דיקמן, איפה אתה? Dickmann, where are you?

ואני, אז התעצבו לי טעמיי, פורטרטים מסויימים ותמונות משנות הששים של החצר האחורית האמריקאית; תחנות דלק, שחור לבן, צריפים חלודה, עוני, מחסור מצוקה, זיעה. היום, נראה לי, אולי היו מצביעי טראמפ.

רואה מראות, שמתכתבים עם התמונות לפני שלושים וחמש שנים.

עד עתה רכבתי כנהג משאית, בכבישים רחבים עתירי מסלולים על אוטוסטרדות, כשלעיתים, המסלולים הנגדיים מאות מטרים מהמסלול שלי. נופים מתחלפים, צמחייה, שלטי ענק מזמינים לרשת אוכל מהיר, לא מעניין.

וכצפוי הירידה מהכבישים הראשיים, מעניינת; הדרום העמוק, חגורת התנ"ך:
ג'ורג'יה – רוב, כל מה שאינו ערים ראשיות,
פלורידה – יתרון קל, וכל מה שאינו ערים ראשיות,
אלבמה – 2/3 מובהק,
מיסיסיפי – 3/5,
לואיזיאנה – 3/5 פרט לשתי ערים ראשיות,
טקסס – 4/5, כל מה שאינו 4 הערים הראשיות
הצביעו טראמפ. בית השחי של אמריקה כמו שאמר לי מישהו באלאבמה. במסעדות יש איור של אקדח וכתוב we don't call 911. יעני, 'אנחנו יורים לא קוראים משטרה לפני.'

באריזונה זה כבר לא בית שחי, זה האפצס בבית השחי האמריקאי: האינדיאנים. Apache.

ה', 23 אוגוסט: Les Cruses, רוטינות וטקסים

בבוקר אוכל עם מנקות המלון האומלל. הן שנראות לי כמבוגרות ממני, לאחר איפוס בטח צעירות מעט, שואלות אם הן יכולות להצטרף לשולחני. Claro, אני אומר להן בספרדית רהוטה, ואם הייתי יודע הייתי מוסיף בספרדית את מה שאמרתי באנגלית – it will be a great honor and pleasure, נראה לי שרק אחת הבינה, תרגמה והן מגחכות.

מסיים לאכול ולעבוד תוך כדי, הולך לחדר להמשך ההתארגנות, לתת באסלה 2.0. כלומר פעם שניה.

המנקות שאינן מיומנות במערכת הרוטינות שלי – יש מי שגורס שאלה הם טקסים, וכמובן טועה; בטקסים יש ממד חזרתיות והסמלה. דגל, נר, טבעת, אלה חפצים ריאליים נטולי ערך ייחודי שהוטענו תודעתית בתכנים מאזו'ריים. בפעולת המעיים שלי אין דבר סימבולי – אני מחרבן תוצרים ריאליים לחלוטין, חסרי ערך בצאתם, ועליונים בחשיבותם בהיותם אצלי. טקס זה לא – וכשאני נכנס רואה שהחדר סודר, המקלחת נקייה – הידד, אני מתיישב, ולחרדתי מוצא שאין מגבות!!!!!

אני שוקל התאבדות, מתעשת, מתקלח, ומוצא – הוכחה סופית ומוחלטת לקיומו של האל המיטיב – שתי מגבות ידיים קטנות שאינני יודע באופן רגיל על השימוש בהן. אז הפעם שימשו אותי לייבוש של הרחצה אחרי טקס המקלחת שלאחר החירבון. סליחה – רוטינה.

אני, כבעל אחריות, קורא מהקומה הראשונה לידידותיי החדשות מארוחת הבוקר שמנקות בקומה השניה, ואומר להן, שחירבנתי את עבודתן.
"סי, סי" הן משיבות. מבין שאינן מבינות, אולי הייתי צריך לומר 'דיסקולפה, מי לוס קאקוס דה קוואטרו' – שיישי, את עם הספרדית שלך, איפה את כשצריך אותך?

חברתי דוברת האנגלית יורדת מהקומה השנייה, מבהירה לי שלא הבינו, אז הסברתי לה שהשתמשתי בשירותים אחרי שניקו, והשארתי את שאר החדר נקי. "אין בעיה" הבהירה לי שעמדה בטרגדיות גדולות מאלה. אז השארתי להן קצת כסף על המיטה. ונתתי גז.

שברתי את שיאי, לא יודע אם לא עשיתי יותר לפני 30 שנה, לבטח מאז:

124 מייל, שהם 200 ק"מ רכיבה רצופה ללא הורדת רגל, 90 דקות, 82.6 מייל לשעה, שהם 133 קמ"ש. מניח שכל רוכב יגחך על רפיסותי המודגמת בשיא זה. באופנוע אחר, הייתי יכול להעלות מהירות ממוצעת בעוד 20 -30 קמ"ש, מה שהיה משפיע על המרחק כמובן, אבל הזמן… הזמן – 90 דק' קשה לי. מעדיף אינטרוולים של 45 דקות.

SUNDAY AFTERNOONS Adventure Hat – Sand/Black

הנוף משתנה ממישורים אינסופיים לסוג של רמה, ונראה כמו הערבה רק שירוקה הרבה יותר; קו הרוחב המדברי דומה, רק שמסיבות גיאוגרפיות שאינני יודע, יש כאן גשמים גם בקייץ, אז הערבה ירוקה יותר.

ד' 22 אוגוסט: Midland, שיעור בהיצע וביקוש

יש לי די מעט ציוד, והטענה היחידה שיש לי – שעדיין לקחתי פי שניים יותר ממה שבאמת הייתי יכול להסתפק.

התארגנתי על כביסה, וכשמוציא מהמייבש רואה שאת חולצתי האהובה לא כיבסתי. יש לי רוטינה שכל יום אני מכבס את חולצת הרכיבה, ועד הבוקר היא מתייבשת. מכיוון שהייתי כמה ימים בדאלאס, משתמש בחולצה קצרת שרוולים, איתה מבקר לקוחות, שמבחינתה עוברת כל ערב רוטינת אביוז דומה.

