משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
ענייני צבע
ותודה לרונצ'יק שהיה הראשון לנסח עוד בוורשא, כלומר בניו יורק, כבר בשמונימים, את ה"דיקמן אתה מלאה" ושתרם את הפנינה הלשונית הבלתי נשכחת – 'בצקות אינטר-קונטיננטליות'.
ואני מתכוון להתעלות על עצמי, ויום אחד לייצק צלרות או לייצר צלקות, לא רק בצקות.
בכל אופן ומקרה השמיים התכולים של בלאנטייר, אם אתחיל בניסוח מתיימר, לא העידו על הדרמה שתתחולל בהמשך.
ומכיוון שיש התופשים אותנו – אותי ואת טחוריי, כאנשים מינוריים ששואפים להיות מאז'וריים, וכל מה שאנחנו רוצים זה להיות מינוריים בקנקן ומאז'וריים במה שיש בו, אז אעביר את המאורעות כפשוטם ללא כחל סרק או הגזמה.
בשבוע שעבר הגיעו שלושה למשרד Malawi National Lottery אותו נשלחתי להקים ולנהל. אלה הזדהו כמחפשים סיפורים למדיה שלציבור יש עניין בהם, ושאלו 'האם אתם מחזיקים גנרטור ודלק?'
וידאתי מטעם מי הם.
"פרטיים" אמרו.
"נו קומנט", השבתי והוריתי להם את הדרך החוצה.
תוך כדי יציאה הרימו טלפון.
כעבור כארבע שעות הגיע המפקח מטעם משרד האנרגיה המקומי.
שאל שוב, 'האם אתם מחזיקים גנרטור ודלק?'
עניתי "לא מחזיק דלק" וסייגתי "למיטב ידיעתי".
יצא לחצר.
במאמץ של איתור השמש ב- 12 צהריים, מצא 700 ליטר סולר שנשארו מה-1,700 שבטפשותנו הפושעת העברנו לווילת המגורים בין לבין.
ואת הגנרטור, החף מרישיון.
למחרת שניים מאנשיי התייצבו במשרד האנרגיה. שם התעדכנו שהקנס על החזקת 20 ליטר בנזין במדינה נטולת תאורת רחוב, שסובלת ממחסור כרוני בדלקים ולכן אך טבעי לאגור, הוא $3,000.
בכמויות שאנחנו החזקנו, – עשר שנות מאסר עם עבודת פרך ו- $20,000. בחוק. כך כתוב.
רואה החשבון, האידיוט שהיה אתי, מהז'אנר של ביצועיסט יתר, שגילה יוזמה בעת שהייתי עסוק עם נציגי השלטון, הציע לשפוך את הדלק.
כשנגער שאין לאן לשפוך, הבעיר (את חמתי) בהפציצו רעיון להבעיר את הדלק,
ובמקביל, בירר על טיסות מילוט מיידיות החוצה ממלאווי.
כשנואש מהאופציה הרחוקה מדי, שם פניו לגבול עם מוזמביק.
מכרתי בטיק וטק (טיק זה 4%- וטק זה 6%- או להיפך לא זוכר, אבל יחד זה 10% הפסד ביחס לכמה שרכשנו) את הדלק, המתנתי, בסבלנות, לפרק הבא.
ברור שמישהו הלשין. החיוויים ריאליים, החשדות מוצקים.
ממשיכים עם השמיים והבולשיט התכול הזה…,
בבוקר למחרת הגעתי למשרד.
ה- HR – למה תמיד הן ביצ'יות? מין קטע, אחווה אוניברסלית כזו? – מעדכנת עדכנה שמשטרת ההגירה פה.
אהלן וסהלן. "צריכים אותי?" שאלתי אותה.
"לא, מישהו מלשין עלינו."
שתי פגישות שכל אחת שווה סיפור – אשמור אותן לאחרי שאגמור לקרוא את האנציקלופדיה העברית ומדריך הטלפונים של חיפה והצפון, רק שעד שנזכרתי לרשום שכחתי את המאורעות – ונקראתי לחדר הישיבות.
בחור (אינסטינקטיבית מתבקש לשכנז אותו ב'בחורצ'יק') צעיר, נאה בחולצת אפרסק ומעונב – מה יש להם אלה באפריקה מהעניבות? זוהי הגרסה הביורו־אפריקאית שכל פקיד רוסי עורג אליה? – מקדם את פני.
צ'ארלס, הסיני המתמחה בעסקי ההימורים, בפנים מכורכמות ועורכת הדין בפנים רציניות מכונסים איתי בסיטואציה.
נציג השלטונות ביקש את הדרכון, עיין בו בעניין רב, והכריז בעליצות כמוצא שלל רב – "אתם עובדים ללא אישורי עבודה". יעני אי־ליגאליים.
