אני יועייץ

כותרת

תיוג

כובעים
https://www.pinterest.at/pin/728949889660255732/

בחיי, נתפשתי כחובש כמה כובעים.
בין היתר, נצפיתי בעיני  צופים נחרצים גם כחובייש מצנפת–היועייץ.

אם התמלול הפסיבי שנקטתי מתפרש כ– ‘אין-לי-יד/ רגל/ ראש/ תודעה/ ופה’ לעניין, אז לא לכך מכוון; אני תרמתי לכך. אינני, לא אני ולא אחר יכולים להתנער מרושם שהתנהלות אישית מסויימת הותירה בתודעת אחר, גם אם אין כוונה לשם, או רצון להיתפש כפי שנתפשתי. כן, בתחילתו של דבר, לבטח בסופו, כל אחד באשר הוא  מספק לתודעה אחרת את ‘חומרי הגלם התפישתיים’ ליצירת תיוג.

יֶפּ, התייעצו בי. לא מעט.

איך קובע?

אז זהו, הקביעה נשענת על

  • יחסית לכמה שאני נוכחתי מול התרשמותי על אחרים,
  • היו מי שחיוו, תייגו אותי כמי שמתייעצים בו, כלומר הם תמללו את התרשמותם ביחס לנסיונם שלהם בהשוואה למידת התרשמותם עם התייעצות עם אחרים,
  • מעטים אף ייחסו לי את היותי, או שאיפתי, להיות ‘גורו‘, לא לעצמם כמובן, לאחרים.
    תיוג שאני דוחה כדחיית תיאור את דמותי כ’תמיר, בנוי לתלפיות, בעל רעמה מתנפנייפת וכנפיים’.
    תיאור זה הוא כ-    זווית התפישה של עיוורים, הסתכלות בבחינת ‘כל מי שירצה יתאר אותי כפי שמוצא לנכון’, או ‘ללא נכון’, גם אם אני לא שותף לתיאור תפישתי את עצמי ככזה, התיאור לגיטימי, לבטח אינו פוגע*, בי.

* (לא) זה המקום להוסיף שאדם יכול לחוש עצמונית מהו הנזק שנגרם לו בעקבות תיוג, או אמירת אחר. בעידן הנוכחי עוצמת פגיעת סובייקט, לעיתים, היא כה חזקה, שיש מי שרואה בה פגיעה ‘אלימה’, שהסבה לו נזק מוחשי, שקול מבחינתו לפגיעה פיזית.

תיוג זה מעלה את שאלתי – למה, מה מצאו אחרים לחלוק את התלבטויותיהם אתי בואכה עצה, ומענה להתלבטותם.

והסוגיה נחלקת לשניים:

  • איך אני מסביר לעצמי, למה אותי?
  • איך הפונים היו מסבירם לעצמם, למה אלי?

ייעוץ – איך מה, למה,

אין לי ערך משמעותי בשיח על ה’איך’.
מצ’עמם, לא ניחנתי בסבלנות הטקטית מולקולרית, אין לי את החתירה הפרקטית, ועל פי רוב אני נטול את הידע הפרטני.

אני משתפר ב-‘מה – תפישה קונספטואלית‘, אסטרגיה
ועוד קצת ב-‘למה’. בעיקר בצד המציק השואל.

למה אני? אני

נחרצות

אני נתפש כנחרץ, כעושה סדר.
יש מי שמתייעץ ורוצה את הנחרצות ו/או את הסדר.

בין יתר שאיילותיי, יש לי אחת – שוס:

תגידתגיד, במעגל המשני של הארבעים הסובבים אותך, שאינם כוללים את אלה הקרובים אליך ביותר, איזו תכונה, מאפיין, מיוחסת לך, כאשר לך הידיעה הברורה, שייחוס תכונה או מאפיין זה אינם ברשותך?

היו כאלה שלא יכלו לעלות על הדעת שיש להם תכונה כזו. ‘תוכם כברם’.
[אישיותם השטחית והפשוטה אינה חופנת רבדים נוספים? 🙄 ]

סלבריק’ה עבר העיד באוזניי על שאלתי זו “כולם חושבים שאני נורא אוהב את אשתי. למעשה אני כל הזמן מזיין מהצד.”
Well, לא יודע כמה, ומאיזה צד הוא מזיין. בחשיפתי המצומצמת אליו, נראה לי שהעיסוק במין, בהשגתו, סופח את עיקר תשומותיו.