חוזר לחדר, לא מוצא את החולצה. והחולצה, זו יש לה היסטוריה; ביום האחרון לשהייתי באנגולה, בעודי אורז את חפציי, מבחין שיש חולצה לא שלי. כבר לא היה לי עם מי לדבר למי להחזיר, וזו שכבה מיותמת אצלי בארון בבית, בטח יותר משנה; היא שייכת למישהו, אני סוג של גנבתי אותה, עוד יראה אותי איתה ויאמר "תגיד תגיד, גנבת לי את החולצה?".

לבשתי – להיט. גודל מושלם, מבנה כיסים מעולה, כמו מהזמנה. משתמש בה כחולצת רכיבה בקייץ, שתהווה חייץ ביני לבין מעיל הרכיבה, שלא יעיק עלי בחומו, שלא אעיק עליו בזיעתי.

בחדר לא מוצא את החולצה. מחזיר את הכביסה. בבוקר מרים טלפון למלון הקודם – אולי שכחתי. לא הם לא מוצאים. שולח יד להוציאת את החולצה התחליפית, זו שנרכשה בכסף לגיטימי מלא 🙂 – ושולה את חולצתי האהובה ממעמקי הצ'ימידאן סחוף הרוחות אך יבש מלחות, שכן הוא אטום למים. איך הגיעה לשם? לזכרוני המתאדה פתרונים.

הכבישים ממערב לדאלאס הם המשך ישיר של עד אליה; אוטוסטראדות רחבות, מישוריות, חסרות חן וייחוד בין תחנות מנוחה, מתחמי תדלוק, וערים חסרות חן וייחוד.

עצרתי בעקבות מטח גשם פתאומי שעשה ממני קרפיון טרם שלייתו מהאמבטיה והפיכתו למצב צבירה של חריימה.

נותן סטרץ' למידלנד, סתם מקום שמעולם לא שמעתי עליו קודם. מתחיל לראות מכונות קידוח נפט. מעט, מרווחות עד להרבה וצפופות. זוכר אותן לפני 30 שנה גדולות, כעת הן קטנות, חמודות כאלהה, רואה יערות, ג'ונגלים, של טורבינות רוח ליצור חשמל.

מגיע למידלנד, כדי לגלות שכל המלונות מלאים, ישנו חדר אחד ב- $400 "?how much" אני נחרד. האם מלאניה שהתה שם? אני שואל, טוב, $350, מורידים לי. מתחבט האם להמשים לעיר הבאה אודסה, בטקסס לא באוקראינה, רק מבין שאני עייף מדיי.

במלון האחרון, אשכרה האחרון, ביושרתו – מעיד על עצמו שהוא שני כוכבים, לא מתיימר לקחת את החצי הנוסף, נותרו חדרים. כטבעם של מקרים כאלה, משלם הכי יקר עבור התמורה הכי גרועה – $125. מבקש מבעל המלון שיראה לי את החדר. הוא לא לוקח אישית את הבעתה על פניי, ומתייחס לרצוני לראות את מאורתו – דווקא הגודל עצום, האדמה שם אם אין בה נפט לא שווה הרבה – באמירתו "ראית דברים קשים אם אתה מתעקש לראות, הא?" "כן" אישרתי, חסכתי ממנו את תיאור המפגע שהוא המלון שלו.

מסתובב מעט בעיר משלם 60 סנט יותר מהמחיר הזול של הדלק בדאלאס ובשאר אמריקה.

שיעור בהיצע וביקוש. לואנדה, אנגולה, הייתה העיר היקרה ביותר בה הייתי. הייתה כלכלה כפולה לזרים שעבדו בנפט. נראה שזו עיר משגשגת מעסקי נפט, ובה באים עובדים מקצועיים לימי שני עד ששי, אז המחירים בשמיים.

אז הייתי מצפה שבמקום בו כורים את הנפט, מחיר הדלק יהיה נמוך יותר? אם כך הייתי מתבדה. זה המרקום הכי יקר בטקסס לדלק. נראה שהכלכלה מתחשבת בעלויות, תנאים נוספים, ובעיר המאד יקרה הזו, גם הדלק מאד יקר.

ג' 21 אוגוסט: Dallas, חוסר חוט שדרה

בודק על הדרך מדאלאס, טקסס לפיניקס, אריזונה, היעד הבא: מרחק נסיעה ארוך יותר מאשר אווירית תל אביב –– טהרן. יותר מ- 1,700 ק"מ. שלושה מסלולים שונים שונים; 1064, 1065 ו- 1069 מייל. מקסימום הבדל, פחות מחצי אחוז. מדהים לא?

"אתה חסר אופי, אין לך שתי חוליות מחוברות יחד" משמיץ אותי ר'ישל'ה, בצדק, עלי להודות.
חברתו של בני טבעונית. בגרסה המחמירה, שאינה כוללת דבש וביצים. בני הפחית דרמטית את צריכת הבשר, ובבית אכילת בשר ירדה משמעותית. גם אני, וולונטרית, הפחתתי. גם כשלבד – אינני במיוחד קרניבור, באפריקה צרכתי מעט בשר, היה פחות רלוונטי.

אז שאתפלא שמוברים שאפילו די עוינים האחד את השני, מאמצים דפוסי התנהגות, והעדפות, דומים?

בטקסס חולף על פני סטקיות עממיות של $25. חסר אופי שכמוני דופק בשר אדום, סירלוינים מדיום רֶר, טובח בעדרי בקר שהניח להם בחודשים האחרונים, משלים שומן מן החי.

יושב בסטקיה, כותב. בשעה 11 שלי, במרחק 7 פיט [אנחנו באמריקה, לא?] יושבת משפחה. אבארואה את הזרוע הימנית של האב. קו המתאר של מפת טקסס כשדגל ארצות הברית בתוכה, מקועקעת לה, לו, על זרועו. ואני הסקרן, מת לדעת, מה תמלל לעצמו שעשה זאת? מה הייתה הכמיהה? מה האמירה?