בזחיחות של יהירים, שלא לומר ביהירות של זחוחים, השתלחתי בו באחריותו הכוללת, בחלקו הישיר וההרסני לכלכלתה הבלתי מתרוממת ואטרקטיביותה הצונחת של מלאווי להשקעות זרות, אליה היא כה משוועת.
הנ"ל אכן התרשם מאד ביותר, אך הורה לי להחזיר לו את הדרכון שבאדנותי חפנתי, ולעלות לאוטובוס המרושת שחנה בחוץ זה מכבר. You've come a long way baby. אני יאירי, הבן של ריטה, הגעתי לאפריקה כדי לעלות לזינזנה.
נזכרתי ברונן, ר'ישל'ה, שנתחב אל המושב האחורי של הניידת בהיי ווי 495, Long Island Expressway, כשהרכיב אותי ממנהטן ב- 190 קמ"ש על הנינג'ה הלבנה-אדומה-כחולה שלו לרכוש את השחורה שלי, מקצה האי.
לא שמענו את הניידת צופרת, השריף צעק עלינו שהוא "מסכן את חיי כדי לרדוף אחריכם ב- 115 מייל לשעה", ואני ייעצתי לו ש"באמת לא שווה לסכן את חייו בשביל לתפוס אותנו", דחק אותנו לניידת, בואכה מעצר במשרדו.
בכל זאת, על אף הזיכרון המתוק, ובנטילת הסיכון שאתפש כמתנשא, ביכרתי לסוע עם גראנט הנהג שלי, צ'ארלס ועורכת הדין שלנו.
במתקן ההגירה, בחזות בניין מועצת מגדיאל בין מלחמת הקוממיות למבצע קדש, במשרד מכמיר, ממתין הפקיד השני, במקטורן חרדל כהה, כותונת חרדל בוהק, ובעניבה הממצעת בין הגוונים.
דגלון מלאווי מרשים על שולחנו השרה ארשת רשמיות.
בינתיים, הצטרפה אופווה, עורכת הדין של רשות ההימורים המלאווית, הפטרון שלנו – עם כאלה הורים עדיף להיות יתום. היא ועורכת הדין שלנו נתונות לטענותיו של הפקיד על אחריותן ה'שילוחית' לסוגיה.
ואני עלבתי. בשני הפקידים. העלבות דיקמן – תחיבת האגרוף בתפר שבין מה שהם היו רוצים להיתפש על ידי עצמם וסביבתם,
לבין מה שלא היו רוצים בשום אופן שיתפשו אותם, לאור תפישת הערך העצמי מקצועי שלהם – ובכך לדחוק את הפיסט השני, לפרוש את הידיים, ולפסק לרווחה. באחת, בכח.
מה אמרתי? לא ממש דברים שאני גאה בהם, ואולי אפילו די מתבייש, משפטים שמתחילים ב- "עד כה ביקרתי ב…" ו-"מעולם לא… " הייתי זחוח, שכן עורכות הדין נעו בין רצונן לפרוץ בצחוק לאימה מהפקיד שכינה אותי בזעמו ובגרון ניחר "rude".
"?Am I rude" תבעתי את עלבוני, 'לא התבלבלנו משהו? לא התחלפו היוצרות?'
צ'ארלס לא צחק. הוא נע באי נוחות, עוד מההצקה הקודמת הוא באי־נעימות; מה למען הבודהה, הטייפונים, ציקלונים, הדרקונים והרוחות, גרם לו להיקלע בין הכריש המקומי לדיקמן? הוא מקליד במרץ באייפונו לקיסר הסיני שבהונג-קונג, מדווח במלל, מנציח בצילום ומתעד בוידאו את ההשתלשלויות המשתוללות.
עורכות הדין בקשו להסות אותי. גראנט, הנהג, עמד במפתן הדלת, פוכר את ידיו בצער, תולה בי מבטי תחינה. הן מקוננות בצ'צ'אווה – השפה המקומית, מתובלת באנגלית – שייאות לשחרר אותי.
ואני חמוש בידיעה, הייתכן מופרכת אך נחרצת, שלא ייתכן שאנחנו נעצר על דבר כזה. אז אני נותן בסטנד–אפ. מעודד מכך שיומיים קודם, בהנהלת הדואר הראשי של מלאווי המופע עבד והחזירו לנו הרבה כסף שגבו מאיתנו שלא בצדק.
באזני שמעתי את אמי 'יאירי- אתה מתגרה.' ואת 'שוב נכנס בך השד' המוכרים מילדותי.
