ספר, שיר וחסד לב

משך קריאה כ־ 5 דקות

מאת: עובד עמרם Oved Amram

הקיץ זה עתה נסתיים, חגי תשרי עמדו בפתח ועימם התחלות חדשות. באותו הבוקר קמתי מוקדם מן הרגיל, היו אלה ימים ראשונים לתחילת הלימודים. בעודי מתבונן במראה שבמבואת הבית, התבונן בי אבא ואמר ״אמשי חלק, סרת מת׳ל דרוויש״ – “לך להסתפר, אתה נראה כמו דרוויש” – סגפן שיעי שלא גוזר את שערותיו.

ידעתי שאבא לא ירפה ומיד עניתי “היום רביעי, והספר סגור.” שנאתי להסתפר, ועוד יותר מכך פחדתי מהספר, אבו־בגדד. אמא ספרה שלא פעם מצאוהו מוטל ברחובות אחרי שנטל סמים, וסיפורים אלו הלכו עליי אימה.

המספרה של אבו־בגדד עמדה במרכז היישוב, בשורה אחת עם חנות המכולת של שילד, מכולת עמוסה מכל טוב ומדיפה ריחות נקניק ודגים מעושנים. בצמוד למכולת היתה חנות בגדים שנוהלה על ידי אשה זעופת פנים שצמותיה קלועות לראשה ובכל ימות השנה הגברת הרשקוביץ׳ לבשה סוודר חום.

משלושת החנויות היתה המספרה החנות היחידה שנשאה שילוט באותיות דפוס בצבע שחור מ ס פ ר ה. לכולם היתה ידועה בשם אבו בגדד אל חלאק.

המספרה מסויידת לבן, קירותיה עירומים מלבד פוסטר לוח שנה ישן עם תמונת נערה בבגד־ים צבעוני נושא את המילים ״לנוי ולהדור צבעי טמבור״. לא אחת תהיתי על שום מה הלוח עומד במקומו והשנה כבר נסתיימה. אבא אמר ״יריד יוואנס אל זביין״ – רוצה לשעשע את הלקוחות, ואמא אמרה ״אחד׳ עקלו אלחשיש״ הסמים שבשו את שכלו.

כסאות עץ עמדו לצידי הקירות, ממכשיר רדיו בקעו שדורי ישראל בערבית. את המטבחון שממנו עלו ריחות עלי תה הסתיר פרגוד בד מעוטר פרחים שצבעם דהה. במרכז המספרה, מול מראה גדולה, עמד כסא ספרים מרופד עור ירקרק/ כחול, ועל ארונית לבנה עמדו צנצנות מכילות נוזל ירוק וכחול לחיטוי מסרקים, תער ומכונת ספרים חשמלית וקופסאות טאלק שריחו עמד במספרה.

בכל יום תירצתי את דחיית התספורת, עד אותו יום שישי, כשאבא הביט בי, פתח את עיניו הקטנות לרווחה ואמר ״אלא מה חלקת אל יום … אבאמקאץ אבויי אקצקץ…״ – אם לא תסתפר היום, במספרי הסנדלר של אבי אספר אותך, אמר ובאצבעותיו דימה תנועות גזירת מספריים, ופנה לדרכו.

ידעתי שהיום יום שישי אהיה חייב להסתפר, ובכל זאת השתהיתי עד לשעות הצהריים. אימי אמרה ״לך ,הוא יספר אותך יפה, הוא מספר את כל הגברים בעיר״. סבתא התבוננה בי ואשרה ״תמם המה וו וו ר – ר – רזלה מרת זיזו הם״ – נכון אותם, ואת רזלה אשתו של זיזו גם, אמרה סבתא כשהיא מחקה את גמגומה של האישה תוך שהיא מגרדת את צידי ראשה וצוחקת.

אמא, שידעה שמשפט זה ירתיע אותי עוד יותר מללכת לספר הביטה בסבתא וקראה ״מרת עמה, מה בס בקה״ – מרת עמה, כך כינתה אמי את חמותה, דאי כבר!, ומיד הביטה בי אמא כשהיא כובשת את צחוקה. סבתא העיפה בי מבט, הרימה את גבותיה, הנידה את ראשה מצד לצד ובלחש אמרה ״וואלה״ נשבעת. ברגע זה אמא הסירה את סינרה והכריזה “אבוא איתך אל הספר ואומר לו שלא יקצר מידי.” כך מצאנו את עצמנו בדרך אל הספר כשאמא מאיצה בי כל הדרך ״חף ריג׳לאק, רח עליי אל וואקט״ – הזדרז, אני מאחרת להכנות השבת.

צעדים ספורים לפני שהגענו לאבו־בגדד ראינו אמא ואני את רזלה יוצאת מן המכולת. אמא הביטה בי, הביטה בשמים ואמרה ״היי מין ייתק עלייה אל רחל פאפאני״ – מי יכול להביס את רחל פאפאני, כך כינה אבא את סבתא כשרצה ללגלג.

אמא פנתה אל אבו־בגדד ובקשה לעשות לי תספורת טוואלט, כך אמרה והסבירה.
אבו־בגדד שלא הרבה במילים, הביט בי כאומר ‘שב וחכה’ ושב לסיים את הבחור שספר. אמא פנתה לדרכה. מן הרדיו בקע קולה של אום כולתום. כעבור מספר דקות התיישבתי על כסא הספרים, ואבו־בגדד שקוע כל כולו בשירה, עומד במקומו ומספר ושב ומקצר ומתקן, ורק בצדו האחד של ראשי. כל כולו שקוע בקולה של אום כולתום ואני פוחד להעיר. כשסיים רצתי הביתה, אמא הביטה בי ואמרה ״אללה יד׳רבה אל אום כולתום״ יחד צעדנו שוב ואמא הורתה לו שייסיים את התספורת.

אבו־בגדד היה איש נמוך, שערות שיבה לראשו, חליפתו חומה, איש שקט שלא הרבה במילים. בעת התספורת כיוון את ראש המסתפר כרצונו; מעלה מוריד ומסית מצד אל צד ללא אומר ודברים. המספרה היתה פתוחה בכל ימות השבוע מלבד ימי רביעי. כששאלתי את אבי ענה לי ״אשתרל אבשרלק״ – התעסק בשלך, כאילו ידע דבר מה ולא רצה לדבר על כך. לימים גיליתי שבימי רביעי היה הולך אבו־בגדד לבית החולים לספר חולים ללא כל תמורה.
כולם ידעו שאבו־בגדד הוא ספר מעטים ידעו על מעשי החסד.

Share

הערות? אשמח לתגובתך