דניאל קרן נגנב שבברית של בני לא ידעתי בעל פה את 'שמע ישראל'.
אמרתי לו 'זה באמת נורא שאינני יודע. ברשימה של הדברים שאבקש לדעת להבין, 'שמע ישראל' הוא בעשירייה האחרונה' והיום הייתי מוסיף, שעשרות מקומות לפניה הייתי מהבקש מענה ל- מענה לאיזה מאווה מהווה קיעקוע מפת ארה"ב באוט ליין של טקסס?

מסתובב ב'שכונה' של המלון שלי. רואה כתריסר bail bonds. תוהה מה זה. מסתבר, שהרשויות עוצרות חשודים או אוסרת על תנאי, ובתנאי מתממש, העצורים אמורים לשלם ערבות כדי להשתחרר. מכיוון שחלק ניכר מהם לא מסוגל לשלם – לכל צורך נמצא ביזנס פותר – יש מי שמוכנים לשלם את הערבות לשם שחרור העצורים.

ניתן להעריך את עומק צרת מי שפונה לפותרים בחסות חוק אלה, כמה ובמה משלם מי ששחררו אותו בערבות למיטיביו, מה הם מחזיקים מולו כדי שיעמוד בהחזר 'הלוואתו', כמה צריך לשלם כדי שיממן את קודמיו שלא עמדו בתשלומיהם, ומה הסיכוי שלו לעשות פשע יותר גדול מזה שבגינו כרגע יצא בערבות.

ב' 20 אוגוסט: Dallas, רגישות

אין ספק, יכולות בנסיגה; טועה בניווט, מקבל החלטות לא נכונות.

היה לי סנטימנט לאוסטין, טקסס, לפני 32 שנים איריס ואני מכרנו שם גלידה. שום יחס לדאלאס. גיליתי שדאלאס מקום חמוד. יחסית.

בצפון דאלאס יש מתחם היי-טק גדול. למה בדרך כלל, דווקא ב'צפון' של מהות מובחנת יש התפתחות של 'קידום', שפע'?. באנגלית going south הוא ביטוי, של שיבוש, 'לרדת ממקום טוב ללא טוב..
יתכן שהיו מתחמים מסוג זה, נוסח סיליקון וואלי, הרצליה פיתוח או רמת החייל, גם במקומות אחרים בהם עברתי – לא הבחנתי בהם.

באוסטין, זכרתי את 6th Street, הרחוב המדליק. נהיה מפלצת ממותגת, מוכת רשתות, מהוקצעת. בהליך הג'נטריפקציה הבילויית, נוצרים מקומות אלטרנטיביים. הלכתי מזרחה מעבר להיי-ווי 35, שם המקומות ה'חתרניים'.

בדאלאס, שם הארכתי את שהייתי, השדירה חמישית היו יורקית, הרודיאו הלוס אנג'לסי, הקודאם הברלינאי, הדיזנגוף של שנות ה-70, הוא Mckinney, המלוקק. פניתי צפונה, לuptown, שם מסתופף בין טעמי מגדר מגוונים.
'מאותגרי מגדר', טרמינולוגית, אולי לא ייחשב כפוליטקלי קורקט, ועם זאת בהחלט ישנם מצבים שאינני יודע להבחין במגדר הפרסונה מולי, איך הפרסונה מגדירה את עצמה ול-מה מוטה.
יושב עם המחשב בערב, שעות, כותב את הדוחות מדבר, עם לקוחות, גם בעברית, במושב קבוע, מסויים. מסביבי זוגות, חד מיניים, בעיקר גברים, בנינוחות, לכולם.

אחד ניגש אלי, ובטון מאונפף מוקצן מתוודה, שכשהלכתי להשתין
– שני חדרי השירותים, במידתם, יכולים להכיל קבוצה לא רק זוג, בסנט פיטרסבורג נכנסתי לתא שירותים, עם שתי אסלות –
הוא פיקד אינטו מיי קומפיוטר וראה שזה עברית. צחקתי, "אכן", אישרתי, "עברית".

ישנם מצבים בהם הרגישות שלי במיוחד נמוכה. אני מבין שהדבר שהכי משפיע על חוויית הרכיבה באופנוע הם הצמיגים; גודלם, מרקמם, טריותם, מידת שחיקתם.
הצמיג האחורי שלי עבר תקר, שתוקן על ידי פרפר, ויש לו chicken stripes, שני פסים מצידי פס רחב שטוח במרכזו, שמעידים שהרוכב פחדן, ואינו מטה את האופנוע, ותצורת הגלגל משוטחת למצב דומה למכונית, שם אין צורך ביכולת הטייה של הצמיג, כבאופנוע (– גלגול).

כן, אני גם פחדן, וגם רוכב על אוטוסטרדות ישרות, רותחות, ב 80 מייל לשעה, ישר. הצמיג נמס. סימני השחיקה ברורים. אחרי 9,000 קילומטר מוקדם לי מדי להחליף צמיג. מאידך, ממערב לדאלאס, ישימון. לא רואה היכן ניתן יהיה להחליף צמיג לאופנוע יפני.

בין פגישות נכנס לסוכנות שמצאתי בהכי זול. מתקין, רוכב – ובחוסר רגישותי, אינני מבחין בהבדל באחיזת צמיג הישן לחדש.

"האופנוע מרגיש" אמר לי המוסכניק בישראל על ווידוי דומה.

א' 19 אוגוסט: Dallas, איך הקונספט?

לאור העובדה שבטקסס מותר, אם מלאו לרוכב יותר מ- 21 – לצערי זה קרה לי בתחילת שנות ה-80 – ושיש לו ביטוח על סך יותר מ- $10K – אמור להיות לי בטוח כזה – לרכוב ללא קסדה, אני נותן למחלפות נחיריי להתבדר ברוח ללא קסדה. איזה כייף.

