מינורי בנוסטלגיה, עדכון

ג'נטריפיקציה ניו יורקית

Bedford

בשהייתי בניו יורק, 1984-94, עברתי, אולי העברתי ג'וב לשכונה בברוקלין.
לא יעד שהייתי מגיע אליו וולונטרית, מתעכב בו.

כעת כן.

ניו יורק השתנתה, לי.
משלים את תפישת האבולוציה האורבנית, לעיניי, מאז שעזבתי; בווילאג' הייתה אקלקטיקה שהכילה גם חתרנות – פיכס, שונא את המושג, מעדיף את 'גילויי תופעות ביטוי עצמי חריג אקסטרווגנטי' – ואלה הועמו, נעלמו. אלה שנותרו נדירים מדיי, לטעמי.
הג'נטריפיקציה השפיעה גם על צעירים, סטודנטים, שנוכחותם מורגשת פחות בעיר.

יומיים אני משוטט במשולש Bedford-Green-Point Nassau.

רואה את החנויות הפרטיות, לא אלה של ה General Store של ההשרדות הפריפריאלית, אלא, של השפע המתמחה הנותן מענה לגחמה האישית, של האוכל הייחודי שיש מי שמוכן לצרוך, של סטודיה קעקועים המשרתות את דיירי האיזור והמגיעים במיוחד, חנויות המתמקדות בוויינטאג'.

נכנס לבית קפה Konditori, מקום שאוהב – קפה, מאפינס, שולחנות עץ, מלא נקודות חשמל, סטודנטים עם לפטופים. שומע שיחות שחקנים מוכי אודישנים, של צלמים שמצלמים האחד את פירסינגיי/ קעקועיי האחר.

מטר ממני נמצא אחד, בסוג של תחפושת, עמוס אביזרים וקישוטים, עם מלא טבעות כסופות ומפוסלות, כובע בוקרים עם גפרורים במקום נוצות, לבוש שחור עם פונצ'ו שעליו כן מצויירות נוצות, שולייף מצלמה עתיקה מסלסלת פיקניק מנצרים קשורה במטפחת ראש בסגנון הספתא שלי מרמלה, ומפליש לכיוון חביירו המקועקע עד עיניו – בחי אלוהים בסייפר התורע, ולכיוון הבריסטה עם הפירסינג. הם מדברים על צילומיו, ומתפעלים מכמה nice day הוא היום.

אני מתעניין במצלמה – Fuji, לא ענתיקה, אלא וינטאג', עם פלאש שמוציאה תמונות פולרויד, ויש לו מלא מצלמות שהיו בזמני של ילדים. ההגנבה? צילומי הפולארויד במצלמות ילדים, אותם הוא מחמם מלמטה עם גפרורים.

כן, מעוז ההיפסטריות. רואה זאת. את המסה של הצעירים, ליטל ברלין, יש המכנים את המקום.
גם רואה את חנות האפל הענקית – זיהתה את המקום, המגמה. רואה גם את האברך, עדות אנושית לעובדה שוויליאמסבורג שעברה את הג'נטריפיקציה הקודמת בה חסידים פלשו מהלואר איסט סייד של מנהטן לברוקלין, נשלו את המקומיים הגרמנים, קודמיהם. כעת השלב הבא, או בשלהי השלב, שכן הרשתות באות.

נ.ב.
נראה שאפשר לעקוב אחרי לפי פירורי הבייגלס, טפטופי הקרים צ'יז שאני מותיר אחריי.

מינורי בנוסטלגיה