אני נתפש כ’נחרץ’

בחי אלוהים, בספר התורה, אני ממש אינני בטוח בכל דבר שאני רואה, אומר, חושב, עושה. נרתע מתכונה זו, מעוררת בי רתיעה בשל היעדר, כיבוי מנגנון ערעור [- כאן אני חוטא בהסבר רציונלי לסנטימנט] של בעליה. ‘בורוות הנחרצים. נחרצות הבורים’, קורה לכך.

עשיית סדר

מי שמייחס לי עשיית סדר, עושה זאת על אחריותו, יישא בתוצאות הבלגן, בתוצרי הכאוס; אני מפרק. כמו ההוא, נו, איך קוראים לו, מתחיל בס’, גם מסתיים, היה מערער סדרתי ושתה את כוס התרעלה.

טכנית

  • גישותיי שמתבטאות ב
    • מניפסט – ‘זמני חסר ערך, אני עסוק בלטעון אותו ב-תוכן ופאן’,
      מלל מתאר את תפישתי,
      ובה בעת, אוי ואבוי אם וכאשר אחר מבזבז את ‘חוסר הערך של זמני’, 🙄 אני מתייפייח ונושייח.
    • החצנת שאיפתי האותנטית לתפוס עצמי כ’זמין בכל עת, לַכּל, בְּכל פנייה’,
    • כאיש מתמלל, יש לי דעה על [כמעט] כל נושא,
    • הוורבליות שלי מחצינה את התייחסותי – רק אשָאֶל, איענה,
      כשיש שיעידו שגם אם לא נשאל, ולא אטרח להכחיש,
    • האינטונציה שלי מתָקֶפֶת את דבריי**, חדה ותוקפנית.

** אינטונציה או מלל אינם מתקפים טיעון רציונלי, אלא רגשית. ייתכן, כפי שניסיוני מראה, שאינטונציה תקיפה עלולה להניב התנגדות בלתי רציונלית בעת שפוגשת סנטימנט מתנגד. 

אלה מהווים מצע הכרחי לפניה אלי, כתנאי מאפשר, גם אם לא מספיק.

למה, איזה כובע?

מה חיפשו בי – התשובה תהיה אצל המתייעצים.
ואז כמובן, אציע הסבר.

תְּכָנִית

אני נתפש כ–

  • נחרץ,
  • חותר רציונליות,
  • מאתרים בי, ברושם שאני משרה סדר והיררכיה, תפישתית
    אני לא! אני שואייל שאיילות’ שלנשאל ישנן תשובות שאינן מניחות את דעתו שלו, ובהליך השלכה הוא או כועס עלי, או מייחס לי את הפנס המאיר את הסדר, בעודי רק המראה המשקפת את הכאוס, אי הרציונליות, חוסר היושר האינטלקטואלי, הסנטימנט או השרירות.
  • את ביקורתי, את שלילתי האופיינית יש מי שמתמיר, שגויות, לסוג של עצה, בבחינת ‘עַשֶה טקטי’ בעוד שאני מתכוון ‘הסוגיה שהעלית, אינה מתיישבת עם תפישת המציאות שלי’, ‘את אסטרגיית מימוש האינטרס שלך’, ‘את קידום ערכיך’, קולקציה אפשרית.
  • ו-כן, אם אשאל מפורשות אענה תמיד מה אני הייתי עושה בסיטואציות דומות, כשלא בטוח, כמעט בטוח שלא, שסט ערכי ותפישותיי שונה משל השומע, ואין לראות בכך המלצה.

למה אותי? הם

  • המנעותי המוצהרת מעצות קונקרטיות, אינני בבחינת ‘פותרן’,
  • השאלות המפרקות, מפרידות בשר מעצם,
  • חתירה לאוניברסלי,
  • הצבעה על סנטימנט,
  • ההטיות שלי – סיוג ש’זה טעמי’,
  • חוסר הדחיפות לפעול בדרך מסויימת.
Share

השאר תגובה