לאחר שלא הצלחתי לאנוס את הלקוח ביום שבת, בו הייתי לידו, קובע עם לקוח, אחרי צהריים עם משפחתו. בדרך למשרדו, שניים וחצי מייל מהיעד, עוקף ב.מ.וו. 750. מסתכל בנהג, לא מצליח לראות הרבה מבעד ההחלונות הכהים.
מחליט שהוא הלקוח. נותן לו לעקוף אותי, יושב לו על הצמיג השמאלי אחורי, בעודנו מנווטים עד למשרדו. האם הוכחה לקיומו של האל? אולי התמרתי לשמאן אשכנזי?

בפעם הבאה שאפתח מקום שבו מזמינים אוכל וקוראים בשם המזמין, אאמץ את השיטה שראיתי ב- Taqueria: כשמשלמים זו שעל הקופה נותנת לך שם. מקסיקני, שהקופה מנפיקה. מגניב. כך בהתאם לאופי הביזנס ניתן להנפיק 50 שמות. נניח זושה, גיטל, גרטרוד, יאצק, הלמוט, פרנץ… לנקניקיות, פטרישיה, מרילין, הילארי, הרברט, וויליאם, ג'והני להמבורגריאדה, ולרשת קפה בלתי מאובחנת נניח, שפרה זילפה צרויה, בנימין, אתשתאול, וחוטר, נניח.

הצלחה

זוכה להצלחה פנומנלית עם המוצר שמציג.
שילוב של

• • טיימינג – נקודת הזמן הנוכחית,
  • מענה לצורך השוק,
  • קונספט המוצר,
  • הגעתי תחת מטריית המותג שהלקוחות רוחשים אליו סנטימנט חיובי
  • ההצעה העסקית המסויימת, בה אין ללקוח סיכון, אלא תשלום רק אם מביא לו משהו,
  • הצגת המכלול.

אחד/ת פתח/ה בית בושת.
פרסום, שיווק, הפצה – הגיע הלקוח הראשון.
'מה יש לכם?' שאל. 'במסדרון תראה שלושה חדרים: חדר 101 אוראלי, חדר 102 טרדישיונלי, חדר 103 אנאלי. מה אדוני מעדיף?'
הלקוח הולך ל- 101, נוקש, פותח ת'דלת, ו-הופס – יוצא מהברוטל.
ההוא שתאוותו מתפתחת, נכנס שוב, שומע את התפריט, פונה לחדר 102, נוקש, פותח את הדלת, ו-הופלה, מוצא עצמו בחוץ.
תאוותו בועיירת בידו, חמתו רותחת, נכנס שוב, מדלג על שמיעת התוצרים, פונה ל-103, פותייח ת'דלת – והוא מחוץ לבורדל.
ה- wannabe לקוח שועט פנימה ותובע לדעת, 'מה פה קורה פה פה?'
'צ'מע' מסבירים לו בנחת 'רק עכשיו פתחנו, זונות עוד אין, אבל איך הקונצפט?'

ש' 18 אוגוסט: Dallas, בחירת מגורים

חולף בערים, מבחינתי, נטולות חן. מניח שאנשים התגלגלו אליהן בעניין של הזדמנויות עסקיות, חבירה לקרובים. אז ניטעים. אולי זה טוב, אולי לא מספיק רע כדי לתקן.

אני, בחוסר מעשיותי, בחרתי לחיות בתל אביב, ניו יורק, חזרה לישראל – גבעתיים תל אביב. בחירות גיאוגרפיות ברורות, קודמות לעיסוק.

צפונית לדאלאס, בחלק המתוחכם שלה, פוגש לקוחה ישראלית לשעבר, מתוחכמת, מעודכנת, משכילה. היא מהדרום, בעלה אותו הכירה בארה"ב מהצפון.

נפגשים במתחם מפונפן נוסח הרצליה פיתוח. לא הטעם שלי. מעדיף מתחמים אקלקטיים, אותנטיים, חפים מצביון מוכתב, פחות מסודרים.

בפגישה, חש מספיק נוח לנסות לאושש את הפרדיגמה, שואל מה הצביעה.
"טראמפ. אני קודם כל ציונית, הוא טוב לישראל."

שואל האם פוגשת מצביעים דמוקרטים.
כן, פוגשת, מחווה על המתחם, "כל ההייטקסטים."

המלון שלקחתי מרוחק 12 מייל מהעניינים. מכיוון שהחברות פזורות כדאי להיות במרכז, שם יש את רחוב Mckinney, השדרה החמישית, הרודיאו דרייב, הדיזנגוף, של דאלאס.

פונה לטלפון או רזרביישן, כדי לגלות שעשיתי ל- ראשון לספטמבר. להיום אין אפשרות הזמנה. ובחברתמול העסקים. ההזמנות אומרים שאין אפשרות לעשות ביטולים.

טוב, נצטרך לריב. רכבתי למלון. מדבר עם פקידת קבלה שחורה וחמודה, נִנְגֶשֶׂת על ידי גוץ/ה גותי/ת, שחשבתי שהוא זכר > לא הייתי סגור על זה > עד שהפקידה התייחסה אליה כאל אישה. הסברתי לפקידה את העניין כשפתחתי בחשיפת קלוני ומבוכתי.
כעת מחיר חדר ללילה $199 לפני מס. יקר לי.
נתנה לי את המספר של המתווכים–  PriceLine, שכן, אם הזמנתי דרכם, הם המטפלים. אם הייתי משנה לתאריך של היום היא הייתה המטפלת.
מיותר לציין שבתנאי ההתקשרות לא נראה איך להגיע לשירות הלקוחות. מדבר עם שירות הלקוחות שמטפל בעסקים.
מנסים לרפות את ידיי, בהבהרה שהסכמתי לתנאי ה- non-refundable. כן מודע לכך, ואם היה נראה לי סביר לא הייתי טורח, ולא מטריח אותם.
אומרים לי להמתין, מתקשרים לפקידה מטר לידי, שואלים אותה משהו, היא מקבלת את אישור הבוצ'ה, ומבטלים; ראש דפוק לא נותן לרגליים מנוחה.