הפקיד הבכיר נענה. בהזכירו בצצ'אווית תוך מחווה אלי שאני "רוד". אז שוב בעטתי בדלי, וחזרתיעל ההכרזה ש'עשה לי דפורטציה', ו'לא נפרד מהדרכון', וזאת מפני שאני ללא דרכון זה כמו פיצה בלי גבינה צהובה.
ועורכות הדין מגדפות את אימותיהן שלא הכריחו אותן ללמוד ראיית חשבון או ביולוגיה; למה הן צריכות להיות מקושרות אליי? ועוד אחרי שהגיעו לפשרה מחוץ לכתלים.
והוא, קצין ההגירה, נשבע לי, שברגע שארצה לצאת הדרכון יוחזר לי – זה עד שאצא.
ואני מתרצה.
הוא כתב על נייר עם שני נייירות קופי (זוכרים? כמו פעם, ניירות פחם. 'אניה').
צ'ארלס חתם, אני אחריו.
פניתי לפקיד אפרסק, לחצתי לו בחמימות את היד, נפניתי למקטורן המחורדל שנרתע, לפתתי אותו בחן של דוב גריזלי רעב, בעדינות של פילה בהיריון אימצתי אותו אלי בכוח, כשעורכות הדין וגראנט צורחים מצחוק, אפרסקסקי מנופף בידיו, וחרדלוביץ' מצטרף לאורגיית החיבה.
אז יצאנו. נטולי דרכון.
המשך יבוא.
עם זאת, אם הגעתם עד כאן, לא ממש לשם כך התכנסנו, אלא לשם הבְּצֶקה הבאה:
שעה אחרי, צ'ארלס שרישום המאורעות ניכר על מופנמותו, ואני חוזרים מפגישה עם מנכ"ל רשת סופרמרקטים ופיסקאני, האחראית על ה- key accounts.
פיסקאני זו, שקטה ונבונה, הופיעה אתי שלשום ב-גוד מורנינג מלאווי, שחורה מאד ושמנמנה. כמו שאבי ביטר שמנמן. היא יותר שמנמנה משחורה ביותר. ישבה מאחור, צ'ארלס מקדים בשמאל, ואני נוהג. בימין, כמו באנגליה. זאת בניגוד לבעל המניות הסיני, להלן ה'קיסר', החרד לבטיחותו, שהזהיר אותי בשום פנים ואופן לא לנהוג בשל הנהיגה בימין, ואחר, ישראלי, החרד לכבודו, שלא יראו אותי הלבן, יושב מקדימה, נוהג כשמאחור שחור. שלא לומר על הזהירות של מישהו שייכנס מתחת לגלגלים וכל הטרייב יעשה בנהג לינץ'.
"פיסקאני" פתחתי את מחול תנועות אי-הנוחות של צ'ארלס על מושבו, הוא כבר מכיר את טיפולי השורש ללא הרדמה שלי "את בחורה נבונה" גירזתי, מה שנכון לטעמי כמובן "אני מבקש לשאול אותך שאלה סנסיטיבית." ואני רואה את צ'ארלס הסיני, בעל הניסיון, מצהיב לו.
"תני לי פסקה על מידת כהות העור. מה האדם השחור רוצה להיות, האם כמה שיותר בהיר, או כמה שיותר כהה, או לא משנה?" צ'ארלס מלבין.
פיסקאני מחרישה.
שיניתי נושא. מעט. לא הרבה, עשר מעלות צידוד, מהמהות לסטרוקטורה; "פיסקאני, שאלתי שאלה טו סנסיטיב?"
"אענה לך" השיבה "האדם הלבן נתפש כ-סופריור. לכן כמה שהעור יותר בהיר, כך זה יותר טוב. ילדים יכולים לצחוק על מי שעורו שחור יותר. כשהיינו ילדות היינו שרות BB, בלאק איז ביוטי."
צ'ארלס צוחק, לא ברור לי אם מהומור או ממצוקה ומרכך "זה כמו איש נמוך שצוחק על נמוכים ממנו." כנראה בסינית זה נשמע יותר טוב.
"אז אספר לכם" המשכתי "לפני חודשיים פגשתי שותף וחבר שעלה בילדותו מאתיופיה לישראל, חי בה עד גיל שלושים ולפני ארבע שנים חזר לאתיופיה. בשל פקחותו, יזמותו, כשרונו והאמביציה שלו, זכה לממש הזדמנויות שיוצאי אתיופיה רבים אחרים לא זכו. הוא חש שכשחור, ההזדמנויות שלו בישראל פחותות."
ספרתי לבחור שפגשתי איש עסקים שחור שהרשים אותי.
"כמה שחור?" שאל.
"מה יותר טוב, כמה שיותר כהה או בהיר?"
"כמה שיותר בהיר" חרץ יוצא אתיופיה.
5/07/2012
פרקים נוספים:
