סכיזמה מוטורית, רגשית

משך קריאה כ־ 5 דקות

גזירה שווה

פתיח

אני מבחין בין
מוטים לטיפול ראשוני רגשי, ואז משני במציאות, במטרה מובהקת לשמור על מצב רוח חיובי, להמנע מנפילות רגשיות מאיימות תדיר על שלווה נדפת,
לבין –
מטפלים במציאות, כשחיוויים רגשיים חיוביים ושליליים מהווים אישוש או הפרכה להתנהלות מוכוונת מוצלחת, או לקויה.

כר מוטורי

(אני משוכנע שיש, ועם זאת) אינני מכיר דיסציפלינה שמהווה כר נרחב להעדפות ולטעמים אישיים כעולם האופנועים.

להלן המצע הראשוני של חלוקה לקטיגוריות, והטייה לכווני העדפה שונים –
♠ ייעוד הפרקטיקה השימושית – לְמָה, היכן, לָמָה, האופנוע ישמש,
♣ דינמיקה מוטורית – היכולות התנועתיות של האופנוע, יכולות הרכיבה והעדפות הרוכב מול הנדסת וארכיטקטורת הכלי,
♥ הביטוי המחצין – העדפות אסתטיות, אישיותיות, מעמד כלכלי – האם הכלי מהווה גם יצוג, אמירה על ‘זהות רוכבו’, הקישור הנתפש לסוגי רכבים, אם קיימת, ואם כן באיזו תצורה.
סוגות אלה הן, כמובן, על מצע תקציב מוקצה של הרוכב.

אסתטיקה

שמעתי היכנשהו, שטעם מוזיקלי מתמצק בשנות העשרים לחיים. לאחר מכן צריכת מוזיקה מועדפת היא מתמהיל ההעדפות והטעמים שעוצבו עד אז.

אני משער, שבהטייה לטעמים מוטוריים, ההעדפות האסתטיות מתקבעות בשלבים מוקדמים. בהמשך – תתפתחנה וריאציות על טעמים שנטמעו בעבר, הטמעות עכשוויות, הטיות לדמויות מובילות טעם.

ישנה הבחנה בין המעדיפים אסתטיקה כגורם מכריע עיקרי – כמיהה לאופנוע בשל מראהו, התחושה של בעליו שהוא ברפרנס לייצוג האופנוע, ובעדיפות משנית תמהיל שאר מרכיבי הבחירה, לבין העדפה לפונקציונליות הרכב, על מכלול היבטיה.

כהקצנה להעדפה אסתטית – אופנועי קאסטום, כלים שעיקרם היותם מצע להתאמות אישיות של בעליהם. בגרסת הקרוזרים האמריקאיים – ריבוי ‘גדילים וציציות’ – ניקלים, תרמילי עור, שרוכים משולשלים מהכידון, מיכלי דלק טיפתיים – האם הכוונה לעיצוב טיפתי של המכלים, או לכך שתכולתם הזעירה מהווה הצהרה שאינה מאפשרת טווח נסיעה משמעותי, כמו עניבה כפריט לבוש – הצהרה שמשלח ידו של בעליה לא כולל עבודת כפיים – שכן, אלה ביטויים אסתטיים תרבותיים, שנועדו לביטוי אסתטי תרבותי, לא לחוויה מוטורית דינמית. קפה רייסר, התרבות המוטורית קוראת לז’אנר מקביל – כלי רכב שאמורים להאיץ מהבית לקפה. אופנועי רטרו, בובר, וכיוצא באלה געגועים לעבר, התכתבויות עם מותגים, תרבויות, אסתטיקה, הקשרים – רומנטיקה מוטורית.

בהטייה אסתטית מקננים תתי טעמים.