ו' 17 אוגוסט: Dallas, לך תסמוך על המכונאי

הטמפרטורה 102º פרנהייט – 39º צלזיוס. מניח שהכביש רותח. מוטרד מהצמיג האחורי. אני ממהר לפגישה לפני 5, שמשרד לא ייסגר לי על האף. בשני שליש הדרך מאוסטין לדאלאס רואה שלט של סוכנות אופנועים יפניים, יורד מ- Highway 35, עושה קפנדריה, יש מין אחווה כזו, מבקש שיבדקו שרשרת, שימון, לחץ אוויר. הייתי מצפה שבמקום 36 psi ו- 40, כפי שביקשתי יהיה מעט פחות. במקום זאת מגלה שהאחורי יש 50(!).

לא, לא רוצה לעשות פניקות ודרמות.

ה' 16 אוגוסט: Austin, הם לא יודעים לנהוג, הסיכון על ראש הרוכב

נוצרי שחור, יהודי ישראלי ומוסלמי מחברון, יכולים לשמש פתיח למי שפגשתי היום.
שלוש פגישות מוצלחות.

חדל אישים, שאין לו שתי חוליות מחוברות יחד, כמו שר'ישל'ה מאבחן אותי, מוטרד כל הדרך מיוסטון לאוסטין, 180 מייל שהמוסכניקים הזהירו אותי שהצמיג האחורי גמור, ותיכך ייראו לו את הוורידים.

נזכר ב-מה שאמר לי השחור מהבוקר, כששמע מאין אני מגיע ולו ממשיך – 'אתה צריך להיות זהיר, מאן, הם לא יודעים לנהוג' ואז חזר 'they don't know how to drive, man', אז עניתי לו, '.Yeah, i don't how to ride neither'

מתעכב על כך שבמקומות עם קו רוחב כשל ישראל, הייתי מצפה להרבה יותר תחבורה דו גלגלית מאשר אכן רואה. מניח שזה עניין של מרחבים עצומים שטוחים, אין כייף אמיתי.

משהו לא מתומלל, שכן על פניו מי שרואה רוכב אכן חבוש קסדה, מעורר אותי לשאול מישהו, האם חלה חובת חבישת קסדה בטקסס. "נראה לי שאין חובה" אני שומע.

הולך לכתובים ושם רואה: Texas Modified Helmet Law Info & Form – Effective September 1, 1997, persons 21 and up are exempt from wearing a helmet if the've completed a motorcycle safety course or are covered by $10,000 worth of accident medical benefits. The Department of Public Safety will issue Helmet Exemption stickers.

תרגום:

אם הרוכב בן למעלה מ- 21 שנים הוא פטור מחבישת קסדה
אם

• עבר קורס בטיחות על אופנוע

או

• אם יש לו ביטוח רפואי לתאונות בלמעלה מ- $10,000.

ד' 15 אוגוסט: Houston, עבודה וטיפול

מלמדים אותי לקח ושיעור. מתקשה להבין למה מישהו בוחר לגור במרכזים אורבניים ממין אלה, אלא מהפרקטיקה הקיומית של מימוש פרקטיקות קיומיות בהתחברות למכרים שמהווים 'ידיות אחיזה'. מקומות שנמנע מלומר 'נטולי חן' וכן, שאני אינני מוצא אותו.

נחשפתי, גם, לאותם 'מלכודות פיצוי', 'חארות', שמתנהלים באופן חסר גבולות, וממשיכים בשלהם, שכן מבטיחים פיצוי, ובונים שמי שמתממשקים איתם יפלו למלכודת הזו. הם בונים על זה ש'הנופלים במלכודתם' לא ייגמרו, אלא יתחלפו. פיחס.

בין הפגישות, נוצר לי חור של 4 שעות, הולך לטפל באופנוע, שייבדק, שהשמן יוחלף, שברגים יחוזקו שקרקושים. ייעלמו.

הסוכנות הענקית מסכימה לקבל אותי מהרגע להרגע, עושים טיפול, מתריעים שהצמיג האחורי שטוח, גמור, סימני ההחלפה כבר מבצבצים, הם צודקים, רק שרוצים לזיין אותי ב 199 צמיג פלוס 100 החלפה.

בכלל, לא אוהב את ההתנהלות, מנהל המוסך מסביר לי, איך הם דואגים לי, ואני מזיע בקרחת.

$410 טיפול, אחליף צמיג במקום הבא.

ג' 14 אוגוסט: Houston, גילוחים

כבישים אמריקאיים פתוחים, ישרים, רחבים. מתבקש שיתפתחו מכוניות ואופנועים חזקים שיודעים לסוע ישר ב- 60 מיי"ש, רוגביהם יושבים פסוקי רגליים לאוורור המפשעות. כשיורדים לכבישי המשנה, עוברים בין עסקים בשטחי ענק הפזורים לאורך הכבישים.

זה שתפסו אותי על מהירות עשה לי משהו; עלבון, זו מלה גדולה, מדיי, ובכל זאת מרגיז אותי. שומר על מהירות של עד 15% מעל המותר.
מכיוון שאני לא באמת מטפל בממד המהירות, אלא השיעמום, וכבר מתשש את עצמי עד טששת בשיחות חוזרות, והיכולת להישאר דרוך באמצעות מהירות גבוה ניטלה – נטלתי ממני, מעצמי אני פונה לגילוח.

כשמכונית נמצאת לפני, בנתיב הימני, לצורך העניין, בנסיעה איטית משלי בתנועה ערה, אני עוקף אותה משמאל. משמאל למראה השמאלית שלה ומימין לקו ההפרדה למסלול השמאלי. כן אם מכונית במסלול השמאלי, עוקף מימין, למראה הימנית שלה ומשמאל לקו ההפרדה. במקרה כזה מקפיד אגב, שהמכוניתאותה עוקף, היא במצב עקיפה, כך שאין סבירות שהיא תסטה ימינה.

בכל מקרה פרק זמן העקיפה הוא פחות משניה, כך שלמכוניות הנעקפות אין זמן להגיב ויכולת לסטות, גם אם נהגן נבהל. והם לא.

ב' 13 אוגוסט: Crowley, גאווה בטריילר, מפתח

מפתח האופנוע המשוכפל מתקשה לחדור לחורו ומתקשה אף יותר לפתוח את מיכל הדלק, ברמה שאני מתחיל לחשוש מתקלה. גם המפתח המקורי לא עושה עבודה טובה הרבה יותר.

