בקצת – אני מתמלל את עצמי לדעת. בהרחבה: https://dickmann.co.il/main
קטגוריה: אוט ער געזוקט – אז אמר
אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
"היינו אצבע בעיניים של הממסד. זה היה פשוט טירוף. עבדנו קשה, אנשים עמדו בתור לגבינות שלנו והכל הלך לתשלום לעורכי דין. הייתי יכולה לקנות שבע חוות כאלה בפורטוגל אם לא הייתי מממנת עורכי דין. וכשהפסקתי לשלם להם, עורכי הדין פשוט הפסיקו לעבוד בשבילי, ולא משנה כמה אני צודקת. זה לא ייאמן. אין בתחום הזה שום אידיאולוגיה".
במגעיי עם לקוחות, בשירות הלקוחות, נחשפתי אינטנסיבית לנטייה האנושית של
התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית;
אי-נוחות
בה פרט נמצא
מתעצמת, נטענת חשיבות, תובעת טיפול מקודם על חשבון טיפול בסוגיות אחרות ♠ צירי זמן ♠ והקצאת משאבים,
בשל תפישת פרט, שבעייתו, הסוגיה שהוא מעלה,
חורגת מעניינו הפרטיקולרי,
היא גורפת ורחבה
בשל היותה בעיה מרחבית שנוגעת למכלול אחרים,
ואם מתממשקת לתפישה ערכית, חורגת ממאטריאליזם נחות, מבחינת חשיבות, היא מתעצמת אף יותר.
המנונים לאומיים הם דבר מטומטם. כל המנון, של כל מדינה — גם של ישראל, גם של פלסטין. המנונים הם דבר מטומטם משום שהטקסט שלהם הוא קומוניקט שטחי, שנועד לצבוע את הביורוקרטיה הממלכתית המקומית בפאתוס גרנדיוזי, שברוב המקרים גובל בליצנות. המנון ארצות הברית עוסק בדגל שהצליח לעמוד על המקל לילה שלם מבלי שאיזה דוב גריזלי יטרוף אותו, המנון דנמרק מפאר את הים הכחול והעלים הירוקים, והמנון לוקסמבורג מספר שהארץ שלהם מובילה את עמי העולם — אם כי לא נכתב שם מפורשות באיזו קטגוריה בדיוק. להמשיך לקרוא נוהי, נוהמי, מהנהני ומהמהמי המנונים
אתמול ישבתי עם חברי ילדות.
אחד, לא-חשוב-מאיזו-עדה-פוליטית, כינה אותי 'דביל'.
וזה ממש לא נורא, כן?
כלומר, אולי לא כייף גדול, ועם זאת מבחינתי – אין ממש בעיה,
הרווחתי ביושר,
ויש חשובים לי יותר,
החושבים עלי דברים חמורים יותר,
[- היום מישהי כזו אמרה לי 'שלוש שעות אתה מזיין את השכל'. צחקתי.]
קודם כל מודה למחברו- ש.ז. ש
בהנף קולמוס וירטואלי הטחת בי משפט שרמת מורכבותו המופרכת מרחיבה, מרהיבה, מרעיבה את תודעתי החריבה. להמשיך לקרוא המציאות באמצע
בשלב הראשון – הפתעה הבלתי צפוי קרה,
– השלב הזה חולף כהרף עין – דקות.
בשלב השני – אמפטיה מגלים אמפטיה כלפי המפוטר,
למה מגלים? ישנה ההשלכה של בוחן המצב על עצמו,
אי- הנעימות, שלילת ההחלטה, הפגיעה הכלכלית, אולי הרגשית.
– קצרצר. שעות.
בשלב השלישי – ההצדקה סטייג' ההיפוך הרגשי לרציונלי.
ההצדקה – הבוחן צריך להסביר לעצמו 'איך קורה דבר כזה?'
באופן מתבקש, ישנה ההצדקה, הרציונלית, ל-למה זה קרה,
מתרחש הליך ההפחתה, הדמוניזציה של המפוטר.
– ימים.
השלב הרביעי – שכחה לבסוף- ההשלמה, האדישות, ההשכחה.
רגע, רגע, מי זה היה? תזכיר לי?
– השלב האינסופי, שיש לו התחלה, ואין לו רציפות.
שיחקתי שש בש עם אחד מידידי – אם היה נקבה הייתי קורא לו תרז – לבית האסורים אשר בפאתי לואנדה, בנפיקה ליתר דיוק, שתי פרסאות מהסמבטיון, אשר באנגולה.
עוסק בניהול כספי.
בכלל, רוצה להיות רב,
בטח לא אסיר במלון,
לא של רמת החיים אליה נידון.
מעריך, מכבד, אוהב אותו;
דמות ראויה, כנה, שקופה, נטולת מחוות, מעניינת, רגישה יותר משמודה.
לעיתים, טיבן של סיטואציות פיטורין, ש
נחשפתי, בעיקר במדיה, לנשים