למה לאומיות – יעל יולי תמיר
האזנתי לפרופסור יולי תמיר בתוכנית 'גאולה ולונדון'.
לא, לא קראתי את ספרה.
להלן כמה מהערותיי, מתומצתות, על האמירות בתכנית:
מודל המדינה המודרנית נשען על ליברליות. ולאומיות
'מראשיתו הליברליזם שילב לאומיות.'
בבחינה רגרסיבית של תהליך התפתחות קונספט מדינה, אכן, ללאומיות היה תפקיד משמעותי;
חתירה לחופש פרט כללה גם את הזכות להתארגנות על רקע אתני, לאומי כזה או אחר.
ליבת תהליך הקמת והתפתחות יישויות פוליטיות הוא חתירה תהליכית, מתפתחת, דיאלקטית, להגדלת חופש פרט, להקטנת עריצות ריבונים קודמים.
על פי רוב, רוב האזרחים הנוטלים חלק בתהליך פוליטי באשר הוא, מונעים מחתירת רווחתם האישית הנתפשת על פי סט קדימויות אישית, מתכנסים להנהגת מי שהם מזהים בו כמסייע להיטיב את מצבם.
'לאומיות' היוותה, ועדיין בתצורות ובמצבים שונים, אינסטרומנט רעיוני, כאותו צרור זמורות אוגד רעיון, לקידום שאיפת צבר פרטים מְתעֲלים את חתירתם להרחבת חירותם האישית, הקטנת עריצות שלטת, באמצעות התארגנות, ובשימוש בפרקטיקה זמינה של התכנסות לשפה, ערכים ותחושת 'עניין, אינטרס משותף', להלן רקע אתני. כלי.
אני מתייחס להתכנסות ללאומיות הזדהותית, סנטימנטלית, בתצורתה העכשווית, כאבן דרך בהליך התפתחות שאיפת פרט להעצמת חופש בחירותיו והתנהלותו, זו אינה תחנת יעד סופית.
יש הנעצרים על אבן דרך זו – לאומיות, בתצורתה הנוכחית, כערך חיובי, כפרופ' תמיר.
יש השואפים להתקדם, להסירה, להשתחרר מריחיים אמורפיים, רגשיים, נתונים למניפולציות מנהיגים, לנוע קדימה, פרוגרסיבית.
קונסרבטיביות – פרוגרסיביות
המיכל והתווית, מגדירי תפישות
כבעלי הפָּטיש הרואים בַּכּל מסמר, כחמושים במקדחה ומייחלים ליצירת החור הקָדוּח הבא, יש אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה, הרואים בתנועות פוליטיות, בזרמים תפישתיים, כוחות פיזיקליים בעלי ממשות ריאלית, עצמונית.
כך, יש המגדירים הטיות אנושיות בהתאם לכלי הקיבול בהם משכשכים, התווית המודבקת עליהם, בהתאם לתנועות שחרתו תפישות אידיאולוגיות על חזיתן.
רעיונות, במובהק, אף יותר מקוקוס שהפיק, או לא, רעש כשנשמט מעץ והתפצייח בחוף שומם, קיימים בתודעה אוחזת בהם. ו-כן, יש צורך בתודעות רבות כדי לתת לרעיונות ביטוי ממשי. רעיונות כשלעצמם – אין חיה כזו.
