באיזו שורה להוסיף ברזומה?

הרחבה של ‘דיקמן איפה אתה?

סיכומי ‘דיקמן, היכן אתה?’

פתיח

“לך ותיסע ותביא את ה-uBook לכאן” בקצב התרנגולים,
הורה לי רביב, הבעלים.

נסעתי.

הוא, אופטימיסט חסר תקנה, קיווה לתריסר, שניים.
אני – פסימיסט חרבן מסיבות שכמותי – רציתי לפחות חמישה, להצדקת הנסיעה.

התוכנית –

  • נחיתה להתחיל בפלורידה,
  • לרכוש אופנוע
  • ולנוע
  • בזרם התודעה החופשית. פתוח. לא צמוד לתוכנית, אלא לשיקול הדעת, תוך כדי.

טרום הנסיעה, בעת האריזה, ניסיתי להוריד מרעיון האופנוע – נראה היה לי שלא ייצא לפועל;

  • ‘לא נכון’ בהיבט היעילות, עלויות,
  • וגם, לא בהיבט נטילת סיכונים.

שאלתי אותו, “לקחת ציוד?”
“קח” הורה.

אני, כידוע [למי?], צייתן, ש’אין לו שתי חוליות שידרה מחוברות יחדיו’ כפי שחורץ ד”ר ר’ישל’ה – הוא, כידוע דיאגנוסט מדופלם – המאבחן, עשיתי, שוב, את שהוטל עלי.

כעת, בנחיתת ביניים, בבר ב’טסצוריכּ’ כפי שהשוויצרים הוגים, מסכם לאחור.

תמצית

  • חודשיים,
  • מיאמי –– לאס וגאס
    אטלנטה–בירמנגהאם–ניו אורלינס–יוסטון–אוסטין–דאלאס–פיניקס–סאן דייגו–לוס אנג’לס–סן פרנסיסקו–לאס וגאס,
  • יותר מחמישה עשר אלף קילומטר,
  • ביקור בלמעלה מ-70 חברות,
  • בקשה ל- 20 התקנות, ציפייתי לפחות ל- 5, בפועל 60 התקנות, 90% ממקבלי החלטה לקחו,
    [מי שנחשפו ואינם מקבלי החלטה, אף ששוכנעו ורצו, לא קיבלו את הסכמת מקבל ההחלטה שלא נחשף באמצעותי]
  • לבד,
  • ששה שבועות
  • על אופנוע.

שתי פרוסות, נדבכיים, ואני הממשק

שתי יישויות נפרדות שהולחמו:

  • מסע עסקי – הצלחה אותה מייחס ל-
    • טיימינג – נקודת הזמן הנוכחית,
    • מענה לצורך השוק,
    • קונספט המוצר,
    • הגעתי תחת מטריית המותג שלקוחות רוחשים אליו סנטימנט חיובי
    • ההצעה העסקית המסויימת, בה אין ללקוח סיכון, אלא תשלום רק אם מניב לו,
    • אריזת[י] והצגת[י] המכלול.
  • מסע מוטורי, על אופנוע, שורט ת’מפה.

יעד

העובדה שקציר ההצלחות עלה עשרות מונים על היעד,
מעיד בעיקר על כך, בדיעבד, שהיעד הנשאף היה לא נכון!

כטבעם של הצבות יעדים,
היעד הוצב בנקודת זמן בה לא הייתה לנו יכולת להעריך אותם ריאלית.

– בתחילת שנות ה-90′, התעניינתי באודיופיליות, באנטרי לוול שלה. רכשתי רכיבים. אך אבוי – ההחלטות העקרוניות התקבלו בעת שטרם היה לי ידע על מצע ניסיון.

הצלחה. התנהלות

לא חכמה

ידידי הנערץ חרץ, שהצלחה כזו זה ‘לא חוכמה‘.

וואלה. לא מתווכייח.
בהזדמנות, ברוח ימי כתיבת הטקסט, אתן שנות טובות, לעבור בין 70 חברות, לחלק.

סיפוקים

אחת מתצורות הסיפוק הגבוהות ביותר של אדם, הוא תיקוף/ צידוק/ אישוש/ לגיטימציה/ להתנהגויות אופייניות, הרגלים ומתודות התנהלות מקדמיות, ברמה האינטרינזית: במלים אחרות ופשוטות השאיפה להכרזה הנשאפת – ‘צדקתי’.

סיפוק זה מועצם, מתוקף, על ידי הכרת גורמים חיצוניים בלתי תלויים.

אם תוצר עלה על ציפיה במדידה בלתי תלויה – ישנו אישוש, בלתי תלוי להתנהלות ‘נכונה’.
הרי סיבה לשמחה. אותנטית.

הסבר התנהלותי: אקזיסטנציאליזם מוטורי

הזמן והתנועה מזמנים תקלות. תשומות מופנות למניעה ולטיפול.

