משך קריאה: 5 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
לא סובל הפגנות
ההתרחשויות בהיבטים דמוקרטים, כעת, גורמות לי אי־נוחות. רבה. ברמה שמביכה אותי. לוקח אישית. רגשית, את המאורעות.
פאתטית ככל שייתפש, במשמרת שלי, הדמוקרטיה המתקדמת שאני קיבלתי, נסוגה אחור.
נתניהו
נתניהו הוא המחולל, הציר, האנרגיה טריגר, למחיצת הדמוקרטיה. לא משנה העובדה, שאני משער שלא הייתה לו כוונה ראשונית להגיע למצב כזה.
להערכתי, לא יישום תפישת הניאו ימין רדיקלי הנחתה אותו. הסתבכותו המשפטית הפנתה אותו לנתיב הרע. אמצעי הניווט המכוונים אותו הם שילוב של
- לוחמנות בלתי מתפשרת של מודרים, אופי ויניקה מהבית,
- וטקטיקה שאינה מודה בטעות.
כמוטה היסטוריה ומחשבה לאטרלית, להערכתי, נתניהו מבין שלא תומכיו הם מי שיכתבו את ההיסטוריה. אלה פלוצרים, אינטלקטואלים, מהז'אנר שהדיר את אביו, שלא יכולים להכיל את פעולות רמיסת הדמוקרטיה על ידי בורים ניאו ימנים רדיקלים.
הם יסרקו אותו במסרק ברזל מלובן, חלוד, משוח בגריז רותייח, שנטבל בשברי זכוכית ונעצים חלודים.
זו טרגדיה אישית. הפער בין ההבטחה שחשב שיכול להיות לבין התוצאה.
הוא מודע לה.
ההתגנץות
גנץ משני בהסבת נזק לדמוקרטיה, בכך שאיפשר את המצב:
- בגידה באמון בוחריו,
- תמיכה בראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום,
- יצירת הסכם קואליציני שנכנס מתחת לעקרונות הדמוקרטיה כדי לחשק אותה,
- יצירת מבנה שלטוני זמני, עקום,
- ממשלה פריטטית שאינה משקפת את תמהיל הכוחות הדמוקרטי אלא הביורוקרטי משפטי,
- החלשת מעמד הרשות המבצעת בריבוי שרים,
- ייתור הרשות המחוקקת.
אלה עשו אותו – לא להערת שוליים היסטורית – אלא לדיראון דמוקרטי.
הפארסה של פרץ גנרל המלחמה הקודמת – הצבעתי עבודה – אווילות הבאת לוי, ההתגנץות – לא מייחס לפרץ את הנזק הראשוני והמשני לדמוקרטיה. סתם מרתיח אותי.
כך, נתניהו הוא צורר הדמוקרטיה הראשי.
הפגנות
אני מופיע להפגנות – מודה, המדיום הוא המסר – גם בגלל שהן במרחק צעקה מהבית שלי.
בפתח תקווה ובככר מלכי ישראל, אני בן ה-60, נראה 70, מרגיש 80, שייך למשמרת הצעירה של דומים לי.
נראה שהדמוקרטיה והשחיתות על הפרק.
הפגנות בני גילי – פתטי.
שלושה ימי ששי ביולי, בבלפור: מעניין. תמהיל האוכלוסיה, כולל פריפריה, מזרחים, חובשי כיפה למיניהם ובני ארבעים, שכבר לא ניתן לכנותם 'צעירים'.
על הגשרים. מאות אנשים, מבוגרים ומשפחות צעירות עם קטנטנים. אני באי־נוחות פיזית.
מעניין, ובה בעת מתבדר; מניח שהיו מי שהפריע להם השחיתות, שלא קידם סיפוח, הכלכלה.
דמוקרטית, אני לא רוצה להכביר בחשיבות משמעות עוצמת הצעיקה. יש משמעות 'לדבר הנכון', ו'לרוב התומך', בתקווה שהם מסונכרנים. גרמניה 1933, ישראל היום – אין סנכרון. בעיה.
עד יולי לא הבחנתי בהפגנות בני 20. מבחינתם, כל עוד שיש להם חופש מסכי, הדמוקרטיה לא נפגעה. הפרטיות ממילא הוסרה וולונטרית מחייהם.
השתתפות בני עשרה ופחות בהפגנה – סוג של פדופיליה אינטלקטואלית. לא מרשים אותי.
לכן, להפגנות, מבחינתי, אין ערך משמעותי נוסף, פרט לשולי:
חיווי לעצמי ולסביבתי שקפצו מהמשתנה, מחרבנים לי בפה, ואני מתקומם. פועה. מתנגד.
שינוי מגמה
ביום שלישי 14/7/2020, נראה, שההפגנות בבלפור קבלו תפנית. כלכלית.
בעיה.
הבעיה הכלכלית אמיתית.
לתפישתי הדפיסטית,
מי שמנסה לטפל במה שלא יכול לטפל,
לא פותר את הבעיה ומייצר בעיות אחרות.
בהפגנות כלליות, שמבטאות מצוקה, שאינן חותרות שינוי ברור שניתן לעשותו, פרט לוונטילציה, חשובה כשלעצמה, אין פתרון שהממשלה יכולה לעשות ולא עושה או לא תעשה. אין כאן עניין סוגיה אידיאולוגית; הממשלה בתפקוד אולי לקוי, ואין לממשלה ממקור אידאולוגי מסויים יתרון על ממשלה אחרת.
ממשלות ימין, שבאופן אינהרנטי מוטות לסנטימנט – סתלבט – על המונים, בצד תקווה שאולי יכולה להטעין את אוהדיה, גם יכולה להוות מקור אכזבה, בשל ההטייה לטיפול בהביטי סנטימנט יותר מאשר בהיבטי מציאות.
הנזק
בעת שחזית ההפגנה היא מצוקה כלכלית פרטיקולרית, אין פתרון לבעיה פרסונלית.
כך, ימישכו להסתלבט על תמימי מחציני מצוקה כבמחאת 2011.
כך תנגף סוגיית הפגיעה בדמוקרטיה, רעיון אבסטרקטי, שניתן לטפל בו, מול סוגיית הכלכלה הנוגעת למפגין אישית, ובלתי ניתנת לטיפול אמיתי.