אני מתיימר להפיק, לבוּר, לסנתז, להפריד, בין שתי תפישות שאיפיינו תפישות פוליטיות בריבוי תרבויות, וגיאוגרפיה:
הבחנה קונסרבטיבית – פרוגרסיבית
להלן הבחנה, תמציתית, בין שני סטים של ערכים, משני עברי קו הפרדה ריאלי, עד כמה שתודעה אנושית מכילה ריאליות, בין שתי תפישות:
| כמיהה לכוח עוצמתי, מארגן, משליט סדר, בגרסת האל או שלטון אנושי חזק, יונק סמכות ממקורות מיסטיים או מגורל משותף, | הבנה שבהווייה חיים מקרית כאוטית, יש ליצור סדר אנושי מיטיב עם פרטים, להבנתם, בהסכמתם, |
| אמוניות – ייחוס 'אמת', ריאליות, להנחה מקדמית בלתי ניתנת להוכחה ופטורה מערעור, | חתירה לרציונליות – בחינה וערעור, מתמידים, של כל רעיון, |
| לאומנות, מבחינה ערכית בין מגזרים ומיעוטים, | שיוויון בין פרטים, שאיפה ליישום ערכים אוניברסליים, |
| קולקטיב נעלה על פרט, | תפקיד כל התארגנות חברתית הוא להיטיב עם חבריו, |
| הפקדת כוח רב בידי מנהלי קולקטיב, לשמירה על סדר וביטחון קיום הקולקטיב, תשתיותיו, מנהליו ואנשיו, | בניהול ההתארגנות יש להקצות כוח מוגבל למנהליו להיטיב עם פרטי הארגון, תוך דיון מתמיד ואי הסכמה מהם, שמירת על ליברליות, ושאיפה לחופש פרט מקסימלי, |
| על מנהיג הנמשח מעל קולקטיב, ערכי בעיני פרטיו, להיות בעל תכונות-על, נבחר על ידי האל, רצון העם ונישא על מיסטיקה, הוענקו לו ריבוי סמכויות ומיעוט בקרה, | מנהל מוכשר, ממונה לטווח מוגדר, קצוב, מטפל באתגרים המונחים לפתח הקבוצה הממנה, נתון לביקורת מתמדת של שולחיו, |
| התייחסות לרוע ולטוב מוחלטים, מניעת גיהנום, שאיפה לגן עדן, | שאיפה מתמידה להטבה ושיפור, |
| קונפורמיות תפישתית – הרוב מהיותו ריבוי בעלי תודעה החולקים דעה דומה, צודק. להבנתם, | ערעור מתמיד על כל תפישה, למניעת קבלתה האינסטינקטיבית בשל אימוץ רוב, |
| התכנסות הזדהותית, ייחוס ערך למשותף הערכי | אינדיבידואליות אוניברסלית, |
| שימור מסורות כמרכיב פרקטי לשימור קולקטיב, | השלת מיסטיקה, ופרקטיקה ממסורת, |
| בריאת מציאות באמצעות מלים, רהב מילולי, ובכלל זה מלים, מונחים, ביטויים, תפילות 'מקודשים', | הבנת, עיבוד ותקשור הווייה מציאותית באמצעות מלים, תיאור רטוריקה רציונלית, היררכית, רהוטה כפופה לחוקי הגיון |
| שימוש בסמלים ובמחוות טקסיות, | הסמלה פרקטית או אסתטית, ללא ייחוס ערך מיסטח בורא מציאות לסמלים, |
| הטייה לשימוש בכוח נוכח איום על קולקטיב, | שאיפה מתמדת לשלום, שימוש בכוח כהתגוננות מאגרסיה נכפית, |
| החלת צביון מובחן ומאורגן על מרחב ציבורי, | הותרת המרחב הציבורי לתוצרי אקלקטיות מרכיביו, תוך שמירה על תשתיות מאפשרות פעילות, ומניעת השתלטות בעלי יכולת כפייה. |
יש להתייחס לכל צמד כזה כ-מנעד, משרעת, ספקטרום, ולהסיק היכן תודעת פרט מסוים מקננת.
ו-ישנם פרמטרים שקרובים יותר לליבת הגישה,
ו-מקרים בהם פרטים חולקים העדפות משני הצדדים. ובכל זאת, יש מובהקות שיוכית למכניקה תודעתית.
התוכלו לנחש, מי מוטה קונסרבטיביות ומי פרוגרסיביות?
פוליטיקה
פוליטיקה – מכלול סוגיות יחסי פרט – חברה – ריבון.