חוכך האם לנוע לסוכנות אופנועים, ומחליט על locksmith. גוגל מוצא לי בלאפייט.

בדרך, נכנס לשכונת קרוואנים. מראות קשים. עוני, הזנחה, לכלוך, מכוניות אמריקאיות חבוטות, ו-כן, ריבוי דגלי אמריקה.
האם הם מייחלים לחזרתה לגדולה?
שהם יינשאו על עלייתה?
מתנשאים על מהגרים, שאינם אמריקאים?
השערות נוספות המסבירות את עובדת הנפת הדגלים המובחנת?

נכנס לחנות, שלושה לבנים צווארון כחול מזוקנים עד הפטמות וכל אחד סובל ממחלת עור איומה אחרת – אקזמות נוראיות על הידיים החשופות לאחד, ולשניים האחרים צ'פקעס מסוגים וגוונים שונים על הפנים שאינן מכוסות בשער.

מתפנה אלי ההוא עם הצרעת על ידיו, אני לוקח אותו לאופנוע ומראה לו את קשיי הכנסת המפתח. מניד את ראשו המזוקן, נכנס פנימה מביא ספריי, משפריץ, כהנה וכהנה, מכניס קדימה ואחור בתנועות מיומנות – אני הייתי יכול לעשות את אותו דבר רק שאין לי את האמונה, כנ"ל לחור ההצתה, ואכן המצב הרבה יותר טוב. בינתיים שאטר שני חבריו מצטרפים מדברים מעט, על מאיפה אני מתחיל את הטיול, לא שואלים על המבטא מהיכן אני במקור, "כמה אני חייב לך?" מושך בכתפיו ומשלח אותי לדרכי.

יוצא את לפאייט, ואז תופס אותי גשם שבשנייה אני נרטב, איך שר'ישל'ה אומר "עד שד עצמותיי". חצי שעה בתחנת דלק, מושך עד טרם הלשיכה ולוקח את המקום ב Crowley.

א' 12 אוגוסט: Biloxi, על מהירות משלמים

את ההיי ווי תופר על 85-100 מייל לשעה כשהמהירות המירבית המותרת היא 70. מניח שעל עד 10% חריגה לא מציקים, ומד המהירות מזייף 5%. שומר על עירנות ומחפש את המשטרה, בידיעה ברורה שלא אמצא.

בכביש מקומי, ריק, מהירות מותרת 55, אני על 90, ורואה במראה את השוטר. המכונית שלפני יורדת לשוליים, אבל הוא אחרי. אני עוצר. אני קר כקרח, יודע שאכלתי אותה כספית, וצריך להזהר לא לעשות תנועה לא נכונה מול השוטר.

זה מבקש רישיון. אני שואל אותו אם יכול להוריד את הקסדה, מאשר לי, שואל אם יכול לרדת מהאופנוע – הוא דרוך, מגיעה ניידת השריף, אני נותן לו התעודה. ממכונית השריף יוצא צעיר שמדבר אתי בנוסח הכניסה לנתב"ג 'מה העניינים?' בידידות מקצועית נטולת חיבה. עונה לו כהנה וכהנה, ושחושב שרוחש את אמונו אומר לו, שידבר על ליבו של חברו לוותר לי על הטיקט. בנחישות הוא מתעלם מהבקשה. השוטר יוצא, מושיט לי את הטופס, אומר לי להתקשר מחר כדי לברר את גובה הקנס. כושלאמאשלהם.

במהירות אפס, הפאן של הרדיאטור מרשייש בשלב זה מתעלם.

נוחת בבילוקסי. לאחר התארגנות במלון, מחפש לאכול. פונה לקזינו. לא מבין את ההנאה, בטח לא את הפועל 'לשחק' בהקשר זה. מקום עצוב, אנשים עצובים, העובדים, וה'שחקנים'. בשנות ה-80, כשאמריקה עוד הייתה בחגיגת השפע, כדי למשוך את השחקנים, כדי שלא ייצאו מהמתחם, בקזינו(אים) רווח עיצוב ללא חלונות, ללא אור יום, וחוץ, שלא יהיו תלויים שעונים, ושתהיינה מסעדות זולות, למשוך אנשים שלא ייצאו. אז זהו, עד שאמריקה תהיה great again, המחירים גבוהים כשל מקום בילוי. יצאתי.

ש' 11 אוגוסט: Birmingham, שלוש מאות מייל ללקוח

בבוקר לובש את מעיל ומכנסי הרכיבה אחרי שבוע של רכיבה וכביסה. תוחב את מגיני הגב, כתפיים, מרפקים וברכיים. המעיל לא נוח – יסתדר. במכנסיים מאד לא נוח. שם אותם הפוך – וואלה! אמריקה, א-מֶחָייע, כמו שאמי הייתה אומרת. שבוע רכיבה סתם התעניתי.

מצאתי את הפרוטוקולים שלי. נזכר בכל המאורגנים האלה, שלפני מסע מסוג זה מצלמים את כל הציוד שהם לוקחים. את החבר שאמר לי שתכנון הטיול מהנה יותר מעשייתו. אני מניח שאם הייתי פחות קמצן הייתי מותיר חתי מהדברים שלקחתי. למה פחות קמצן? גם מפני שהיום הייתי יכול לזרוק/ לשלוח אותם. וגם לא רוצה להוציא עליהם כסך ברכישה אם אזדקק להם.

בדרך, מוכר בסוכנות אופנועים ממנו רכשתי משמנת שרשרת, כשמראיין אותו האם ולאן לפנות לדרכים צדדיות, הזהיר אותי שהנהגים כאן Lunatic, כולם חמושים, ומדגיש – 'לא חמושים, אני מתכוון עד שיניהם חמושים, תנועה לא נכונה, וזה כדור, אתה צריך להבין your are in the arm pit of America.' כן, מבין.

ו' 10 אוגוסט: Atlanta, בקטנה

שתי פגישות אין לי מה לעשות באטלנטה.