מה זו תקלה? מה שקרה בניגוד לציפייה, לתוכנית;
לשכוח משחת שיניים במוטל הקודם. לאבד את כיס הפלסטיק של המברשת.
להחליט לא למלא דלק בתחנה עם מחיר גבוה, כדי לגלות שהיא האחרונה, ונע על הריח של הדלק. טעות קלה, סוגיה מינורית, יכולה להתפתח לצרה משמעותית. מילוי בתחנה יקרה, כשמייד לאחריו יותר זול.

מגבלות בריאות וכושר

כבר אין ת’כישורים, ברור שפחותים ממה שהיו.

אני כבר לא שם: רואה פחות, לא שומע, שמן, עולה על האופנוע בחן של תאו זקן, מטפס על כסא גניקולוג; שילוב מושב גבוה, מאוד, עליו כריתחורים, שמגביהה אותו בעוד אינטש, ציוד קשור על מושב אחורי, שמונע עלייה טבעית של הנפת רגל ימין לאחור. אלה מותירים אותי, בכל עת שמבקש לעלות על האופנוע, עומד ניצב אליו, פניי מול המושב, מניף רגל ימנית, בסגנון אסתר שחמורוב, משפשפייף ת’כרית, ונותן קפיצונת כדי להעביר את שארית הרגל הסרבנית מעל המשוכה, כלומר האופנוע.
מניח שלעין בלתי מיומנת המחזה בחינת ‘מראות קשים’.

עייפות, חוסר ריכוז, מעט צרבות לילה בעקבות אכילה לא ראויה, צלצולי אזניים – זהו, nothing to write my home physician about.

סוף דבר

בתוספת מאוחרת, שלוש שעות לאחר מכירת האופנוע, כשאני בסטריפ של לאס וגאס, התחלתי למשוך רגל.
משיכה זו הסלימה במשך שבוע, בהדרגה נחושה, בנחישות מדורגת, עד כדי עשרה ימים, שבהם רותקתי לבקבוק, משתין במיטה.
חודש אחרי, עדיין בכאבי רגל מוקרנים מגב, ומשככי כאבים, נוגדי דלקת, מתנחם בבקבוק הפלסטיק והטיפה הצהובה.

תנועה

אלא אם ב’יום חופש’ כלומר, יום שבתון בו לא הצלחתי לאלץ איש להיפגש אתי, מחד, וביום ב’ יהיה עלי להיפגש עם אחרים, כלומר עלי להישאר במרחב בו אני נמצא, רק אז אסע בדרך ה’פחות יעילה, היותר מעניינת’.

לחילופין, לא חוזר למקום שכבר הייתי בו. ולו גם בהארכת הדרך. כן יכול להאריך מעט אם לא משפיע על הגעה ליעד במועד היעיל – כלומר, אם ממילא כבר לא אפגש עם מישהו היום, אוכל להאריך דרך כדי לרכוב בדרך מעניינת יותר.

כך, מתייבש בסוג של מדיטציה במישורים אינסופיים, כבישים ישרים עשרות קילומטרים שממריצים ‘לנסח את עצמי לדעת.’

הנאה

למסע בכללותו מתייחס כבעל משמעות ענקית לגבי. כייף גדול; התנהלות של הבאת ריכוז יכולות לביטוי מדיד, בהצלחה, עצמאות, אחריות כוללת ומקסימלית ל-מה שקורה לי, הקונפיגורציה שלי לאושר.
גם במהלכו, בזמן אמת.

ועם זאת מולקולות מרכיביו, ברובם, אינם כייף.
אי נוחות של

  • נופים ברובם משעממים, והמדהימים לא באמת מעניינים.
  • טרדה משימתית,
  • הפקה מתמדת של מכלול חיים בתנועה,
  • שמירה על בטחוני,
  • תנאים פיזיולוגיים מוקצנים,
  • טמפרטורה אף פעם לא מתואמת – רוב הזמן חם מדיי, כשקריר, קר מדיי, או רטוב,
  • לא אוכל טוב, בטח לא נכון, טיפול בתזונה ובתוצאה פחות ברווחה, שאינה תשומה,
  • להשתין, ניתן בכל מקום. לחרבן – צרה.
  • עיקר הציוד הוא ביגוד חליפי אותו כמעט לא צורך.

אופנוע

באוטוסטרדות ראיתי אופנועים מקומיים, מיציאת עיר אחת לאחרת. בדרכים בינעירוניות, לא ראיתי.

בדרכי הנוף, הארלי’ס וב.מ.וו. מדוגמים, מהוונטיל עד קודקוד הרוכב.

לא ראיתי אופנועים פושטים כשלי. בדיבורים עם רוכבים, הם רכבו סביב מדינתם, מציינים את נסיעתם סביב מגוריהם.

הייתי עם טחוריי והאופנוע, נותרתי רק עם ידידותיי מאחור, אותו מכרתי אמנם לא חבוט אך בהחלט סחוט, מרוט, עם רדיאטור מטפטף, שרשרת גמורה, גלגלי שינויים שחוקים – ראי רוכבו.

Share

השאר תגובה