לאומיות – לאומנות
לאומיות
תפישה משותפת של צֶבֶר פרטים הרואים עצמם כקולקטיב חברתי ריבוני, חולקים מרחב גיאוגרפי משותף מובחן, ושואפים להיתפש כריבונים גם על ידי קולקטיבים אחרים.
תפישה לאומית קלסית, בשונה מפרקטית, מכוונת לחלוקת שפה, היסטוריה, אתוס, דת, ערכים תרבותיים, מאפייני תרבות ומיסטיקה כגורל וייעוד משותפים.
בשונה מלאומיות פרקטית המייחסת לשותפיה רציונליות של התארגנות אד-הוק, חולקת ערכים משותפים, בשלב זה גיאוגרפיה משותפת, בעתיד ייתכן שפחות, במטרה למקסם רצונות, שאיפות, אינטרסים של פרט, טוב יותר, מאשר עצמאית.
לאומנות, נ' = ערך
'לאומנות' היא טעינת 'לאומיות' בערך.
תתכן הבחנה בין אלמנטים לאומיים שונים, בין לאומים שונים; שפה שונה, דת, אתוס.
אמירה בנוסח 'זה שבדי וההוא נורבגי', מבחינה בין השתייכות לאומית של פרט, שפה, היסטוריה, התייחסות לערכים מסויימים. אבחנה על פי מרכיבים ניתנים להבחנה.
אמירה כ'אני וולוני טהור וגאה', חופנת בחובה התייחסות הזדהותית ערכית המייחסת ערכיות לעצם ההשתייכות – לאומנות.
המדינה בעתיד
מודל ההתארגנות אנושית במדינות, בתצורה המוכרת כעת, הוא קונספט היסטורי צעיר יחסית, 200-300 שנה.
מניח, שמודל המדינה טרם הגיע למיצוי התפתחותו.
שינויים אבולוציוניים פוליטיים עוקבים, באיחור, בהזחה, אחרי מאורעות והתפחויות.
אני מצפה, שמאתיים שנה קדימה, מודל המדינה יהיה שונה מזה הנוכחי. כן משער, שהשינוי העתידי יהיה דרמטי ומשמעותי יותר מהווה לעתיד, מאשר שינוי מהעבר להווה, מלפני מאתיים שנה למודל הנוכחי.
המדינה כמכנה משותף
עם ההתפתחות האנושית, הטכנולוגיה, שפות מחשב אוניברסליות, התעצמות מתמדת של אנגלית כ'שפה שנייה' הנפוצה ביותר,
ומתוך כך ייתכן שאנגלית תקבל גם את ההגמוניה של השפה הנפוצה ביותר,
ייתכן שתיווצרנה זיקות מוצקות יותר בין פרטים, מאשר קינונם על מרחב גיאוגרפי מסויים, אתוס נרטיביסטי מתוחזק, והיות אבותיהם רועים וחקלאים בערבות עבר.
להערכתי, בהמשך ההתפתחות האנושית,
עם הידע הנצבר והתקשורת המשתכללת,
בהליך לא רציף, לא ליניארי, לא מסונכן, לא קוהרנטי,
ובה בעת עיקש ובלתי ניתן למניעה
מכלול האינטרסים של פרטים יתגברו על זיקה פוחתת בחשיבותה של קינון במרחב גיאוגרפי או תודעתי משותף, כאדמה, או אתוסים לאומיים.
כך, להערכתי, יושל בהדרגה, אלמנט 'גאווה', ערכיות, מלאומיות כמקור פרט,
ויוותר מרכיב הלאומי-היסטורי, הביורוקרטי תכני, טכני.
התארגנויות לאומיות כ-בארה"ב, דרום אפריקה, אוסטרליה, בהן לאבותֵי האזרחים מוצא אתני, מסויים, מובן כעובדה היסטורית נטולת ערכיות מעשית ביורוקרטית פרקטית, גם אם מהווה מושא להלצות או לגאווה מקומית.