האופנוע עושה עבודה מצויינת – אפס תלונות.
הייתי שמח אם היה יותר חזק התחושה שרוכב על מכונת תפירה, בקטנה.

ה' 9 אוגוסט: Atlanta, בבולמוס

קם 'מרגיש לא במיטבי'.
מכיר תרופה אחת – בכוח; נכנס בבולמוס, קבעתי 6 פגישות, חוץ מאחת, השאר הצלחות. כייף.

איריס הייתה מציינת את חוסר היעילות בה התרוצצתי ברחבי אטלנטה רבתי בין חצי תריסר הלקוחות; זה המתח בין הרצון להיות יעיל, לבין המאמץ לקבוע עם אנשים, שלא יכול לסמוך שאכן יהיו בזמן במקום, והאם ליירט את מי שאומר "בוא" לבין לקבוע שעה עתידית.
מכיוון שבמקרה זה אני מוטה לתוצר גם אם המשאבים בזבזניים,
במקרים אחרים נוטה לחטא האופטטיממיזריות – שונא בזבוז משאבים, אולי גם על חשבון תפוקה, המשאב שמבזבז הוא זמני – חסר הערך, ודלק – יחסית זול, מה שאומר שאני מתרוצץ כעכבר מורעל, מצייר על המפה ספגטי של הלוך חזור.

כולם עם רכבי SUV, ענקיים, וכולם טראמפ. מי שפגשתי, ושאלתי – לא נתקלתי ב'הילארי' אחד.

ד' 8 אוגוסט: Atlanta, קריעת צמיג ותחת

על פי גוגל כ- 350 מייל מג'קסונוויל לאטלנטה. לא מנה ליום, נראה לי בזבזני ליומיים. לא ישנתי טוב בלילה הקודם, קמתי ב- 7, נצא מוקדם, נראה מה יהיה.

עושה את הסיבוב בדיקת האופנוע הכללי טרום טיסה, מבחין בבורג נעוץ בגלגל.

מחפש מוסך אופנועים. פותחים ב- 10, לא אין להם את הצמיג, לא לא עושים פצ'ים או פרפר. הולך לסוכנות גדולה, יש להם ת'צמיג, $199 להחליף, לא יעשו פאצ'ינג.

מתקמצן, ממשיך לפנצ'ריה – את זה כבר הייתי יכול לעשות ב-8. שואל אם יכול לתקן – לא עשה אופנוע יעשה. יאללה אודרוב – הוא ירדני. מתקין פרפר וב- 11:00 אני על הדרך.

שבע וחצי שעות ו- 370 מייל לאחר מכן נוחת באטלנטה. היה קשה. חמת זעם. וולונטארית לא אחזור על כך.

בדרך, שולח ווטסאפ לעובד "קפה?"

עובד עמרם הצפ"ט, היה חבר של ג'קי בן שושן הטבח, ושלי בהר אביטל 1981.
מעפולה, נבון מאד, מצחיק בסגנון יצפאן, מספר סיפורים כיוסי אלפי, נטול קומפלקסים במובן שצוחק על העיראקיות והפריפריאליות מהם הגיע – בוטח בתבונתו ובאהדת סביבתו אליו.
מאז 1981 ראיתי אותו פעם אחת בטיול אופנוע עם איריס בקונטיקט 1991.
לפני כמה חודשים יצר קשר בווטסאפ. חיבבתי וכיבדתי אותו על התבונה, ההומור, מתחת יש סדר ניקיון, פרקטיות, נבירה מולקולרית בפרטים – מניח שנכס למוסד הפיננבי בה משמש כמנהל מחלקת הלוואות.
נפגשים לארוחה – היה מxים. שני חטיארים, דמדברים על דברים משמעותיים, נמנעים מלהעלות זכרונות, בעל ערך.

ג' 7 אוגוסט: Jacksonville, שתי פגישות

עובר דרך דייטונה ביץ', פוגש שניים – לא מספיק – קשה בטלפונים.

ב' 6 אוגוסט: Orlando, מנוחה

ארבע פגישות, אחת טלפונית, חשובה, שניה רעה – הכעסתי ישראלית*, שלישית בסדר, רביעי – הכל טוב, רק לקחת – לא לקח.
* הצלחתי, במתודה שאני מכיר גם אם לא מתכוון – נענוע תחושת ערך נידפת – לגעת בעצב שהוציא ישראלית מדעתה, עד שכתבה מייל מדמם כולל אי-דיוקים. מה עשיתי? הוצאתי ממנה את מררתה, ברמה האינטימית, מול אמריקה > פלורידה > הביזנס > גיסיה > בעלה > ילדיה. היה ברור שהביזנס שלה לא מתאים לפתרון שאנחנו מקדמים. כשנפרדנו, באקט של אמפטיה שבשנים משלושה מקרים תתפס ככזו, אמרתי לה: "עזבי שאין לך סבלנות אלי. אני לא חשוב, מחא לא תזכרי שהייתי. לילדייך אין לך סבלנות [- חזרה על מה שהיא חיוותה, מה שלא אומר כמובן שמסכימה לשמוע מזר], לעצמך אין לך סבלנות."

היא שחררה לי את משפט היום: אני שואל אותם למי הצביעו. מחפש מי שיאמר 'הילארי'. אחד אמר, שלא הצביע לה ותמך בה, וכעת כשרואה שכמה טראמפ טוב לישראל, הוא לגמרי טראמפ. כל היתר הם 'טראמפ' לגמרי. היא אמרה לי שלא מתעניינת בפוליטיקה, תומכת בטראמפ, לא אוהבת את נתניהו שהוא כמו הדמוקרטים.

א' 5 אוגוסט: Tampa, מנוחה

טמפה. שמעת משהו מובחן על טמפה? הרוויחה ביושר. מנוחה, סיכומים, כתיבה, מחשב. התארגנות.

