליני קבל את התפישה הנאצית הגזענית, הגישה הפשיסטית הכלילה את אזרחי המדינה, בהתעלמות ממאפיינים ביולוגיים אתניים, והותירו את ההתכנסות לפשיזם לתודעת המתכנס ללא מסננים ביולוגיים כאלה של הנאצים.

הנאציזם, לעומתם, מערב את הממד הביולוגי אתני ועורך היררכיה בין גזעים ולאומים.

ההבדל בין לאומנות לפשיזם

אבולוציה

סנטימנט התכנסות לקולקטיב והזדהות עימו הוא אינדיבידואלי, ושונה בין פרטים בעצימותו.

עם ריבוי פרטים לאומניים, יש דרישה להדק את את המאפיינים, וליישם אותם.

ריבון

ההבדל בין לאומנות לפשיזם, הוא בהיות מי שמתעל את האיכות התפישתית המתכנסת לאומנית למשטר פשיסטי. כלומר היות המנהיג המכונן.

תחימת גבול

כפי ש'גאונות' היא איכות כישורי תודעה', 'ספורטאיות' היא איכות מיצוי כישורים פיזיים תחרותיים, 'פשיזם' הוא איכות תפישתית. שאינה נמדדת. בהיותה כזו, אין קו ברור, תוחם, להיותה או העדרה.

ועם זאת, ישנן אינדיקציות אופייניות.

כך, 'גאוניות' נתניהו היא בעצימות נמוכה יותר מזו של ליאונרדו דה וינצ'י,
רמת הפשיזם של מנהיג מסוים נמוכה משל אחר ששילוב אופיו, כישוריו, המצע המדיני אזרחי המאפיין ומתוך כך וולונטריות האזרחים הייתה שונה.

בממשלים בהם האזרחים, שואפים ששלטון יתאפיין ב'יותר' אינדיקטורים המהווים את המהות הפשיסטית, בעצימות גבוהה יותר – אלה פרטים עם איכות פשיסטית מובהקת, שהרוויחו איכות זאת ביושר.

תנועה על ציר הפשיזם

מהות פשיסטית היא התכנסות פרגמנטית של פרטים.

האינסטינקט קיים אצל פרטים שונים ברמת עצימות שונה.

ביטויי הקצנה פשיסטית עולים ככל שיש יותר פרטים החולקים בגלוי את הסנטימנט, וחשים את הכוח האצור בריבויים.
הכוח מנותב באמצעות הנהגה, שבלעדיה האינסטינקט מנותב לתפישות ערכיות, או פעולות אינדיבידואליות.

בעת שהפעילות הפשיסטית היא אינדיבידואלית, או להקתית, היא ניתנת לטיפול כבפושעים אינדיבידואלים או כבכנופיות קרימינליות.

ערכיות; האם כל מי שיש לו סנטימנטים פשיסטיים הוא פשיסט?

לאנשים עם סנטימנט מובהק של תמהיל תכונות מאפיין כמתואר למעלה, ישנה רגישות להיתפש כ'פשיסטים'. ערכית – לא ראוי בעיניהם.

אותם אנשים תובעים הקלה, לא להיות מתוייגים כ'פשיסטים', שכן הם אינם שוחרי פעולה, לא שונאים ערבים/הומואים ולא מקיימים את את פרוטוקול הפשיזם המסורתי. במלואו.

כך, קיום מהויות מכוננות של ערכים פשיסטיים מעוררים בהם התנגדות ולצורך כך מגוייסים פרטים שוליים שאינם חולקים עם פשיזם גדי להסיר מעצמם את התיוג הדבק בהם.

האם ישראל נוטה לפשיזם? הנבואה נתנה

לנבונים, כשוטה – לא כדאי שאתנבא, ועם זאת ישנן שתי מגמות, טקטית ואסטרטגית, שמפריכות חשש אפשרי, שלי, מפני הטיית ישראל לחברה טוטליטרית פשיסטית, גם אם חלק גדול מאזרחיה מוטים לערכים פשיסטיים בתפישתם כהיותם 'יהודים', 'ישראלים', נעלים.

עם זאת להערכתי האופי המצרפי של הישראלים אינו מאפשר התכנסות פרקטית לערכים משותפים.

 

 


ז. פאשיזם – זילות?

Share

5 תגובות בנושא “פאשיזם – זילות?”

השאר תגובה