העדפותיי

את ביטויי האסתטיקה המוטורית שלי, אני מעדיף כתוצר לוואי של רזון מכניסטי פונקציונלי, עיצוב תומך בפרקטיקה מוטורית; תמהיל של

  • תנוחת רכיבה
    • יחסית גבוהה,
    • נייטרלית, לא רכונה,
    • ידיים מאפשרות אחיזה קרובה, ורפיון,
    • רגליים שאינן משוכות לאחור,
    • העדפה למיכל דלק רחב
      – חלק מלקויות הרכיבה שלי – אינני חובק את מיכל הדלק עם הברכיים, יושב רפוי.
  • דינמיות מוטורית
    • כוח מנוע של 100-120 כוח סוס,
      פחות – מרגיש לי שחסר הזעץ, יותר לא חש את החוסר, לא מנצל,
    • שאופן השגת הכוח, המומנט, בשיאו – בטורים יהיה ב– 7,000-9,000 סל”ד, בעקומה רחבה מתונה.
    • פחות אוהב
      • ספורטיביים צורחים, שחשים בנוח רק בסל”ד גבוה ומחפשים את האנרגיה בנמוך,
      • ולא טרקטורים חזקים בסל”ד נמוך, לא יראים משקל כבד ולא ‘כפת להם באיזה הילוך נמצאים, אך נחנקים בגבוהים,
    • מעדיף שלושה, ואם לא ארבעה צילינדרים. פחות שניים, בכל מקרה – לא יחיד.
  • גרפיקה בסיסית, משרתת ערכים אלה, שאיננה מוחצנת או העניין עצמו, שלא נוגדת ערכים אסתטיים גנריים המוטמעים בי מהיבטי חיים אחרים לא קשורים לאופנוע, כמו שימוש בסכמות צבעים מסויימות.
  • תוספת אביזרים מינימליים, ללא שימוש בגדילים ועדיים,
    • מגן רוח קצרצר מעל לוח השעונים,
    • מחזיק סלולר, מטען,
    • והכי חשוב – ארגז.
      יחיד, מאחור. בתצורת הדו”ש הקופסאתית, לא הספורטיבית. רצוי 46 ליטרים, מתפשר על 52.
      פרקטיקה (באופנועי ספורט ‘הטמעת טומאת חזיר בבית כנסת’) בה אני יכול לאחסן מעיל, כפפות, קסדה ו–לָחְתָחת – מגבוני טוסיק, חשובה לי ביותר.

מבחינת טעמים, מעדיף את הגנריות הפונקציונלית הזו על התכתבות עם וינטג’יאדה, סגנונות רטרו, נוסטלגיה, טעמים מסויימים המדגישים את הטיות המעצבים או בעלי האופנוע שדחוף להם לבטא אמירה עיצובית אישיות.
לי לא.

סכיזמה מוטורית

להבנתי, קיימת הבחנה
בין מוטי אסתטיקה השואפים לקשור עצמם ליצוג שהם מוצאים במכניזם המוטורי,
לבין מוטי תמהיל פונקציונליות מובהקת
כגורם בורר העדפה, עיקרי, בשאיפתם לאופנו מסויים.

הטייה ראשונית זו היא מאפיין אישיותי מוטבע, מוטמע, התנייה.
ההטייה ניתנת לשליטה במקרים מסויימים, לכיבוי מקומי–זמני, בהחלטה רציונלית מקדמית, בסגנון;
היי, אם במקרה מסויים זה, עכשיו, לרגע, אוותר על העדפתי המובחנת מקדמית, תאוותי הרגשית לא תסופק לטובת פונקציונלית מסויימת – אני מקווה להעיד לאחר המעשה ש’ההקרבה הייתה שווה’.

טענתי

בעייתי ככל שיהא, אני הראשון – ונראה שכקורא יחיד גם הבודד – להודות, שנראה לי,
שמי שמוטה לאסתטיקה מוגברת ביחס לפונקציונליות בעולם מוטורי – שממילא עתיר אלמנטים אישיותיים הטייתיים, העדפתיים – נמנה על אלה שמתחזקים את מצב רוחם באמצעות המציאות כאינסטורומנט,
ואינם מתנהלים במציאות כמרחב התנהלותי בו מצב רוחם הוא אינסטרומנט מחווה על הצלחתם, לאחר המעשה.
בום טראח בוינג.

Share

הערות? אשמח לתגובתך