המודל העתידי בטיפול בסוגיות פרט–חברה–ריבון, להערכתי, יהיה המשך המגמה המובחנת ב- 5,500 השנים האחרונות – עם התפתחות יכולות אנושיות, נטישת אמוניות וחתירה לרציונליות.
מה יהיה עם ה'צורך' בהתכנסות הזדהותית?
לא צורך; רצון, תשוקה, שאיפה, סנטימנט.
יילך ויפחת.
יתועל לאפיקי הזדהות אלטרנטיביים.
מדינה כערך
עולה מדברי פרופ' תמיר, שמדינה מהווה יישות בעלת ערך. כשלעצמו.
זוהי תפישה קונסרבטיבית קלאסית.
יש, גם אם מעטים, הגורסים שמדינה היא מבנה חברתי, פרקטי, שתכליתו למקסם את טובתם המצרפית של פרטיו, גם אם אין ספור דיונים יתקשו להכריע בין נחרצות דובריהם מהי 'טובה', מהי 'מצרפית' ומי 'מחליט'.
אני נמנה על הגורסים, שמדינה אינה מהווה ערך כשלעצמו, וממילא אתניות אינו נדבך שיש לשמרו כערך.
ומה היה קורה אם רבים במציאות הנוכחית היו חושבים כך?
רע ומר, ולא רלוונטי לדיון.
ועם זאת אם הרוב המכריע היה גורס כך, כפי שיהיה בעתיד כלשהו – חיים טובים יותר לכולם.
תפישה הזדהותית, רומנטית
פרופ' תמיר נתפשת כשייכת לשמאל האינטליגנטי, משכיל, ליברלי בישראל.
אני מזהה באמירות פרופ' תמיר מובהקות הזדהותית עם אישים, רעיונות, מגמות.
פחות חתירה לסנטתטיות תפישתית.
כך, פרופ' תמיר מזדהה עם ליברליזם, כן עם לאומיות, לכן אוהדת את רעיון המדינה הליברלית עם סנטימנט לאומי.
אמירה בנוסח 'שמאל לא הלך', מבטאת תפישה רווחת באקדמיה, אצל כאלה שמגזוזוטראת צפייתם בוחנים מגמות תפישתיות כמושא מחקר, מייחסים רומנטיות לתפישות יישות.
להבנתי, לרוב האנשים אין התחבטות בין יישום אידיאות, אלא התנהלות למיקסום אינטרסים לאור סנטימנטים מנחים.
כמו שחפץ לא 'הלך לאיבוד', הוא נשאר במקומו – התודעה שמתייחסת לחפץ אין את הקישור אליו, 'שמאל' לא הלך לשום מקום. הוא 'אינו מפספס או מחמיץ', או 'מותיר בידי…'
בעוד שלמחשבה קונסרבטיבית יש מאפיינים ברורים ומובהקים, מחשבה פרוגרסיבית, שואפת להיטיב מצב של פרטים, ובהתאם לזמן, ומקום וסינתזה של כוחות תופסת תפנית.
ההצעות, שעל השמאל ליישם, כדי להטות המונים שינהו אחריו, לפתח לאומיות, לדבר רגשית, לכבד אמוניות אחר – אינן רלוונטיות. זו פרקטיקה טקטית מקומית, שמי שרוצה לעשות אותה (פרץ בחירות ב' 2019) שיעשה. פרוגרסיביות זה לא.
ייחוס למאפייני תפישת פרט – חברה – ריבון, המיושמת בשיטת ממשל השואפת לשָטֶח הבדלים כלכליים בין אנשים, הגבלת חופש פרט לטובת רווחת קולקטיב – להלן קומוניזם – כתיוג שמאל הוא רווח, ושגוי בה במידה. השיטה הקומוניסטית אינה פרוגרסיביות, שוחרת חופש פרט.
עיסוק בלאומיות, בהיבטי ההתכנסות ההזדהותית שלה, גאווה בהשתייכות, עידודה, מאפיינת תפישות קונסרבטיביות, לא פרוגרסיביות.