ש' 4 אוגוסט: Fort Myers — Tampa, מעצור אחורי

פותח ת'בוקר בחנות אופנועים, ראיתי סופרמרקטים קטנים ממנה. לפקידות הקבלה במוסך פרסקות על הזרועות שוקיים, ירכיים גב הידיים, צוואר, ועל החזה, מהמעט שההצלחתי להבחין מהמחשוף.

מבעית, שזה לכולן/ם!בריאן המכונאי בודק, עולה על העניין שדיסק המעצור האחורי התעקם משהו, משפשפף את הקליפר שנושך את הדיסק.לא אין להם החלפה, ישחרר את המעצור, אעצור עם הקדמי, ואוריד רגל כדי להאיט עם סוליות הנעל.

את המגפיים שומר לעיתות גשם.אז יורד עלי גשם, חתולים וכלבים, כמו שאומרים. חם לי מדיי לחליפת הסערה. לא ממהר, עוצר מתחת למחסות.רוכב על כביש 41, ולא על 75, המהיר, כדי שאולי יהיה מעניין, ואוכל למצוא מחסה מהגשם.

עובר בין עיירות. השוני ביניהן הוא כזה קטן, שאם עברת באחת – עברת בכולן, ומספיק גדול כדי שלא תהיה את התחושה שכבר היית שם.

ש' 3 אוגוסט: Miami Beach — Fort Myers, היטינג דה רואד

חוצה את פלורידה ממזרח למערב דרך ביצות Everglades.

מצליח לראות איזה אליגטור ישנוני, עובר את Napels, וישן ב- Fort Myers.

תקלות – כשגורר את האופנוע ידנית, בחניה, שומע איוושונת שלא ברורה לי מהיכן, וגם שלא לה התכוון היצרן.
להתעלם בשיטת המינוריזציה?

יולי: רכישת אופנוע

רביב, הבעלים של Granot Inc, שבשליחותו הגעתי הלום, דוחק לרכוש אופנוע;
נראה לו מגניב לנחות על לקוחות באופנוע.
אני בתפקיד המבוגר האחראי מתריע מפני 'מתנות אוכלות' – יקר / יודע כמה יעלה להכנס / פחות יעיל / לא ברור האם ובבכמה יימכר / מה מכלול ההוצאות בדרך.
מתלבט בין

• Honda CB 750K 1981, קלאסיקה מוטורית, שמתפתה והייתי לוקח אם זה היה רק טיול, ויודע שהייתי מתחרט,
• ל- Yamaha FZ8 2013, עצבני, שיעשה את העבודה, גם אם ספורטיבי מדיי לטורינג,
• ומתביית על חצי קילו זיתים – Kawasaki Versys 650 2016. כתום. היה לי כזה ב- 2007, יודע בדיוק מהו. גם אם מודרני יותר, פרדה חלושה ועצלה, לא יודעת לעשות דבר, וקומבינציה טובה ואמינה לכל, במיוחד ביחס למחיר.

משחק אותה וורטונגן, מעלה שוב את ההסתייגויות.
רכוש! מורה לי.

תנני תננה, תשלום, רישום, ביטוח, הזמנת ציוד הכרחי – מקבל ביום ששי 28/7 מקבל.
מחנה מתחת למשרד, שעה ומשהו – גרירה $215.

יום שני, מחנה בחניון ציבורי, עם כרטיס והכל. ביציאה מהחניון, רגלית, מחליק על רצפה רטובה, חוטף קטנה בצלע וגדולה בברך. בתשע וחצי בערב חוזר לקחת את ידידי הג'ינג'י – פוף, איננו.
העובדה שאין שלט המורה שהחנייה אסורה לאופנועים, אינה מהווה עילה למניעת גרירה. $287, ואנחנו שוב חוברים לנו יחדיו.
כמו הסיפורים נָחָש–חֶבֶל, רכבת–קומקום שוק, אני הולך לישון מבועת האם אראה את ג' למחרת.

"דוב זקן" חיוותה עלי אמי בן ארבעים ומשהו. ועל ה- I95 בדרך להתקיף עוד משתמש בקונספט החדש, החיוך מאיים לבתק ת'קסדה לשניים – בן 58, נראה 68, מרגיש 78, בדרך, על אופנוע, לעוד לקוח. לא מצחיק?

ואני כבר לא צעיר, קְרֶעכְצֶען לעלות על המושב, אין ת'גמישות, והמשא לא מאפשר עלייה באמצעות רגל לאחר, אלא לצד.

התקנתי מושב, שהזמנתי כשרכשתי את האופנוע שלי בישראל, על אוכף האופנוע ככורסת הוויט טראש מול הטלויזיה. ר'ישל'ה – להלן ר' – מזדעזע מהכרית, היה שם עלעלי גזר לפני שהיה שם ת'כרית. נראה לו נורא.

באחת החברות בעודי נותן פרזנטציה מוצלחת לשני בעלים, אומר האחד – 'אתה איש מכירות מעולה.'
יש מעט מחמאות שמבאסות אותי יותר ממחמאה זו. כן?
אני מציג קונספט, לא מוכר דבר. מקסימום משווק – יוצר שוק כמענה לצורך.
השני, אומר לו " לא הבנת, אני מכיר את אלה, הוא דור לפנינו, לא היה ריטלין הוא …' וכאן פלט צבר תארים שהמסך, שלי, לא סובל והוסיף – 'ולא דכאו, עודדו אותו.'

אמי, שהייתה, אפעס, פחות אמונה על אנדר סטייטמנטס, לא עפה על ניואנסים, סאב-טקסטים לא היה מחוזות נוחות עבורה – היא בכלל הייתה פרקטיקנית חותיירת תוצאה , הוסיפה: 'מה עוללת?' כשמבע אימה נִסך על פניה. בכלל, כשגערה בי, העברית שלה התפייטה, שכן, בהמשך, תלוי מקרה, הייתה מוסיפה – 'אתה מקצר לי את החיים' למקרים הקלים, או, בגרסה בה המטתי קלון – 'אתה מוריד אותי ביגון שאולה', שעל פחות מזה מושכי עט מכי מקלדת חשובים כיוצרי פואטיקה.

ובמה אתה עובד?

new f8dce1

old f8dce1